אנדריי קוזלוב הוא החטוף היחיד שדיברתי איתו שבכלל לא היה לו מושג שחוטפים אותו לעזה. "לקח לי בערך שבע דקות של נסיעה להבין שלא מצילים אותי אלא חוטפים אותי", הוא אומר, "שבע דקות שלמות נסענו במכונית עד שקלטתי שהאוטו לא נוסע לכיוון תל אביב, אלא לכיוון ההפוך, לעזה. עד שהבנתי שהגבר המזוקן שיושב מאחורינו ומחזיק רובה הוא לא איזה איש כוחות מיוחדים מישראל שבא לחלץ אותנו. שזה מחבל".
כשהוא מספר לנו את זה הוא מחייך לעצמו חיוך קטן, מריר קצת. זה חיוך של בחור בן 27 שקצת לועג לעצמו על הנאיביות שהייתה בו. על שהיה אופטימי ותמים מספיק להאמין שמישהו אשכרה יבוא ויציל אותו מגיא ההריגה. אחרי שמונה חודשים בשבי, אנדריי הוא לא הבחור ההוא מ-7 באוקטובר, זה שהאמין שהכול יהיה בסדר. הוא עבר הרבה יותר מדי בשבי - מכות, השפלות, התעללות גופנית ופסיכולוגית, ועכשיו הוא כבר דרוך.
המסר של קוזלוב אחרי שחולץ מהשבי
(צילום: דוברות מטה החטופים)
אבל ב-7 באוקטובר אנדריי היה בחור יפה תואר ומלא קסם שעלה מסנט-פטרסבורג לגמרי לבדו. שני הוריו ואחיו, שאליהם הוא מאוד קשור, נשארו ברוסיה. כיוון שהיה צריך להצליח להחזיק לבדו את הדירה ששכר בראשון לציון, הוא לקח על עצמו כל מיני ג'ובים מהירים שלא דורשים ידיעה של עברית. למשל, אבטחה.
בהתחלה, הוא אומר, העבודה במסיבת הנובה הייתה קלה מאוד. "רק להעיף משם את כל מי שניסה להיכנס בלי כרטיס. יאללה החוצה", הוא אומר בעברית חיננית של עולה חדש. בשלב הזה לא היה לו מושג שבעוד שנייה תתחיל העבודה הכי קשה בעולם הזה, לנסות לשרוד. הבוקר של 7 באוקטובר התחיל אצלו כמו אצל כולם, במטח טילים שלא עצר לרגע: "בזמן הזה כבר כיבו את המוזיקה, ואני ושאר המאבטחים התחלנו לפרק את הגדרות כדי שלאנשים יהיה קל לצאת. נהיה פקק גדול של מכוניות ביציאה מהמסיבה, אז החלטנו שאנחנו נחכה. ואז התחלתי לקבל הודעות מהחברים שיש חדירה של טרוריסטים. חבר שלח לי תמונות של מחבלים פה בארץ וג'ניפר (בת זוגו, ד"ס) כתבה לי 'צא משם מיד ולך הביתה, זה מסוכן'".
מה שקרה מפה הוא מסע הישרדות שאין תסריט הוליוודי שיכול לתאר אותו. אנדריי מצא את עצמו רץ, מתחבא ושוב רץ, מזפזפ ימינה ושמאלה בין כדורים שורקים ורצחניים כמו דמות במשחק מחשב אלים. בכל פעם שהפסיק לרוץ לשנייה או מצא מחבוא, ישר קפצה עליו עוד מפלצת. בכל פעם שהוא חשב שאולי ניצל, נפתח לו מסך חדש של אימה וזוועות.
בניגוד לדימוי השתקני שאולי קיבל, בהיותו "החטוף הרוסי שלא מדבר עברית", אנדריי דווקא רב-קסם, מלא הבעה וקומוניקטיבי, שחשוב לו לספר את הסיפור שלו לפרטי פרטים. כל כך חשוב לו לדייק בכל פרט, שבשלב מסוים של הריאיון הוא לוקח מהשולחן של המלון מחברת עם דפים צהובים ועט, ומצייר לנו מפה של מתחם מסיבת נובה וחניון רעים. אחר כך הוא לוקח את העט, ומסמן על הנייר נקודה שמסמלת את המיקום שלו בכל שלב של נתיב הבריחה. כשמסתכלים על המפה שלו ורואים מה עבר אנדריי בכל שלב במהלך היום הארור ההוא, אי-אפשר שלא להעריץ את הדרך שבה שמר על קור רוח מול המחבלים מתוך הרצון האדיר שלו לחיות.
הבריחה ההמונית ממסיבת הנובה
בהתחלה הוא רץ עם 300 אנשים אחרים לכיוון החורשות; אחר כך תכנן להחביא את עצמו בערוגות של שדה תפוחי האדמה הסמוך, אבל משהו גרם לו לשנות את דעתו באינסטינקט והוא רץ לכיוון ההפוך; משם ראה פתאום מכונית אפורה, דפק על הפח שלה והצליח לגרום לה לעצור ולאסוף אותו. במכונית היו שתי בחורות ושני בחורים מהמסיבה, והם נסעו ביחד עד שהם נאלצו לעצור ולחפש מחבוא חדש. "ואם הם לא היו עוצרים לי", הוא אומר בסרקזם, "הסיפור שלי היה בטח הרבה יותר קצר".
כשהמכונית נעצרה, החבורה התפצלה. "הקשבתי ליריות וזיהיתי שיש צד אחד שבו יורים פחות, שהוא כמעט שקט. אבל כשרצתי לַצד השקט, גיליתי שם מכולות גדולות כאלו ששמים בהן אשפה, וראיתי שהן מלאות באנשים שמתחבאים בהן. צעקתי: 'אנשים, זה לא בטוח, צאו מפה! אם מישהו יבוא אתם תהיו לכודים'. אבל הם לא הקשיבו לי. ליד המכולה ראיתי פתאום בחור שעומד בחוץ, חשוף לגמרי לאש של המחבלים, והוא היה לגמרי היי, מסטול על כל הראש. ניסיתי למשוך אותו לאדמה כדי שהכדורים לא יפגעו בו, והוא אמר לי 'צ'יל אאוט, הכול בסדר, למה אתה דואג?'".
קוזלוב הוא לא אדם שנוטה לדבר ברגשנות, אבל אפשר לראות איך הבחור ההוא נשאר אצלו בלב. איך הוא עדיין זוכר אותו אפילו עכשיו, עומד ונותן להם לירות עליו, שקוע כולו בתוך בועה ורודה ומאושרת של חוסר מודעות. רואים שגם מכאיב לו להיזכר בכל האנשים שהתעקשו להישאר במכולה ההיא, אנשים שעד היום הוא לא יודע אם נרצחו או שרדו. מי כמוהו יודע איך לפעמים הדבר היחיד שמפריד בינך לבין מוות זה שבריר אחד של החלטה, כמו שלקח אינספור פעמים באותו היום - אני פה לא נשאר. אני ממשיך לזוז. זה הדבר הראשון שהתבהר לו באותה שבת שחורה, עד כמה הוא חפץ חיים, פשוט נחוש לשרוד.
"בשלב מסוים אני רואה מישהו מתקרב אליי, 20 מטר ממני, זקן ענקי, בלי שפם, מדים ירוקים. הוא צורח 'אללה אכבר' וכל האנשים שמתחבאים איתי מכסים את הראש שלהם בידיים, משוכנעים שזהו, זה נגמר, בעוד דקה רוצחים אותם. אבל אני החלטתי לקום ולברוח ממנו, ורצתי, כשהסתובבתי לשנייה ראיתי שמאחוריי רץ עוד בחור, רק בחור אחד, שהחליט ללכת איתי. רצנו לכיוון של מעין צוק, וכשהגענו אליו פשוט קפצנו, בלי לחשוב אם יש מתחת תהום גדולה או אם נמות. נחַתִּי על הרגליים, התעלמתי מהכאב והמשכתי לרוץ. אני לא יודע עד היום מה קרה לבחור שרץ מאחוריי, אם הוא נפל ונפצע קשה, אם ירו בו, לא יודע, אבל נראה לי שהוא חטף את הכדור שהיה מיועד לי. האמת היא שאני די בטוח".
תיעוד החילוץ במבצע ארנון
(צילום: דוברות המשטרה)
10 צפייה בגלריה
קוזלוב ביום החילוץ. "כשפגשתי את שלומי הרגשתי הקלה, הנה עוד מסכן כמוני"
(צילום: דובר צה"ל)
וכאן מצטרף לסיפור שלו עוד מישהו, שלומי זיו, מי שיהפוך לימים לשותף שלו לשבי במשך כל שמונת חודשי החטיפה, ביחד עם אלמוג מאיר ג'אן. "התחבאתי באחד השיחים. הייתי חייב לנסות להסדיר נשימה. אחרי דקה אמרתי לעצמי 'זה כמו במכולות, אם אתה נשאר פה מאחורי השיח אתה מת'. אני מתחיל לרוץ שוב, ומרחוק אני רואה בחור קירח שצועק אליי בעברית 'בוא לכאן, בוא איתי'. אני זוכר את ההקלה שהרגשתי, הנה עוד מסכן כמוני, הוא יעזור לי ונשרוד ביחד, אני מגיע אליו מתנשף ואומר לו 'תודה, תודה'. זה היה שלומי.
"ואז אני רואה בזווית העין בחור שמסתכל עלינו מתוך עץ, מטר מאיתנו. אני מסתכל עליו. ושוב, זקן ענקי, בלי שפם, מדים ירוקים. בשלב הזה אני כבר אמור לדעת מה זה אומר, נכון? ובכל זאת, במוח שלי באותו הזמן אני משכנע את עצמי שהוא דווקא ישראלי, שהוא איש הכוחות המיוחדים שלנו. גם כשהמזוקן מסמן לנו שנבוא איתו למכונית שלו ואני רואה שזו טויוטה היילקס, אני אומר לעצמי 'ברור, לכל הכוחות המיוחדים של צה"ל יש טויוטה היילקס, הוא יציל אותנו'".
כשקוזלוב אומר "איש הכוחות המיוחדים" באנגלית, נזכרים כמה הוא חדש לתרבות שלנו. הוא כל כך טרי פה שהוא מדבר על החיילים שלנו במושגים של סרט ג'יימס בונד, עדיין לא משתמש במינוחים כמו ימ"מניק או מטכ"ליסט. הוא הספיק לחיות בארץ פחות משנתיים לפני שזה קרה, ומה אפשר לומר - באמת שהוא קיבל את סל הקליטה הכי מטורף שמישהו אי-פעם קיבל במדינה שלנו. גם לשרוד את 7 באוקטובר, גם להיות שבוי במשך חודשים ארוכים, יש שרשרת חיול יותר מהירה ואכזרית מזו הישר לתוך לב הישראליות?
על רקע זה, אפשר להבין את הבלבול וההלם שבהם עלה לטויוטה של הגבר הזר. לדמיין איך ישב שם ולא הבין אם זה חלום. "הגבר פוקד עלינו לנהוג במכונית, אבל לא בכעס", הוא ממשיך, "אומר לשלומי בנימוס – 'אתה יכול לנהוג במכונית?' וככה אנחנו בעצם נחטפים לעזה. שלומי נוהג בטויוטה, אני לידו, ואני בלי חולצה, כולי מטונף, מזיע ומכוסה בחול, והוא מאחור. הבחור הזה, שאני חושב שהוא ה'גוד גאיי', זה שעומד להציל ולקחת אותנו בחזרה לתל אביב. אני כל כך משוכנע שהוא מהטובים, שאני אומר לו באנגלית 'איזה מזל שבאת, יש מלא אנשים רעים שמנסים להרוג אותנו'. מעניין אם הוא הבין אנגלית, בטח חשב לעצמו 'אני יודע, אני אחד מהאנשים הרעים האלו'.
"בהתחלה הוא לא עונה לי, אחרי זה מתחיל להגיד בערבית 'אוסקוט, אוסקוט'. תסתום את הפה. בשלב מסוים זה פתאום נוחת עליי: יש לו זקן ענקי, בלי שפם, מדים ירוקים, כל הסימנים, והוא ממש אגרסיבי אלינו. אנחנו גם לא נוסעים לכיוון תל-אביב. או-או... אני בצרות. אחרי חודש, כשכבר היינו חטופים בעזה, דיברנו בינינו על הרגע שבו הבנו שאנחנו נחטפים. איך לשנינו רץ בראש שאנחנו חייבים למצוא דרך להרוג אותו ולצאת מהמכונית הזאת, ונפל עלינו שיתוק. פשוט המשכנו לנהוג בשקט, ולא ביצענו אף אחת מהתוכניות שרצו לשנינו בראש".
טוב, היה לו רובה.
"כן, קלצ'ניקוב. ואולי גם כמה רימונים, ואקדח. כן, אני מבין שזה לא היה רעיון טוב לנסות להתנפל עליו".
10 צפייה בגלריה
האיחוד עם המשפחה. "במוח שלי חשבתי על דבר אחד, אני חייב לשרוד"
(צילום: דוברות מנהלת החטופים הנעדרים)
הוריו של קוזלוב בשיחה עם ynet
(צילום: אורי דוידוביץ)
אחרי חמש דקות הם כבר היו מול הגדר הפרוצה שמובילה לעזה. "כשעברנו דרך החומה ראינו שדות מלאים עד הקצה בעזתים, חלקם על אופניים, חלק על חמורים, חלק ברגל, והם חוגגים. הם במסיבה של החיים שלהם. השמחה שלהם כל כך פראית וברברית. אני זוכר פרצוף של אחד מהם במיוחד. הוא נראה כמו חיית טרף. העיניים שלו היו קרועות לרווחה. והם מנסים להיכנס לתוך המכונית שלנו, הם דופקים חזק על השמשה, אנחנו מנסים לכסות את הפנים שלנו בידיים ושלומי ממשיך לנהוג. ה'באד גאי' שאיתנו מאחורה - בשלב הזה אני כבר מבין שהוא ה'באד גאי' - החליף מקומות עם שלומי והוא מתחיל לנהוג. אני לא יודע, אולי אצל עזתים לא נהוג להוציא רישיון נהיגה, כי הוא נהג כמו מטורף. חתך ימינה ושמאלה עם ההגה. אני משוכנע שבאחד הסיבובים ראיתי אותו דורס עם האוטו ילד, אבל המחבל לא עצר".
בסוף המכונית עצרה אי שם בפאתי עזה. המחבל שנהג העביר אותם לידיים של כמה חמושים אחרים, נעלם משם, והם לא ראו אותו שוב. "לקחו אותנו לקומה השנייה של איזה בניין, קשרו לנו את הידיים מאחור בחבלים ושמו אותנו על הרצפה. הם התחילו לדבר ביניהם, ואני חושב איך אני חייב להוכיח להם שאני אזרח רוסי, שהם לקחו את האדם הלא נכון. במוח שלי אני חושב רק דבר אחד - אני חייב לשרוד את זה.
"אני אומר להם במבטא הכי כבד שלי: 'יא רוסי, פארוסקי, רוסיה, ראסייה'. אלף ואחת הטיות על המילה רוסי, שיבינו. ואז אחד מהם פשוט בא אליי ומרביץ לי חזק מאחורי הראש: 'תסתום'. ככה הבנתי שעדיף שאשתוק. גם כשהוא לקח אותנו מהחדר שבו קשרו אותנו הוא הרביץ לי. כפכף אותי על העורף ועל הראש, לא מכות חזקות, מכות של השפלה כאלו, של 'תסתום ותבין את המקום שלך'. משם נלקחנו למסדרון, ושם הורידו לנו את הנעליים. מהרגע הזה והלאה, לאורך כל זמן השבי, אני בלי נעליים".
ביום הראשון הוא היה בטוח שזה יומו האחרון בעולם. "לקחו אותנו במכונית אחרת", הוא נזכר, "אני באמצע, מאחור, בחור רע עם נשק יושב משמאלי, ואני מנסה להבין מהם אם עכשיו עומדים לרצוח אותנו. שואל אותם באנגלית פשוטה, 'אתם הולכים לירות בנו בראש?' והם רק נוהמים 'אוסקוט'. לקחו אותנו למקום אחר, השכיבו אותנו על הרצפה עם הפנים למטה שוב, והם מסביבנו, מקיפים אותנו עם רובים. הם מדברים בצהלות ביניהם ואני מבין כמה הם שמחים על מה שהם עשו, איך הצליחו לרצוח ולחטוף ישראלים. חשבתי, 'רגע, אולי זה היום האחרון של החיים שלי, ואם אני עומד למות, אני חייב לקלל אותם בפעם האחרונה'. התחלתי לקלל אותם בקללות הכי גרועות ברוסית שאני מכיר. הייתי חייב להוציא את האנרגיה הזו ממני, בטח אם הם עומדים לירות בי עוד שנייה".
יכול להגיד לנו מה אמרת ברוסית?
אנדריי חוזר בשבילנו על שצף הקללות ברוסית שאמר לחוטפים. אמא שלו צוחקת. "האמת שזה לא עד כדי כך גרוע", הוא אומר בנימוס, ג'נטלמן עד הסוף. ואיך הם הגיבו? "כשהתחלתי לקלל ברוסית, אחד מהם לקח כמה תמרים ופשוט דחף לי אותם בכוח לתוך הפה. שאני אסתום", הוא נזכר ומדגים בתנועות ידיים, "התחלתי לאכול את התמרים, וכשסיימתי אחד הוא מיד דחף לי לפה עוד אחד, רק שלא אדבר. וזה היה המצב שלי. על הרצפה, עם ידיים קשורות, ופה מלא בתמרים".
אחרי שעתיים, מספר אנדריי, מאיר ג'אן הובא לאותה נקודה. מאותו רגע הם יהיו יחד, עד החילוץ. "נכנס בחור עם המראה הזה שכבר הבנתי מה הוא מסמל: זקן גדול, בלי שפם, לבוש בירוק. והוא מתחיל לתחקר אותי. 'אינתה ג'יש?' אתה מהצבא? ואחרי זה הוא אומר לי 'אינתה צ'יפ?' ומצביע על הגוף שלי. משום מה הם משוכנעים שלכל חייל בצבא החדירו צ'יפ ריגול לתוך הגוף, ומפחדים שככה ימצאו אותם. הבחור מוריד את הסחבה מהעיניים שלי ואומר לי בשקט מפחיד 'איי, יו, טומורו. טומורו איי וויל קיל יו'.
"הייתי משוכנע שמחר בבוקר אני קם לזה שהוא רוצח אותי, הוא גם אמר שהם יעשו וידאו, יסריטו את הרצח וכל מי שבישראל ואמא ואבא שלי יראו את הרגע שבו אני נרצח. כמובן שלא ישנתי לאורך כל הלילה ההוא. ביום שלמחרת, אותו מחבל בא אלינו ואני חשבתי לעצמי 'אוקיי, הגיע הרגע שהוא הבטיח לי שיגיע'. אבל אז הוא עשה דבר מוזר, תנועה של לב עם הידיים והוא אמר 'אני? אני אוהב אותך'. הכול כדי לשחק עם המוח שלי. פשוט בחור משוגע, פסיכופת".
10 צפייה בגלריה
היו ביחד לאורך כל חודשי השבי. מאיר ג'אן וקוזלוב ביום החילוץ
(צילום: REUTERS/Marko Djurica)
10 צפייה בגלריה
מכות, השפלה והרעבה. "שבועיים הייתי עם ידיים ורגליים קשורות, חבלים, או שרשראות ברזל עם מנעולים"
(צילום: יונתן בלום)
ההתעללות הזאת הייתה בעיקר בהתחלה, אבל גם בהמשך השבי היו לא מעט חלאות שלא התאפקו מלהראות לו כמה הם גברים-גברים לעומתו. "בימים הראשונים האלו זה היה ממש נורא. רק אחרי יומיים הם לקחו אותי לשירותים. לפני זה פשוט שמו בקבוק מים ריק ואמרו לעשות עם ידיים קשורות. אחר כך הם לקחו אותי לעשות פיפי כאילו שאני כלב, עם חבל, כמו רצועה, צועקים 'גו-גו-גו'. אמרתי להם 'אני צריך להוריד את המכנסיים כדי ללכת לשירותים והידיים שלי קשורות', והם אמרו 'לא אכפת לנו'. זה היה כל כך רע. לא יכולתי לעשות כלום. הם הכו אותי, שלחו ברכייה לתוך הבטן שלי. וכל הזמן חשבתי 'תעשו לי מה שאתם רוצים, רק בבקשה אל תיגעו בחלקים המוצנעים שלי'".
קוזלוב שהה בעזה במשך שמונה חודשים, ובמהלך הזמן החליף לא פחות משבעה מקומות מסתור. בחלק מהמקומות הם שהו רק יום אחד, בחלק מהם שבוע או שלושה שבועות. עד שבאזור דצמבר העבירו אותם לדירה הסופית בשכונת נוסייראת. שם הם גרו שישה חודשים – עד החילוץ.
"בכל מקום היו תנאים שונים ואנשים שונים", הוא אומר, "הייתה את הדירה הראשונה שלנו, עם בחור ששיחק איתנו בקלפים, הראה לנו חדשות מישראל, ככה הבנו שהמצב בארץ ממש קשה ויש מלא חטופים. אז כן, חלק מהם אנשים שנותנים מספיק אוכל. אבל היו מקומות שבהם אכלנו רק ארוחה אחת ליום. איבדתי שמונה-תשעה קילו".
מה היה המקום הכי גרוע?
"אתר בנייה שעוד לא הספיקו לסיים לבנות אותו, מין חורבה כזו נטושה. הם שברו את הידית של החדר מבפנים, סגרו את האור, והשאירו אותנו שם עם הידיים קשורות מאחורה לבדנו, כל הלילה. רק אנחנו והקולות של הערבים שמדברים מתחת, בשכונה. לא היו שמיכות, לא כריות, רק רצפה מלאה באבק, ואתה אמור לישון. לי יש אלרגיה לאבק וכמובן שבקושי נרדמתי. אחרי שבועיים העבירו אותנו לקומה הראשונה של הבית. היינו במטבח של איזו מאפייה, מוקפים במקפיאים ובכמה מכונות ללישת בצק, לקחתי את המזרן וישנתי על הרצפה, ליד המכונות".
כל הזמן היית עם ידיים קשורות?
"כן. בחודשיים הראשונים הייתי כל הזמן קשור, או בחבלים, או בשרשראות ברזל עם מנעולים. גם בידיים וגם ברגליים".
זה כמו סרט אימה.
"זה סרט ממש רע, הכי רע שיש. היה רק יום אחד שבו זה היה סרט טוב. היום של החילוץ".
וכאן אנחנו מגיעים אל הדירה האחרונה שבה שהו אלמוג, שלומי ואנדריי, אותה דירה מפורסמת שממנה חולצו במבצע הרואי, שכלל גם את חילוצה של נועה ארגמני מדירה סמוכה. במבצע הזה נפל לוחם הימ"מ, ארנון זמורה ז"ל, גיבור ישראל שהמבצע נקרא על שמו. רק אחרי השחרור, התברר לכולנו שמי שאחז בחטופים שלנו בדירה הזאת היה עבדאללה ג'מאל, עיתונאי פלסטיני שכתב בין היתר לרשת "אל-ג'זירה". ולא רק הוא, גם אבא שלו, רופא המשפחה המכובד, לקח חלק בחטיפה.
אנדריי אומר שהוא לא ידע שמי שמחזיק אותו הוא עיתונאי פלסטיני. "גם לא ידעתי שקוראים לו עבדאללה. רק שמעתי אותו מעבר לשמיכות, מתקתק מדי פעם על המחשב שלו". עיתונאי, שבזמן שהחזיק בביתו לא פחות משלושה חטופים, הייתה לו את החוצפה לשבת ולכתוב כתבות מלאות גינוי על ישראל הרצחנית והלא מוסרית. כמו למשל המאמר שפרסם קצת אחרי שפרצה המלחמה, ובו טען שישראל פוגעת באזרחים תמימים ולא מעורבים וזה פשע מלחמה. בעוד הוא כותב את זה, הוא ידע שברגע זה ממש, בתוך הבית הפרטי שלו, הוא כולא ומענה את אנדריי וחטופים נוספים, אזרחים רגילים ולא מעורבים שכל חטאם היה שהלכו למסיבת טבע.
החטופים שלנו הוחזקו בבית המשפחה, איפה שגרים גם הילדים הקטנים של משפחת אל-ג'מאל. לסבא ולאבא לא הייתה שום בעיה לחשוף את הילדים הכי צעירים למעשי הטרור שלהם, הם גם לא חששו לחייהם במקרה שצה"ל יבוא לחלץ את בני הערובה, שזה באמת מה שקרה בסוף - כל הילדים ובני המשפחה האחרים מתו במלך המבצע. זה מה שקורה כשאתה כולא חטופים מטר מחדר המשחקים של הילד שלך.
בהתחלה אנדריי ושאר החטופים רק שמעו את הילדים. הדירה חולקה לשניים באמצעות שמיכות וחתיכות בד. החלק הראשון היה שייך למשפחה שלא התערבבה עם החטופים, והחלק השני היה של החטופים. שני חדרים, שבאחד מהם הם התגוררו ובשני השומרים החמושים. "באזור פברואר או מרץ הילדים התחילו לבקר גם בחלק שלנו", הוא אומר, "הם עברו מהחלק שלהם כדי לבקר את האבות שלהם - השומרים שלנו - והיו משחקים איתם. זה היה מוזר, מצד אחד קלצ'ניקוב, מצד שני אר-פי-ג'י, ובאמצע הילדים משחקים".
אנדריי אומר שבדירה הזו היו לכאורה תנאים יותר טובים, אבל אין באמת תנאים טובים כשאין לך תחושת ביטחון לרגע. "דבר ראשון, הם לא קשרו אותנו יותר", הוא אומר, "הם הורידו את השלשלאות שלנו ואמרו, 'אם תעשו משהו אחד לא בסדר אנחנו נעניש אתכם או נירה בכם'. זו הייתה אזהרה שהספיקה מבחינתם. אז היינו חופשיים יחסית, אמנם לא ראינו אור שמש בכלל כי החלונות היו מכוסים בקרטונים, אבל לא היינו צריכים לבקש רשות ללכת לשירותים, המסר היה 'כל עוד אתם טובים, אנחנו נהיה טובים בחזרה'. נתנו לנו אוכל, אבל תמיד זה היה קר, כי בערב אין בעזה חשמל ואי-אפשר לחמם. ובכל זאת, כל היום היינו מדברים על אוכל. אני כל הזמן פנטזתי על הבישול של אמא שלי, על הקציצות שלה ועל מרק העוף שלה".
יבגניה, שיושבת לידו במלון שבו הוא מתגורר במרכז הארץ, שוב מחליפה איתו חיוכים. "זה מצחיק", היא מסבירה, "כי הבן שלי תמיד שנא את מרק העוף שלי ואת הבישול שלי". "אבל בעזה פנטזתי עליו", אנדריי מחייך.
מה עושים כל היום?
"אתה שוהה בחלל הקטן הזה ומנסה להעסיק את עצמך. היו לי כמה מנטרות שכל הזמן אמרתי לעצמי. הראשונה – 'אתה עדיין בחיים', השנייה–'כל יום מתנה', והשלישית – 'המשפחה שלי מחכה לי שאחזור בחיים, שלם ובריא'. את החלק האחרון של המנטרה הזו, 'בחיים, שלם ובריא', אמרתי לעצמי ברוסית כל הזמן. להזכיר לעצמי שאני חייב לחזור להורים שלי ולמשפחה שלי בחיים. שלם. ובריא".
חשבת גם על ג'ניפר?
"בטח. זה היה מוזר, כי היינו ביחד בתור זוג רק חודש וחצי לפני החטיפה, אז בשבילה זה כאילו וואו, רק הכרתי את הבחור הזה והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בכל זאת חשבתי עליה. כמובן שרוב הזמן חשבתי על אמא שלי, אבא שלי ואחי. ובשאר הזמן, אני ציירתי הרבה. ציירתי שם לא מעט ציורים, לצערי לא הצלחתי לקחת אותם איתי במבצע החילוץ".
בזמן האחרון קראתי לא מעט אנשים בטוויטר, מחו"ל אבל גם מישראל, שטוענים שעבדאללה אל-ג'מאל לא היה כל כך גרוע. כל מה שהוא עשה זה לחטוף כמה ישראלים, אבל הוא התייחס אליהם בסדר, עובדה שהמשוחררים נראים יחסית טוב. לאנשים האלו אני רוצה להקדיש את הפסקה הבאה, כי מסתבר שעבדאללה לא הסתפק רק בלתרום את הבית שלו לאחסן שבויים ולקבל את הכסף החודשי שמגיע לו מחמאס; ממש לא. הוא לקח חלק מאוד פעיל בעינוי.
"הוא היה אחד מהשומרים שלנו, עם אקדח, ואני דיברתי איתו וראיתי אותו כל יום", מספר אנדריי, "רק שלא קראנו לו 'עבדאללה'. בניגוד למקומות הקודמים, שבהם השומרים שלנו הקפידו ללבוש מסכה כדי שלא נזהה אותם, פה הם הסתובבו חופשי, בלי מסכה, אבל לא הסכימו להגיד לנו את השמות האמיתיים שלהם. כולם הציגו את עצמם בשם 'מוחמד'. כדי להבדיל ביניהם אנחנו התחלנו לקרוא לכל מוחמד בשם שמתאים לו. היו מוחמד הגבוה, מוחמד הגדול, מוחמד עיניים גדולות, מוחמד חדודים".
חדודים כמו לחיים שמנות שבא לצבוט?
"כן. ומוחמד חדודים היה עבדאללה, העיתונאי. לפעמים הוא היה בסדר, לפעמים לא. למשל, לילה אחד העזתי לסגור את הרדיו על דעת עצמי. השומרים פשוט ישנו בחדר הסמוך, והרדיו כל הזמן נשאר פתוח ושידר פסוקים של הקוראן. לא הצלחתי לישון עם הרעש הזה של התפילות, אבל השומרים ישנו ולא רציתי להעיר אותם. מוחמד חדודים התעורר והתחיל לצרוח עליי, 'מה אתה עושה?! תחזור מיד לישון'. בבוקר למחרת הוא בא והתחיל להרביץ לי. ניסיתי להגיד לו שלא רציתי להעיר אותו ובגלל זה נגעתי ברדיו, ואז הוא אמר 'יש לנו פצצה ממש גדולה פה, אנחנו יכולים להרוס חצי מהבניין איתה, אז אל תעז לגעת בדברים שלי'. הוא ממש כעס. בכלל, הוא היה בן אדם עם בעיית כעס מאוד גדולה. בפעם אחרת עבדאללה הבטיח לי שהוא עוד ישים אותי בקבר. הוא לא חיבב אותי ולא כיבד אותי, כי אני עולה חדש, באתי לישראל מבחירה, לא כמו שלומי ואלמוג שנולדו פה".
מפחיד.
"הוא היה כמו סכיזופרני, היו לו שני סוגי אישיות. יום אחד הוא היה משחק איתנו קלפים, וביום השני היה מסוגל להתעורר ולצרוח עלינו 'אני שונא אתכם'. הוא דיבר המון על פלסטין ועל ישראל, אבל גם כשהיה מתנהל ויכוח מאוד רגוע ומנומס, הוא היה מתרגז ואומר 'אני אעניש אתכם'. הוא היה מלא בשנאה".
יום החילוץ הגיע כשאנדריי כבר כמעט איבד תקווה. ואולי זה החלק הכי עצוב בסיפור שלו, השלב שבו עברו כל כך הרבה חודשים שהוא פשוט שכב שם וכבר לא האמין בדבר.
"הבוקר של 8 ביוני התחיל לגמרי נורמלי. עוד יום שבו לא ציפיתי לכלום. בשלב הזה כבר אמרתי לעצמי, אני אולי אחזור הביתה יום אחד, אבל זה יהיה בעוד חמישה חודשים, אולי עוד שנה, אולי עוד כמה שנים. מדי פעם הרשיתי לעצמי לחשוב שאולי פעם יקרה שוב משהו טוב בחיים שלי, אבל לא עכשיו. בעתיד. והאמת? לא ידעתי שיש לי אפילו סיבה לקוות למשהו. הם לא סיפרו לנו שחילצו את לואיס הר ופרננדו מרמן בפברואר. הם אמרו לנו כל הזמן שישראל רוצה שנמות, רוצה להיפטר מאיתנו, ניסו לגרום לנו לפחד מההפגזות של חיל האוויר. ואז הם אמרו, 'ואם ישראל לא תהרוג אתכם, אנחנו נהרוג אתכם בשנייה שהם יגיעו לחלץ אתכם'. הם אפילו לא שמו לב שיש פה דיסוננס. כי אם ישראל רוצה שנמות, למה שיבואו לחלץ אותנו?".
תחזיר אותנו ליום החילוץ.
"באותו היום קראנו כמה סיפורים של הקוראן. הם לא הכריחו אותנו ללמוד קוראן, אבל אתה חייב לאמן את המוח שלך בשבי. הייתה לשומרים גם טלוויזיה בחדר, ולפעמים היו קוראים לנו לבוא ולצפות איתם בסרטים. ובכל שבת היו קוראים לנו, 'תעל', לבוא ולראות את ההפגנות בתל אביב. וככה ישבנו וקראנו בקוראן, עד שהתחלנו לשמוע קולות נפץ. כמו רימונים שמתפוצצים, לא יודע. היו רק שני שומרים איתנו, השאר נסעו לבקר את המשפחות שלהם כמו בכל שבוע, ואז ראינו את שני השומרים מתחילים לירות על מישהו מהחלון של החדר שלהם.
"התחלנו להבין שמישהו מתקרב אלינו, מישהו שהם לא מעוניינים שיגיע. חשבתי לעצמי 'אולי זה צה"ל, אבל אולי זה גם פתח, או ג'יהאד איסלאמי, והם פשוט רבים ביניהם'. פתאום אנחנו רואים בן אדם עומד בפתח החדר, והוא מדבר אלינו בעברית. הדבר הראשון ששמעתי שהוא אמר היה 'שֵׁם! שֵׁם!' כלומר מה השמות שלנו. יכול להיות שהוא אמר עוד דברים, אבל אני לא שמעתי, הייתי עסוק בלפחד שיִּירו לי על הראש ולכסות את עצמי במזרן שלי... לא שמזרן זה משהו שימושי נגד רובים".
10 צפייה בגלריה
"חשבתי: אסור לי למות דווקא בחילוץ". אנדריי ואלמוג בדירה שבה הוחזקו
(צילום: דוברות המשטרה)
פחדת מאוד.
"ברור שפחדתי. פחדתי שבכל שנייה ובכל צעד שאני עושה, איזה מוקש או פצצה יתפוצצו עלינו. וכל הזמן חשבתי 'הביתה, בחיים, שלם ובריא', שאסור לי למות דווקא במבצע החילוץ. אגב, כשהחיילים הגיעו הם התייצבו בחלונות שלנו וישר התחילו לירות לכל עבר. כשחזרתי סיפרו לי שהגיעה פלוגה שלמה של חמאסניקים להילחם בהם, והיינו במצב של סיכון אמיתי".
אחרי חילופי ירי, המבצע התקדם לשלב הבא - יציאה מהבית. "יצאנו החוצה, לרחוב, וזה היה הרגע שבו הרגשתי שאני חייב לגעת במשהו מוחשי, כי אני לא מאמין שזה מה שקורה כרגע, שזה לא חלום. אז נגעתי ברגל של החייל שהוביל אותי, היא הייתה קשה כמו אבן, והוא אמר 'רק עוד שני מטר, רק תמשיך ללכת איתי, היום בערב אתה בבית'. הוא דיבר רוסית, אז הבנתי כל מילה שלו, ואז הוא חזר על זה: 'היום בערב אתה בבית'.
"וכשהגענו לנקודת הכינוס הבאה ראינו פתאום המון חיילים עומדים, והם נראו כל כך מאושרים. הם היו ממש יפי תואר, כמו שחקנים בהוליווד, עם חיוך לבן וענק כזה של 'בואו נעשה את זה'. זה היה הרגע המושלם הראשון שלי. השני הגיע כשהיינו באוהל, אלמוג ביקש סיגריות, ואנחנו ישבנו ועישנו ביחד את הסיגריה הראשונה. נתנו לנו לעשן גם בעזה, אבל זה לא אותו דבר, זו הייתה סיגריה של 'אנחנו הולכים הביתה'".
המפגש הראשון של קוזלוב עם הוריו
מתי הבנת שזהו, לא צריך לפחד יותר, אתה ניצלת?
"ברגע שעליתי להליקופטר. אתה שם מוקף בחיילים, ואתה רואה מתחת את הנופים של עזה, איך עזה הולכת ומתרחקת ממך יותר ויותר, ובעצם זה אתה שמתרחק מעזה. שם התחלתי לבכות, ואחרי שנייה התחלתי לצחוק. כל רגש אפשרי בגוף שלי התפרץ. הם הראו לנו את ישראל מההליקופטר, עברנו את אשדוד ואת אשקלון, ואז אני רואה פתאום את ראשון. ראשון, הבית שלי. זה היה לא ייאמן. ואז נחתנו במנחת של בית החולים, וראיתי אנשים עומדים שם עם דגלי ישראל ושורקים שריקות ניצחון. ובתוך בית החולים, האחיות שואלות - אתה רוצה לראות את אח שלך? את החברה שלך? לא יכולתי לנשום. בטח שרציתי".
איך היה המפגש עם אמא ואבא? הם בדיוק נסעו לחו"ל כשהוחזרת לארץ, ולקח קצת זמן עד שראית אותם פיזית.
"כששאלו אותי אם אני רוצה לדבר בטלפון עם אמא ואבא, זה היה השיא מבחינתי. בכיתי לה: 'מאמא! ניצלתי פעמיים ממוות!' כי פעם אחת ניצלתי ב-7 באוקטובר ופעם שנייה שרדתי גם את כל שמונת החודשים של אחרי. הפרט המעניין הוא ש-7 באוקטובר היה בשבת, וגם 8 ביוני, יום החילוץ, היה בשבת. והשנה יום ההולדת שלי יוצא גם בשבת, 14 בספטמבר, וכשנולדתי והגעתי לעולם זה היה בשבת גם".
השבי שינה אותך כבן אדם?
"עברו רק כמה שבועות מהחילוץ, ואני כבר יכול להגיד שכן. אבל אני לא יכול להגיד עדיין איך, רק שהתחלתי להעריך יותר את החיים שלי, מה באמת חשוב. כולם אומרים לי כל הזמן 'אתה כזה גיבור', 'אתה כזה אמיץ', ובא לי לומר להם: לא, ארנון זמורה הוא הגיבור, החיילים שלנו הם האמיצים, לא אני. נפגשתי כבר עם המשפחה של ארנון זמורה, כל המשפחה שלי באה איתי ביחד לפגוש את כל המשפחה שלו. הדבר הכי קשה בזה שחזרתי לפה בשלום זה להבין כמה שאני בן-מזל, שיש אנשים שלא היה להם את המזל. לא היה להם צ'אנס לשרוד את 7 באוקטובר, ומי שכן נחטף - הרבה מהם עוד בעזה, חלק מהם גם נרצחו בשבי. לחלק מהם יש תנאים הרבה יותר גרועים ממה שלנו היו. אני כל כך מקווה שהם יחזרו. נעשה הכול כדי שהם יחזרו".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
