כמעט 290 ימים שמירב ברגר מסתובבת עם תיק ובו תמונות של בתה, אגם. זה מה שיש לה לחבק מאז 7 באוקטובר, אז נחטפה אגם מבסיס נחל עוז שבו שירתה כתצפיתנית. תמונות של צעירה בת 19 עם עיני שקד, ריסים ארוכים, חיוך מבויש. בתמונה אחת שערה אסוף מעלה, ועל כתפה הכינור שעליו היא מנגנת מגיל שמונה. בתמונה אחרת ידיה כפותות מאחורי גבה, שערה סתור, דם על סנטרה. זו תמונה מתוך הווידאו שצילמו מחבלי חמאס, שבו מתועדת אגם לצד חברותיה לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע רגע לפני שנעלמו לתוך עזה.
תיעוד חטיפת התצפיתניות מבסיס נחל עוז
בסרטון הזה סירבה מירב לצפות. בתמונת הסטילס מתוכו, שעכשיו בתיק, היא דווקא מוצאת נחמה. "אני רואה כמה היא חזקה", היא אומרת לי, ובעיניה המבט הזה, של אמא שמכירה את הבת שלה. "אני מרגישה אותה, היא שולחת לי הרבה מסרים בדרכה שלה, דרך האל. את יודעת, מעדויות שקיבלנו מהשבי אני יודעת שאגם לא עושה את רצון שוביה כשהיא צריכה לבשל שם בשבת. היא אומרת להם 'אני לא מדליקה אש בשבת'".
איך את יודעת את זה?
"יש לי הקלטה של אגם גולדשטיין ששוחררה ב-26 בנובמבר, ביום ההולדת של בעלי שלומי. בתוך כל הגיהינום הזה, אגם שלי ביקשה מאגם למסור לשלומי מזל טוב. מבחינתי זו מתנה מבורא עולם לתת למישהי לצאת דווקא ביום ההולדת של שלומי. זה אות החיים הממשי הראשון שקיבלנו מאגם".
היא שולפת את הטלפון הנייד ומשמיעה לי חלק מהשיחה עם גולדשטיין בת ה-17, שביקשה להתקשר למשפחת ברגר רגע אחרי שירדה מרכב הצלב האדום לאחר 51 ימים בשבי חמאס. "היא מתפללת כל יום", אומרת גולדשטיין, כשבצד השני של הקו בוכה מירב, "והיא אומרת 'אמא שלי לא תתראיין'. אמרתי לה 'אמא שלך עושה הכול'".
עכשיו, עם תיק מלא בתמונות, וגם עם היומן שאותו קיבלה אגם בגיל 19 ובו הספיקה לכתוב רק חודשיים, אמא שלה מתראיינת. הבת שלה עדיין בעזה.
8 צפייה בגלריה
מירב ברגר ומרגלית פרץ. "זה קשר יומיומי, למשפחות החטופים יש את האצבע של אבא"
(צילום: עוז מועלם)
דווקא בתקופה הזו חיבורים אנושיים יוצרים אור. כך קרה למירב (49) מחולון ולמרגלית פרץ (30) מירושלים, בתו של השר אריה דרעי. שתי אימהות שמחזיקות זו עבור זו, בחרדת קודש, אמונה ותקווה. האסון המתגלגל, שעבור מירב הוא גם אישי כל כך, יצר מערכת יחסים קרובה. ימי הולדת לילדים נחגגים עכשיו יחד, שבתות נעשות בצוותא. ולפעמים בשולחן יושב גם אריה דרעי עצמו.
איך נוצר החיבור ביניכן?
"ברגע שהתחילה המלחמה, הבנו בארגון שאני עובדת בו, 'קשר יהודי', שמחבר בין חילונים לחרדים, שיש לנו שליחות מטורפת כי החטופים הם מיקרוקוסמוס של המדינה. מנהלת הארגון אמרה לי 'אנחנו חייבות לחבק את המשפחות האלה ולהראות להן שגם הציבור שלנו משתתף בזה, שאנחנו לא אומרים: זה לא קשור אלינו'. הגענו לתל אביב, התחלנו לחבק בכיכר החטופים משפחה-משפחה והכרנו את שלי שם טוב (אימו של עומר שם טוב שחטוף בעזה, ר"א). בהמשך, כשמשפחות חטופים הגיעו לירושלים ליד בית ראש ממשלה, שלי הזמינה אותי ואת אמא שלי להתפלל ולדבר איתם. שם פגשתי את מירב בפעם הראשונה".
ומה היה הרושם הראשוני שלך?
"האמת היא שהמפגש הזה הרתיע אותי מאוד, כי מירב הקשיבה לאמא שלי מדברת, ובסוף אמרה לה 'יפה, מה את עושה כדי להחזיר את הבת שלי הביתה?' ואמא ממשיכה לדבר אמונה, ואני אומרת לה 'אמא, זה לא מה שהיא רוצה לשמוע, היא לא אישה מאמינה'. ואז 'קשר יהודי' עשה שבת למשפחות החטופים במלון בירושלים, היה פאנל של אימהות ומירב עלתה לדבר, אמרה שהיא שומרת שבת, שהיא אישה מאמינה, הייתי בהלם מאיך שהיא דיברה. גיליתי שגם ביהודי שאתה הכי חושב שהוא ההפך הגמור ממך, יש ניצוץ. לכולם יש נשמה יהודית, ו-7 באוקטובר הוכיח לכולנו שלא מבדילים בינינו. שזה לא משנה אם אתה שמאלני או ימני, חטפו את כולם, והזהות היהודית של כולם פתאום צפה. מאז אנחנו לא עוזבים את מירב".
איך זה בא ליד ביטוי?
פרץ: "זה קשר יומיומי. הילדים שלי מאוהבים בה ובילדים שלה. עשינו סדר פסח יחד".
ברגר: "אם לא הם, לא היינו עושים סדר".
פרץ: "וזה היה ליל הסדר הכי משמעותי שהיה לי בחיים שלי".
מירב, השאלה ששאלת את יפה דרעי במפגש הראשון שלכן היא לא שאלה מוזרה, אפילו מתבקשת.
ברגר: "לא, לא מוזרה, אבל אני מבינה שהם נמצאים שם בתפקיד של הבורא. בורא עולם רוצה לראות אותנו מאוחדים, ואז הוא יעשה את הניסים. לאף אחד אין את הנשק שלנו יש כיהודים".
מה זאת אומרת?
ברגר: "אנחנו הרי שרדנו אלפי שנים כנגד כל הסיכויים, אנחנו אור לגויים. בואו רגע נתכנס, נתאחד. בואו נהיה אחים".
אבל בפרקטיקה את צריכה את האצבע של דרעי לאישור עסקה.
מירב: "כשאני אדאג להפיץ את האור ואת האחדות בינינו ואת האהבה, זה יגיע".
פרץ: "זה גם לא סותר. מירב גם נפגשת עם אבא. יש למשפחות החטופים את האצבע של אבא, אבא שם בכל הכוח, זו מצוות פדיון שבויים. אני יודעת מתוך הבית וגם מהמשפחות שהוא נפגש איתן בלי סוף, הוא שומע אותן, הוא רגיש אליהן בצורה בלתי רגילה. אני רואה אותו בבית, הוא גמור מהסיפור הזה. והן יודעות לחלוטין שהוא איתן, וכשצריך את האצבע שלו היא הראשונה ששם. אבל הנה, עם כל האצבעות, הילדות עדיין לא בבית".
כי לא כולם חושבים שזה הכי חשוב. הציונות הדתית לא מדברת על מצוות פדיון שבויים כערך עליון.
פרץ: "מתוך תשעת ילדי משפחת דרעי אני הפוליטיקאית הכי גרועה. אני לא מבינה בפוליטיקה מילה".
אז דברי מהלב.
"מהלב אני אומרת לך שכל אחד עושה את מה שהוא מאמין בו. עם אש בעיניים הם אומרים 'לא עסקה' ואנחנו אומרים כן. הם חושבים שאנחנו עושים עוול, אנחנו חושבים שהם עושים עוול, אבל כולם רוצים את הטוב. אני מאמינה שצביקה מור (אביו של החטוף איתן מור, שמתנגד לעסקה המסתמנת, ר"א) רוצה את הבן שלו בבית כמו שמירב רוצה את אגם בבית וכמו שעינב צנגאוקר רוצה את מתן בבית. רק שהוא חושב שהדרך היא כזו, והיא חושבת שהדרך היא כזו, ועינב חושבת שהיא כזו".
זה פער שאפשר לגשר עליו?
פרץ: "אני יודעת שמשפחות החטופים כן מנסות כל הזמן להתגבש יחד, גם עם 'פורום תקווה'. אני מקווה מאוד שהן יצליחו להגיע לעמק השווה, אבל מה שאנחנו מאמינים וגם מירב מאמינה בו, זה שאם אנחנו נעשה את מה שבורא עולם רוצה פה, הוא כבר ינהל את זה. כי עם כל האצבעות שיש לנו, אנחנו לא מצליחים להביא עסקה כי סינוואר יושב שם, וכמו שכתוב על פרעה 'ויכבד את ליבו', כלומר עם עשר מכות הקדוש ברוך הוא אמר לו 'אל תוציא אותם ממצרים'. לדעתי זה מה שהוא עושה לסינוואר".
ברגר: "את לא צריכה להיות אמא של חטופה בשביל להבין שהמציאות פה לא מציאותית. כל הדברים נראים הזויים. כמה שזה לא הגיוני, האמונה יותר גדולה".
אפרופו לא הגיוני, איך זה הגיוני שהכנסת עוד מעט יוצאת שוב לפגרה?
ברגר: "לא הגיוני. אבל אנחנו למטה צריכים להדליק את האור. הפקודה האלוקית הראשונה זה 'ויהי אור'. פגשתי את סמוטריץ', אמרתי לו 'טוב לחסות בה' מבטוח באדם'. הוא שתק. כל מי שמנהל עכשיו את העניינים לא באירוע. ואם אני מתחברת רגע לסמוטריץ' ובן גביר, שהכוונה שלהם היא להוריד את חמאס על הברכיים, אז גם את זה לא עושים".
את מרגישה שעושים הכול בשביל להחזיר את אגם?
"לא. בגשמיות, במעשי, לא. אבל אני מבינה גם שיש פה בורא עולם, גם ב-7 באוקטובר לא ראש הממשלה ולא ראש השב"כ ולא ראש אמ"ן ולא ראש המוסד ולא הרמטכ"ל ולא שר הביטחון ניהלו את המערכה הזאת. הם לא שלטו ולא ניהלו. היה אחד - בורא עולם. אנחנו הצבא הכי חזק בעולם, אבל מה בסוף קרה ב-7 באוקטובר? עם סוס ועגלה הם נכנסו ועשו מה שהם רוצים, שעות, ואף אחד מאלה שציינתי לא ניהל שום דבר. הם לא עשו את השליחות שלהם".
אמרת להם את זה?
"ברור".
גם לראש הממשלה, כשנפגשתם?
"חד-משמעית. בלי לפספס בכלל".
מה הוא אמר?
"נעשה הכול".
את יודעת, בסוף העתיד של אגם ייקבע דה-פקטו בישיבות קבינט.
ברגר: "לא. בורא עולם יקבע".
אבל ההנהגה צריכה להתעורר.
ברגר: "נכון".
פרץ: "מסכימה".
אז את לוחשת לאוזנו של אביך, מרגלית?
פרץ: "אני לוחשת לאוזנו מבוקר עד ערב, הוא כבר לא יכול להסתכל עליי".
מה את לוחשת?
פרץ: "'תעשה את המקסימום שאתה יכול כדי להחזיר אותם הביתה, לא מעניין אותי באיזו דרך'. אגם, עומר ושאר החטופים הם כמו הילדים שלי, כל הבית שלי תמונות שלהם. בבוקר, לפני שהילדים יוצאים לגן, הם שואלים אותי 'אמא, היום אגם תשתחרר? היום עומר יחזור הביתה?', 'אמא, באיזה שלב יקראו לנו לראות אותם? כשהם יורדים מהמסוק או בבית החולים?', כמו שהאימהות רוצות אותם בבית, גם אני. אבא שלי יודע את זה, ואני לא צריכה להגיד לו את זה כבר.
"כשארבעת החטופים חולצו, אבא שלי שלח את גיסי ואחי להגיד לי את זה, וכשעליתי אליו הוא הסתכל לי בעיניים וזו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שהרגשתי שאבא שלי מסתכל לי ישר בעיניים. עד אז הוא היה בורח ממני, לא היה מסוגל לראות את הכאב. גם לו כואב, הם הפכו להיות כמו הנכדים שלו. הוא אמר לי 'אם אלה היו עומר או אגם שמשתחררים, הייתי בעצמי יורד אלייך לבשר לך והייתי גם מביא איתי רופא'. אני יודעת שהוא עושה את המקסימום, אני רואה את הטלפונים, אני רואה איך הוא לא ישן בלילה".
הוא לוחץ על ראש הממשלה?
פרץ: "ברור, זו בכלל לא שאלה. אם מישהו הופך שם, זה הוא. זה בראש מעייניו. כל בן משפחת חטוף שאני פוגשת אומר לי 'אם יש פוליטיקאי שאנחנו נפגשים איתו ומרגישים שהלב שלו איתנו, זה הוא'".
אז למה זה לא קורה? למה אנחנו תשעה חודשים בתוך האירוע הזה?
ברגר: "כי לא למדנו מ-7 באוקטובר".
פרץ: "יש לנו שיעור שבאמת לא למדנו. אולי לבן אדם פחות מאמין קשה לשמוע את זה, אני יכולה להבין, כי כולנו רוצים בפרקטיקה את הילדים בבית, גם אני. יש לי אנחת כאב כל יום מאה פעמים".
האמונה נותנת כוח ותקווה, אבל קשה לי לשמוע את הדברים האלה כי בסוף, הממשלה מתעסקת בשינוי שם משרד החקלאות, בשיפוץ מעון ראש הממשלה, בהכנות לפגרה.
ברגר: "למה הם מרשים לעצמם את זה? כי אנחנו נותנים להם".
תסבירי.
"אתן לך דוגמה. בחודש וחצי הראשונים אחרי החטיפה הגדירו את אגם מנותקת קשר. אי-אפשר היה לדבר איתי, אי-אפשר היה להגיע אליי. הטלפון היה זרוק, רק אני והתהלים 24/7. אחרי חודש וחצי הקצינות שמלוות אותי ניסו להוציא אותי מהסיטואציה, שאלו מי אני רוצה שיגיע. יכולתי לבקש פחות או יותר כל אחד. בתקופה שלפני החטיפה של אגם התחלתי לשמוע הרבה שיעורי תורה, ואחד מהאנשים ששמעתי זה הרב אהרן לוי. אמרתי שאני רוצה שהוא יבוא, שאחד עם אמונה יבוא ויגיד לי איך הוא מחזק אותי כשאני לא יודעת אם הילדה שלי חיה או לא. והוא בא, ישב במרפסת, ויש לי שם תמונה גדולה של אגם. הוא מסתכל על אגם, מסתכל עליי ושואל אותי 'מה את חושבת שהכי קשה לאגם עכשיו?' עניתי 'הדאגה שלה אליי'. אז הוא אומר 'אז אל תיתני לה סיבה'.
"זה היה הרגע שהבנתי שאם אני חיה את החיים ככה, אז אני נותנת לה סיבה לדאוג לי, שאני קמה. אותו דבר עם ההנהגה. מה שאנחנו נשקף פה, זה מה שיהיה למעלה. הם פשוט עושים מה שהם רוצים כי מה קורה פה למטה? לא אכפת להם מאיתנו. בואו אנחנו ננהיג אותם. זה זמן של הנהגת עם. יש מה לתקן, יש מה לעשות, אבל בואו רגע נהיה עם אחד שמבין שהוא יהודי בארץ קודש שניתנה לו, שיש לנו זכות אבות על הארץ הזאת. מנחם בגין אמר: אנחנו לא בזכות הכוח, אנחנו בכוח הזכות. יש לנו כאן זכות בהיותנו יהודים. אם נתאחד סביב זה, בורא העולם יעשה הכול. כמה כאב נספוג עד שתבוא הגאולה? זה בידיים שלנו".
זה לא קצת מסיר אחריות מההנהגה?
ברגר: "לא. אנחנו דואגים להיפגש איתם ברמה יומיומית ולשאול את השאלות וללחוץ, ואנשים יוצאים למשלחות, הבנות שלי יצאו להאג ויצאו לז'נבה ומסעות".
זו עבודה שאזרחים עושים, שמשפחות עושות במקום ההנהגה, שזו עבודתה.
פרץ: "תהיי בטוחה שההנהגה עושה. מכם זה נשמע שהם יושבים בבריכה ושותים זירו. זה לא עובד ככה, הם עושים. אבא שלי לא בבית, שבתות הוא עושה בקבינט בקריה, הם עושים בלי סוף. את יודעת כמה פעמים יש לי שאלות כמוך? אני רואה בתקשורת ואני מתפוצצת, אומרת, באמת, זו ההנהגה? ואז אני מגיעה לשבת, זה הזמן היחיד שיש לנו לדבר עם אבא, אפילו שהוא מעדיף מאוד לא לדבר על פוליטיקה בשבת. אני אומרת לו 'אבא, בכנות, זה מפוצץ אותי', ואני שואלת את השאלות".
על מה?
"היו הרבה דברים. על הסיוע ההומניטרי, על זה שלא נכנסו לרפיח כל כך הרבה זמן. כל מיני דברים שאמרנו: מה קורה שם? וכשהוא התחיל לענות, אפילו אני, שבאתי במוד של 'אני לא אוותר לו הפעם', בסופו של דבר סתמתי. אמרתי, מה שרואים מפה לא רואים משם".
כי מה הוא אמר?
"כי הוא ענה תשובות גם ביטחוניות שאנחנו לא יכולים לדעת אותן. והוא אמר לי בואי, 'אל תחשבי שאתם יודעים הכול'. יש אסטרטגיות, יש דברים שהם עושים ואנחנו בכלל לא יודעים שהם עושים, כי אסור שנדע שהם עושים אותם. אמרתי אוקיי, אני לא באמת יודעת הכול".
עם כוחה של אמונה לא ניתן להתווכח. ברגר מתעוררת כבר יותר מדי בקרים לתוך מציאות בלתי נתפסת, אבל היא חזקה, ומאמינה שבקרוב תאחוז שוב בבתה האהובה. "יש כאב, חוסר ודאות ותסכול מטורף, ועם זה אני באמת מאמינה שבעזרת השם אגם חוזרת אלינו בריאה ושלמה, ויש לי תחושה שעוד אני אודה על התקופה הזו, כי זו התקופה שבה אני חיה. זה ניסיון קשה, אין קשה ממנו, אבל אני גם מרגישה את החיים. את יודעת, חברה בדיוק שלחה לי תמונה מהחיים שלפני, תמונה שבילינו, ואמרה לי 'עוד יגיעו ימים טובים'. אני מסתכלת על עצמי שם וזה נראה לי משהו אחר. פתאום זה לא היה נראה לי לחיות באמת".
זה לא מערער את האמונה? אין כעס?
"לא, אין כעס, כי אין הנוצר יכול להבין את יוצרו. זה קצת לעשות שאלות כפירה. אני מאמינה שהכול ממנו והכול מדויק ואין טעויות אצלו, יש לו את התוכניות שלו. להפך, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת שבורא עולם אוהב אותי, כי הוא בא ואמר 'אין לי זמן למסע ההתעוררות הרוחנית שלך. זה לא הולך להיות עכשיו ארוך. זה יקרה עכשיו'".
תמיד היית אישה מאמינה?
"תמיד היינו בית מסורתי, אבל נסעתי בשבת, האמנתי שכשאני נוסעת בשבת עם המשפחה לטיול בטבע אני מקדשת ערך משפחה ומודה לבורא עולם על הארץ שנתן לנו. אבל שמונה חודשים לפני החטיפה של אגם אמא שלי נפטרה. זה משהו שטלטל אותי. התחלתי לשאול שאלות מהותיות. התחלתי לשמור שבת. תמיד שישי אצלנו היה עם קידוש ונרות. שבויות שחזרו וראו את אגם בימי שישי אמרו ששם היא הייתה פורצת בבכי בלתי פוסק. היא הייתה בעצבות נוראית כשהיה מגיע יום שישי כי היא הייתה יודעת מה קורה אצלנו. זה ממש להוריד את השכינה, עם הדלקת נרות שבת והארוחה המשפחתית סביב השולחן".
ספרי לי על אגם.
"אגם נחטפה כשהיא חודשיים אחרי יום הולדתה ה-19. היא מנגנת בכינור מגיל שמונה, סיימה תיכון במגמת מוזיקה בקמפוס קריית שרת בחולון. גם בחירת הכלי הזה מעידה עליה. היא נשמה גבוהה. כינור זה כלי הודיה לבורא עולם, והיא בכלל ילדה של הודיה. היא ידעה להודות על מה שיש לה אחרי כל טיול, כל ארוחה, כל חוויה קטנה של המשפחה. הייתי מתעוררת בבוקר ועל הארון היה תלוי פתק ממנה שבו היא כותבת 'תודה הורים יקרים שלי על הכול, לא מובן מאליו', 'את המתנה שלי', 'אין כמוכם ולא יהיה'. חותמת את זה בחמש פעמים 'תודה'. היא עשתה מכינה קדם-צבאית כדי להעשיר את עצמה ולתת לאחר, היה לה חשוב לתרום לקהילה".
היא רצתה להיות תצפיתנית?
"לא. היא רצתה להיות מ"כית. והיא מקבלת תצפיתנית, מנסה לשנות שיבוץ כמעט בכל דרך אפשרית ולא מצליחה. אבל כשהיא התגייסה היא כבר הבינה שאם היא שם היא הולכת לעשות את התפקיד הזה הכי טוב שהיא יכולה, והיא חשבה כבר על פיקוד וקצונה. ובמהלך הקורס היא באמת נבחרה למסלול כוכבות, מסלול שמאתר לפיקוד וקצונה. בסוף הקורס היא כתבה פתק על למה היא חושבת שמגיע לה להיות מפקדת וקצינה בצבא. היא כתבה 'אני חושבת שצריך להעניק לחיילים אמונה וביטחון'. זה מה שהיא כתבה אחרי חודשיים בצבא - את מה שלא נתנו לה".
ברגר מוציאה מהתיק את היומן של אגם. "בגיל 19 היא קיבלה יומן וכתבה בו מה היא מבקשת ליום ההולדת. היא כתבה 'אהבת חינם'. את מבינה? היא משאירה לנו הוראות הפעלה. מה שצריך לעשות עכשיו זה באמת החיבורים האלה בין חרדים ודתיים וחילונים. בורא עולם הוציא אותנו ממצרים, והוא יתגלה כשנהיה מאוחדים".
את מפגינה?
"לא, אבל אני נפגשת עם מקבלי החלטות".
לא צריך גם את הלחץ מהציבור?
"שהציבור יצא לרחובות ויגיד 'מבקשים את החטופים כי הם חלק מאיתנו' ובזה לסיים את זה. אני לא קובעת אם לעצור את המלחמה, אולי לא צריך לעצור, ואולי לא בעסקה? אני רוצה את החטופים בבית. ספר תורה נכתב בקדושה, אבל אם האות האחרונה תיכתב לא טוב, כל ספר התורה פסול. גם אנחנו, כשאנחנו חסרים אנחנו פסולים. על זה תקומו, תבקשו את החלק שלכם חזרה. לא יודעת אם זה בעסקה, לא יודעת אם זה בזרוע צבאית ובמיטוט חמאס. משאירה את זה לבורא עולם. אבל כן תצאו ותבקשו את הילדים חזרה הביתה, כן תבקשו להיות ראויים לחיילים שמחרפים נפשם".
זה מה שקורה בהפגנות.
"אני הלכתי לבקר בתל השומר באגף הפצועים, והם אומרים 'אנחנו חוזרים לפה ורוצים עם הפציעה לחזור לשם'. שם, במלחמה, הם במשימת חייהם, באחדות, הם רואים רק את טובת העם, הם מחרפים נפשם. לאגם יש אחות תאומה, לי ים, שלא חזרה לצבא בהתחלה, אחרי החטיפה. במקביל הייתי מקבלת טלפונים מאנשים שלא מכירים את אגם, מחיילים בעזה שמצלמים לי 'אני בעזה, תראי מה עשינו, אני מסתובב עם תמונה של אגם, כל מה שאני עושה פה זה להביא לך אותה. אני מוכן למות'. עשרות טלפונים, עד שאמרתי ללי ים 'אני מכבסת לך את המדים, תחזרי. חיילים מתקשרים מעזה, רוצים למות בשביל אחותך, שימי את המדים'. כי בהתחלה באמת היה קושי, לא היה אמון, ראיתי ירוק בעיניים וזה היה כמו אדום בעיניים".
והיא חזרה?
"חזרה. מש"קית ת"ש בפיקוד דרום, ובשלבים של לצאת לקצונה".
אז את לא מזדהה עם המסרים של ההפגנות.
"המילה 'הפגנה' כבר עושה לי לא טוב. תצאו לבקש את הילדים שלכם, את הלב שלכם. למה זה צריך לבוא בקטע של להחליף שלטון או 'אתם אשמים'? בורא עולם יעשה את החשבונות איתם".
מרגלית, איפה הציבור החרדי פה? למה הציבור החרדי לא יוצא בהמוניו לרחובות כדי לדרוש פדיון שבויים?
פרץ: "הציבור החרדי עושה הכול בדרכים שהוא מאמין בהן. בעיני הציבור החרדי, לעמוד ברחוב ולצעוק 'תחזירו אותם הביתה' - למי אתם צועקים? אנחנו צועקים אליו", היא מצביעה מעלה, "אנחנו באמת מאמינים באמונה שלמה שזה הוא. ואת זה אני יכולה לעשות מהבית שלי, בהדלקת נרות, בהפרשות חלה. תשאלי את מירב לכמה הפרשות חלה מזמינים אותה. אתמול היינו בבית שמש, 550 נשים שרק רוצות לבוא ולחבק ולהראות לה שהן איתה. אין בית ספר שלא מתפללים על החטופים בבוקר, וכל ילד מקבל חטוף שעליו הוא מתפלל".
מירב: "הילד שלה לומד משניות בעבור החטופים".
פרץ: "אין ילד חרדי שתעצרי ברחוב ולא יגיד לך 'אנחנו פותחים את היום בפרקי תהילים עבור החטופים'".
ברגר: "אני הלכתי לגן דתי-לאומי בלוד אחרי שפנתה אליי הגננת ואמרה לי שזה גן שלקח על עצמו להתפלל על אגם, והם מאוד רוצים לפגוש את אמא של אגם. באנו, עשינו להם הפרשת חלה. כולם קיבלו חולצות עם תמונה שלה. את לא מאמינה באיזה לב ונפש הם מתפללים".
פרץ: "ככה זה כל הגנים. כולם".
את מדמיינת את הפגישה שלך עם אגם?
ברגר: "בטח. וואי, אף אחד לא ייגע בה חוץ ממני".
פרץ: "אנחנו אחר כך. חיבוק קבוצתי".
ברגר: "אני אחבק אותה ואצעק לבורא עולם 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. ואני הולכת לשתות איתה קפה בים, כי אני לא שותה קפה מאז שהיא שם. את הקפה הראשון אשתה איתה".
מה הדבר הראשון שתגידי לה?
ברגר: "שהכול לטובה, שאני רוצה לעשות לה דיליט על מה שהיא עברה ושהיא תצא מחוזקת. שנצליח לרפא הכול".
ושהיא עוד לא יודעת, אבל היא עושה שבת אצל דרעי.
פרץ (צוחקת): "מה זה 'שבת אצל דרעי'? היא הבת שלי! אני מכירה אותה מאז שהיא נולדה. יש לי תמונות שלה בבית מאז שהיא קטנה. המפגש בינינו יהיה נורא מוזר. יש הרבה חטופים שאני אבוא אליהם והם יגידו 'מי את בכלל? איך המשפחה שלי הפכה להיות המשפחה שלך?' אבל היא תראה את החיבור, את הילדים, את המשפחה".
מה את רוצה להגיד לה, מירב?
"שאני מחכה לה, שתהיה חזקה ושאני חזקה בשבילה. שאני אוהבת אותה הכי בעולם ושהיא תחזור אליי. היא תחזור, הכל יהיה מאחורינו, וזה יהיה לטובה".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
