"אני לא קבעתי את הקו האדום - העולם קבע אותו", אמר נשיא ארה"ב אובמה בסתיו 2013, כשנשאל על הפעלת הכוח האמריקאית נגד משטר אסד בגין שימוש בנשק כימי נגד בני עמו בשיאה של מלחמת האזרחים בסוריה. בדבריו ובמעשיו, אכף למעשה אובמה את "הקו האדום" שהציבה מועצת הביטחון למשטר הצורר, ושב והוכיח כי הפרקטיקה המדינאית של שימוש בקווים אדומים נכונה רק במקום בו ניתן לתרגמה למדיניות ולאכוף אותה - בהינתן חציית קווים המערערת את הביטחון העולמי ואת מנגנוני בקרת הנשק הבינלאומיים, ובראשם האמנה למניעת שימוש בנשק כימי.
בעולם הפוך כמעט לחלוטין, "הקווים האדומים" שהציג במפתיע ראש הממשלה נתניהו למו"מ להשבת החטופים אינם עולים, בלשון המעטה, עם הפרקטיקות הנהוגות בעולם המו"מ המדיני, אף בהינתן שיח מול המר והאכזר שבאויבים, דוגמת ארגון הטרור הרצחני חמאס - ונראה כי יש בהן כדי לפגוע בתהליך המצוי בשלב העדין והמורכב ביותר עד כה, נוכח הגמישות המסוימת שמפגין חמאס ביחס לסוגיית הפסקת האש, המצויה בלב המחלוקת. דברים אלה מצטרפים לפרסומים שלפיהם הנהגת החוץ בחמאס לוחצת להיעתרות של רב-המרצחים סינוואר למתווה העסקה, מחשש כבד לשחיקה נוספת בכוחו הפוליטי של חמאס בזירה הפלסטינית ביום שאחרי המלחמה.
כך יוצא שפרסומם של כמה וכמה "קווים אדומים" באופן כה בוטה מעל ראשה של מערכת הביטחון וצוות המו"מ, ובשלב כה רגיש בתהליך, שבים ומעוררים ספקנות עמוקה ביחס לשאלת מחויבותו של נתניהו להשבת החטופים. מעבר לכך, הקווים האמורים אינם עולים בקנה אחד עם מתווה העסקה, כפי שממשלת ישראל הציעה, ממשל ביידן אימץ ומועצת הביטחון קיבלה על עצמה לפני כחודשיים, כמסגרת המחייבת להשבת החטופים. במעשיה, ובעיקר במחדליה, ממשלת ישראל לא רק חותרת לערעור היסודות שעליהם הוסכם זה לא מכבר, אלא שבה ומעידה עד כמה התנהלותה רשלנית סביב מנגנון הסיום למלחמה, עם הצפת סוגיות שהיה נכון לסכמן מול שותפותינו - בראשן ארה"ב ומצרים - לכל המאוחר בחודשים הראשונים ללחימה, מאשר כחלק אינטגרלי בתהליך הסבוך והעדין להשבת החטופים, לא כל שכן לאחר שכבר סוכם המתווה העקרוני לעסקה.
היעדר בהירות אסטרטגית היא האסטרטגיה שבחרה הממשלה לניהול המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל
וחזרה לפרקטיקה: מעבר לכך שחלק מהקווים האדומים המוצעים אינם בהכרח ישימים או ברי-מדידה (כמו מניעת הברחות מוחלטת בציר פילדלפי או אפס נוכחות של מחבלים במרחב צפון הרצועה), יש בהם כדי להנציח נוכחות צה"ל ברצועה (כי איך נבטיח מניעה מוחלטת של כניסת מחבלים לחלקה הצפוני של הרצועה בהינתן נסיגה מפרוזדור נצרים?) באופן שאינו עולה בקנה אחד עם יעדי המערכה, כפי שסוכמו על ידי קבינט המלחמה (שבינתיים הספיק להתפרק). בכך, הממשלה חותרת תחת ההבנות שסיכמה היא עצמה בראשית המלחמה, באופן השב ומעיד כי בניגוד מוחלט להתנהלות ממשלות עבר (דוגמת ממשלת אולמרט עם גיבוש מנגנון הסיום למלחמת לבנון השנייה), היעדר בהירות אסטרטגית היא האסטרטגיה הנבחרת לניהול המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל.
אין דרך להיכחד מכך: הדרך לעסקה, כמו גם לסיום המלחמה, עוברת דרך החלטה להתנתק מהמסד הפוליטי העכור והקולות הקיצוניים הקוראים להמשך מלחמת גוג ומגוג ללא כל חזון ואופק מעורר תקווה למדינה. ישראל זקוקה לשקט על מנת לאחות פצעיה, להתפנות לכאב ולשכול, לשקם את עוטף ישראל בצפון ובדרום, לבנות מחדש את צה"ל, לרענן את תפיסת הביטחון ולפעול למען עתיד טוב יותר, למען כולנו. ומעל כל אלה, דבר בינינו לא יהיה שלם עד שישובו בנות ובנים, נשים, גברים וטף - לגבולם. ויפה שעה אחת קודם.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.07.24
