בערוץ הטלוויזיה השדרנים חגיגיים במיוחד. עוד מעט, מיד אחרי המהדורה, ייערך גמר תוכנית הריאליטי האהובה "הישרדות". איזו עונה זו הייתה, אומר המגיש למגישה, וזו מהנהנת בהתרגשות ומוסיפה שכזו עונה עוד לא ידענו. על המסך עולים קטעים נבחרים מפרקי התוכנית שהביאו את הפיינליסטים עד הלום, כמו הרגע שבו חביב הקהל גרר מתמודד קטוע גפיים על החול החם לאחר שהאחרון נכנס לדבריו בטון טעון מדי. או רגע אחר, מבדר במיוחד, שבו מתמודד שקשר על עצמו בנדנה צהובה, בצורה ההיא, חטף קוקוס לראש. כולם הרי יודעים שהסמל ההוא, הצהוב, מוריד את המורל הלאומי ופוגע ברגשות הציבור.
כמה אייטמים לקינוח, לפני שעוברים לתוכנית שזכתה העונה ל-100 אחוזי רייטינג (ממש כמו זו שלפניה וזו שלפניה, שהרי אין תחרות לערוץ בודד בשלט): גל שריפות בעקבות השרב ששוב גולש לסתיו; עוד בניין אקדמיה עבר הסבה לבית מחסה לפליטים, לאחר שהתשתית התת-קרקעית, שהייתה אמורה להפוך ביום מן הימים לרכבת תחתית, לא הצליחה לאכלס את כולם; ובשולי הדברים: הפלג הישראלי הקיצוני ציין בטקס מאובטח עשור ל-7 באוקטובר ולפרוץ המלחמה ההיא, "שאותה, לדעתם, לא ניצחנו", מקריאה המגישה מהפרומטר תוך גלגול עיניים, ושיני החרסינה שלה מסננות: "נו, יש כאן עדיין גם כאלה".
הטקס, שבשנתיים הראשונות לקיומו עוד היה פופולרי, הלך והפך עם השנים לשנוי במחלוקת. בשנה הרביעית ירד הביקוש לסיכות הצהובות. בחמישית הוחלט במשרד החינוך להפסיק לחייב בתי ספר ללמד את האירועים שהובילו למלחמת חרבות ברזל, כדי להימנע משיח שפוגם באחדות. מאותה סיבה בדיוק הוחלט גם להפסיק עם המנהג הזה של ציון יום השנה לרצח רבין. זה נישתי מדי, ומי יודע אם אכן קרה. ספרי ההיסטוריה הרי מוטים פוליטית, ולכן היה צורך לייבש את תקציבי הספריות הציבוריות, עד שגם האחרונה, בתל-אביב, נסגרה.
בכיכרות הערים ובגשרים מעל הכבישים המהירים נאסר לתלות תמונות של האזרחים והאזרחיות האבודים והאבודות, בשם השמירה על הסדר והניקיון. הקנסות הרבים הרפו את ידיהם של אלה שעוד ניסו
בכיכרות הערים ובגשרים מעל הכבישים המהירים נאסר לתלות תמונות של האזרחים והאזרחיות האבודים והאבודות, בשם השמירה על הסדר והניקיון. הקנסות הרבים הרפו את ידיהם של אלה שעוד ניסו, עד שהמרחב הציבורי נותר נקי למשעי מפרצופים ישנים. גם ככה את שמותיהם זוכרים רק אלה שנאבקו להשבתם, שרובם כבר עזבו. כפויי טובה, קוראים להם הנותרים. מי צריך אותם.
את חלקם, אגב, היה צריך. את הרופאים, המהנדסים והמדענים מזמינים כעת מחו"ל. לימודי הוראה צומצמו לשני סמסטרים בלבד בשל המחסור החמור במורים. את השחקנים, העיתונאים והמשוררים החליפו בשחקנים, עיתונאים ומשוררים שזוכרים שתפקידו של איש הרוח הוא לחזק את הרוח, לא לעורר רגשות מעורבים. אלה, הקודמים, לא חסרים כמעט לאיש. את חלקם כבר אסור להשמיע. מי מטעמי מגדר, מי מטעמי מסרים.
לאט-לאט גם ליבנו הפך גס
זה לא קרה מיד. חלק דווקא ניסו לשנות. “את כולם, עכשיו”, הם צעקו בכיכרות. בהתחלה עשרות אלפים, אחר כך אלפים, אחר כך מאות. הם ניסו להגיד לנו שהם לא עושים את זה רק בשבילם, אלא גם בשבילנו. כדי שנשמור על עצמנו, כדי שנשמור על מי שהיינו, כדי שבדרך הבלתי נגמרת לניצחון המוחלט לא נאבד צלם אנוש, או תקווה. אבל אנחנו לא הקשבנו להם. כלומר, בהתחלה כן. אבל לאט-לאט גם ליבנו הפך גס. התכנסנו בתוך עצמנו, בצרות הקטנות והגדולות של היום-יום, בעלויות של הקייטנה, בריבית שלא יורדת. כמה כבר אפשר לצעוק כשלא מקשיבים? למי יש כוח לצאת להפגין שוב, בחום הזה של תל-אביב? אז התמסרנו לשגרה, הייאוש נעשה נוח.
רתם איזקצילום: זהר שטרית"אבא, באמת היו פה פעם אנשים שנעלמו ולא חזרו? גברים, נשים, תינוקות?" שואלת ילדה בהפסקת הפרסומות.
"כן, אבל אל תהיי עצובה, בתי", עונה לה האב, "בהיעלמותם ציוו לנו את החיים".
"אבל למה לא החזירו אותם?", היא ממשיכה.
האב מלטף ומרגיע. "עזבי את זה", הוא אומר, "הנה מתחיל הגמר".
את כולם. עכשיו.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.07.24
