באחת בלילה לערך, אולי טיפה אחרי, במעמקי הים התיכון, באי שם, מול חופיה הצפוניים של הארץ, בשעת מלחמה, בעת שמרבית אזרחי ישראל נמים, משייטת צוללת. היא בלתי נראית. בקושי נשמעת. אף אחד לא יודע מאיפה באה, לאן שטה. התנועה שלה דיסקרטית. וגם המשימה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ניתן רק לומר, יונית, עם כל הזהירות שבדבר, שהיא בידיים בטוחות. הלו, איפה הכפתור של היריות, אני מתחיל לאבד סבלנות בפנים. מרגיש את האגודל לוהט. והברקס, איפה שמתם הברקס, אני מגשש למטה עם הימנית. לא מוצא.
באמא, איך אפשר להבין פה משהו. הכל מסובך בצוללת הזאת. סביבי אין-ספור שעוני מד ונורות ושסתומים וכפתורים ומתגים. מאות, מאות. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה. וכולם נראים מפתים. בא לך ללחוץ על הכל ליתר ביטחון.
פה זה רק ההגאים, הצ'יף ד' מנסה להרגיע מהקטע של כפתורי הטורפדואים וכל אלה. אולי מתחיל להבין שזה לא רעיון הכי מוצלח לתת לאחד שחושב שהוא בפורטנייט כלי מלחמה, שלפי הוויקיפדיה הוא היקר ביותר בצה"ל ועלותו הכוללת 1.6 מיליארד שקל.
כיסא לידי יושב נווט בעל ניסיון. גם לו יש הגאים. המבט שלו דרוך. לא לדאוג, עין אחת משגיחה עליו.
"עוד לרדת, עוד, עוד", הצ'יף מורה. אני מושך את ההגאים דוך אליי, ואז דוחף. ושוב דוך. הצוללת יורדת.
55 מטר. 60 מטר.
פעם, הנווט נזכר, אחד הרמטכ"לים הגיע לביקור בצוללת. נתנו לו את ההגה כמוני, אבל אז הרב-אלוף הבין שעוקצים אותו. הצוללת על אוטומט. "זה לא המצב עכשיו", הוא ממהר להרגיע.
70 מטר. 80 מטר.
ותוך כדי שיורדים, הצוללת צריכה להיות מיוצבת כמה שאפשר. כל משקל נלקח בחשבון. מקודם אחד הקצינים סיפר שבארוחת ערב, כשמרבית הצוות סועד בחרטום, צריך לאזן על ידי העברת מים לירכתיים באמצעות מכלי האיזון.
תייצב, תייצב, הצ'יף עכשיו לוחץ. זווית הצוללת קצת חדה. חותכת את הים. אין פה בטן מזכוכית להסתכל החוצה, אבל אפשר לדמיין תמנונים תופסים את הראש עם כל שמונה הזרועות.
90, 100.
משימת הכאילו ניווט שלי תכף תסתיים. בכל זאת, מלחמה אמיתית בחוץ. וגם לא נעים לדפוק את הפגוש של כלי אסטרטגי, שבלב סערה של ועדות חקירה וביבי וגרמניה וכל מיני כאלה. מכתבי אזהרה זה לא מה שחסר לנו כרגע.
אז הפיקוד חוזר למקצוענים. שהם, אגב, בני 20 וקצת. "בסיום קורס צוללן", מספר אל"ם א', מפקד שייטת הצוללות, "אמהות שואלות אותנו בפליאה, 'הילדים שלנו שלא מסוגלים לסדר את החדר מפעילים את מה שפה?' אני אומר: 'תסמכו עלינו שאנחנו סומכים עליהם'".
לא יודע איך אמור להיראות מפקד שייטת 7, שייטת הצוללות של מדינת ישראל. ועדיין אל"ם א' זה כנראה לא מה שתדמיינו.
ממושקף, חייכן, עיניים מכילות כאלה. מתבוננות. תואר ראשון בעבודה סוציאלית. חלומות להיות מורה מתישהו.
למעשה, זה מה שעמד לעשות כשעזב את הצבא בגיל 26, אחרי ששימש כסגן מפקד צוללת. "החיים עוד ארוכים", הוא נינוח, "תפקיד המורה אולי מחכה לי".
אנחנו נעים על סירה קטנה לכיוון הצוללת, שמחכה בים. אל תחילתו של מסע ממושך אל עומק התיכון עם אח"י רהב, מהצוללות המתקדמות בעולם, שהחלה את שירותה בצה"ל ב-2016. מסע בכלי המלחמה הדיסקרטי, האסטרטגי וכנראה גם הקלסטרופובי בישראל – ועם אלו שמאחוריו.
אל"מ א': "אני יכול להגיד שאנחנו מאוד-מאוד פעילים, ולא בניסויים. פעילות מבצעית משמעותית. מנצלים את היתרון החשאי שלנו. פעילות מגוונת מעבר לגבול".
בקו האופק מולנו שמש שחוקה, בת 4.5 מיליארד שנה, שומטת קרניים אדומות-כתומות אל הים שפוף הגלים שסביבנו. כמו משחק של טוש במים. הים הולך ונצבע לאיטו בגוונים מאירי פנים.
א' מחייך. שותק. אז, כשחשב שהשתחרר, הוא עשה את שביל ישראל, טייל במזרח, למד, ותוך כדי הגיע למסקנה שלא יסלח לעצמו אם לא יהיה מפקד צוללת. "לא דמיינתי שאהיה מפקד השייטת. תפקיד ייחודי. כאילו כל השירות הכין אותי אליו ולתקופה הזו".
בינתיים אנחנו כבר על הצוללת, שמונעת לתזוזה. מעניין אם יש לה קודן. יושבים במֵּס שבחרטום. הדרגשים תחתינו, שמאכלסים סועדים, מוסבים בלילה למיטות. ותחתם מאוחסן מזון. אני מרים. סירופ מייפל, גליליות למילוי. כל אינץ' פה מנוצל. ועדיין, לכרבע מהלוחמים אין מיטה משלהם. אתה יכול להתחיל לילה במיטה אחת ולסיים באחרת, מתאר אחד הלוחמים.
תכף, בכל מקרה, נצלול. זה יהיה דרמטי. הפתחים ייאטמו, המפלצת תשקע לאיטה, כשרק חלקה העליון מבצבץ. ואז גוף עצום, לווייתן של מנועים ובוכנות, תלוש כל כך לטבע סביבו, ישקע אל עומקים בלתי נגמרים, כשאנחנו בבטנו. בן-רגע נסתלק מעל פני הציוויליזציה.
סגן מפקד הצוללת סרן ג' יבדוק בפריסקופ שאין הפרעה מסביב. 14 מטר, 15, 16, העומק יופיע על המסך. בצוללת תהיה דממה. "כל רעש עלול להסגיר אותנו", אל"ם א' יסביר, "אם אני טורק דלת ויש צוללת במרחב, הם ישמעו דרך הסונאר".
הרצון לא להתגלות – זו פרנויה שתמיד שם, כמו מזמזמת. לא עוזבת. "פרנויה שהיא הכרחית כי אם אתה שאנן, אתה תחטוף", אל"ם א' אומר.
זהו, נעלמנו. אין אותנו. וגם אין לצאת. זה בעיקרון הקונספט. האמת, מוזר האירוע. צוללים לאנשהו בעוד לילה של מלחמה, בכלי שאי-אפשר לספר על הפעילות ועל היכולות שלו כמעט כלום. ועוד הפרזתי עם הכמעט. לאל"ם א' יש פתרון, שאמנם לא יקדם אותנו הרבה אבל נשמע יפה. הוא מצטט מ"הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט-אכזופרי: "הדבר החשוב באמת סמוי מהעין".
"זה נכון לחיים עצמם ונכון לצוללת", הוא מוסיף ואז מפנק בעוד מטפורה. אומר שהעולם הוא בית "האח הגדול". הכל נצפה מכל הזוויות. ולצד אלה, יש את המרחב התת-ימי שבו אנחנו עכשיו. מוזר, ואני חשבתי שהצוללת זה האח הגדול.
חלקו הראשון של הציטוט ההוא ב"הנסיך הקטן", בכל אופן, הוא ש"אין לראות את הדברים אלא בלב בלבד". רק שאיכשהו אני לא מצליח לזהות עם הלב את הנשק הגרעיני, שלפי פרסומים זרים הצוללת הזו יכולה לשאת ונועד להוות אפשרות ל"מכה שנייה". והלב מגשש.
אני שואל על פעילות אח"י רהב ושאר הצוללות בתקופה הנוכחית. בימי המלחמה, יעריך תכף אחד הקצינים, אח"י רהב שוהה קרוב ל-70 אחוז מהזמן מתחת למים. הרבה יותר מבשגרה. א' שותק. "סיפור שעדיין מסופר", אומר לבסוף, "הרבה אי-ודאות. המון מקום ליוזמה. אני כן יכול להגיד שאנחנו מאוד-מאוד פעילים, ולא בניסויים. פעילות מבצעית משמעותית. מנצלים את היתרון החשאי שלנו. פעילות מגוונת מעבר לגבול".
עד כמה משמעותית?
"ברמה שאם לא נעשה את המוטל עלינו בצורה מדויקת – נגרום לנזק אסטרטגי".
חיל האוויר, אני אומר, גילה במלחמה הזו שהוא לא לבד בשמיים. הם מלאי איומים עדכניים כמו כטב"מים. מים זו זירה שבה אנחנו עוד עליונים? "אנחנו יודעים לפעול תחת איומים, אבל צריכים להיות זהירים ומוטרדים ממה שאנחנו לא יודעים", א' משיב, "המציאות הזו כל כך דינמית שאם אתה לא יוזם ומחדש, אתה לא רלוונטי. במלחמה עשינו הרבה דברים פורצי דרך. גם כאלה שמכירים טוב את דרכי הפעולה של הצוללות היו מופתעים. גם אם היית שואל אותי לפני שנה, לא הייתי מדמיין".
הצוללות עומדות בלב סערה ציבורית. ועדת חקירה, מכתבי אזהרה לנתניהו ולאישים אחרים. קצת הוציאו שם רע לצוללות.
"אני לא עסוק בזה. בטח ביחידה שלא יכולה להגיד את מה שהיא עושה", אל"ם א' לא מוכן להתייחס למערבולות שמחוץ למים, "כשאני מסתכל במראה אני רואה את עצמי וברקע יש את העם שעליו אני צריך להגן, ולו צריך לתת דין וחשבון למה שאני עושה. מה שצריך להניע אותי זו האחריות למצות מבצעית את הצוללות והיחידה. ברגע שניתן לי האוצר הזה תפקידי למצות אותו עד תום לטובת המדינה".
"אתה כמו באי קטן. בועה. היחסים בין האנשים הם ממקום שאין בו מסכות", מסביר א', מפקד שייטת הצוללות, "במובן מסוים, זאת סביבה ממכרת"
אני שואל על פעילויות שנחקקו בו, מהסוג שהיה בהן רגע של היסטריה. "היסטריה לא בלקסיקון, כן יש מצבים שנדרשת תגובת חירום", אל"ם א' אומר, ואז נזכר בשני אירועים כששימש כמפקד צוללת. למשל בפעם ההיא שבה עלה עם הכלי מעל פני המים, כדי לגלות שהוא לא לבד. תדמיינו אתם מה היה שם. "זו הייתה טבילת האש הראשונה שלי כמפקד".
או בפעילות המבצעית, שבה בדרך מנקודה אחת לשנייה נתקלו בהפתעה. "זה היה איום שיכולנו להתמודד איתו. מצד שני, אנחנו במשימה שדורשת חשאיות. זה רגע שאתה יודע שמחיר הטעות קטסטרופלי. ואתה מאוד דרוך, וצריך להיות בטוח, כי גורל הצוללת על הכתפיים שלך. ואז אתה חוזר הביתה ולא יכול לחלוק את זה. זה נשאר אצלך".
"לפקד על צוללת זה תהליך אישי", הוא מוסיף, "האויב הכי גדול שלך זה אתה. בצוללת אתה פוגש את עצמך".
בעוד חודשיים ההוא שלא נראה כמו מפקד שייטת הצוללות, עם העיניים המתבוננות, יסיים תפקיד. זה יקרה בתקופה של יציאות לים, לפעמים בלי מועד חזרה. אני שואל אם הוא מדמיין את הרגע. "המציאות מנהלת. אין זמן לשקוע בהרהורי פרידה", הוא הודף. ואז, רגע לפני שהשיחה מסתיימת, מוסיף שאחרי הכל, אולי טוב שדיברנו. "במשפחה שלי לא יודעים מה אני עושה, אבל יודעים שאני עושה את זה בלב שלם. אולי דרך פה הם יקבלו הבנה".
במי"ק, מרכז ידיעות הקרב של הצוללת, משיקים עכשיו גביעי מתכת. מרימים, לוגמים, הקפטן אומר מילה או שתיים. שמפניית מעמקים קוראים לטקס הזה.
הצוללת ירדה כרגע אל הטווח המרבי שלה. עומק של מינוס שלוש ספרות. בעומקים כאלו הלחץ על הצוללת היסטרי. והים חשוך. ולדגים יש בטח שיניים טוחנות כל הפה. אבל בפנים לא ממש מרגישים. "כלי לא סלחני. כשהוא במעמקים ותחת לחץ, מחיר הטעות גדול", אל"ם א' הרגיע מקודם בדרכו.
לשמפניה, אגב, אין טעם של שמפניה. יותר של מיץ מלח עם נגיעות אצות. "זה מי ים מבחוץ", קפטן הצוללת סא"ל א' מבשר מבסוט אחרי שהשמפניה מקרקעית התיכון בקרקעית הבטן. תוך כדי הוא נושא דברי הסבר לטקס: "אנחנו שותים מי ים בצורה מבוקרת כדי שלא נשתה הרבה מי ים בצורה לא מבוקרת". יש לו חיוך קבוע כזה. לא רק כשהוא מפנק אורחים במי ים.
לצוללת חוקים נוספים משלה. כללי הזמן, הטבע, למשל, נראים פה אחרת. לבקיעת השחר, לעלטת הלילה, לחמסין, לסיבובי כדור הארץ אין כאן משמעות. כדי שליושבי הצוללת תהיה בכל זאת תחושת זמן, האורות מעומעמים בערבים. זהו.
גם כללי המציאות שבחוץ אינם חלק מכללי הבפנים. אמצעי התקשורת היחיד, בעיתות חירום, הוא מברק. וואטספים, מבזקים, בשורות מבית, כל אלה לא חודרים את דופנות הפלדה של קפסולת המלחמה שנעה במרחבי הגלקסיה המימית ושומרת עליך מההתרחשויות שעל היבשה. כמו איזה ממ"ד ים. "המידע מה קורה בחוץ לא מתווך, כי אתה לא יודע מה זה יעשה למי שבפנים", אחד הקצינים מסביר.
גם החוקים האנושיים בקפסולה אחרים. הלוחמים פה מסתובבים ללא חולצת מדים. הדרגות לא רלוונטיות. בתנאי צפיפות חריגה כל כך, דיסטנס הוא לא אופציה.
כשאנחנו נדחסים לארוחת ערב במס, סביב פלטת שולחן זעירה, שיכולה להכיל גם 12 איש, ובזמן שהצוללת מיטלטלת מעט, הקצינים מתארים את הווייב.
על השולחן נגטס, שוקי עוף, סלק, בטטות, טחינה ירוקה, חריף. ממלאים צלחות, מרפקים נוגעים, ברכיים צמודות. כאן, בסביבה אינטימית כל כך, שקשה לחשוב על דוגמה מקבילה, אין מקום לזיופים אנושיים.
"אתה כמו באי קטן. בועה. היחסים בין האנשים הם ממקום שאין בו מסכות", מסביר א', מפקד שייטת הצוללות, "במובן מסוים, זאת סביבה ממכרת".
"הסיטואציה בין אנשים כל כך קרובה, שמספיק לך שבוע כדי להכיר בן אדם מכל הכיוונים", סרן ג', סגן מפקד הצוללת, אומר. "אם אתה כועס על מישהו, זה יחזיק אולי חצי יום. בלתי אפשרי יותר. אתה פוגש אותו מכל כיוון, אז אתה חייב לפתור".
"אי-אפשר לבלף בצוללת", הקפטן א' מוסיף, "תחושת הצוות כל כך חזקה שאי-אפשר לעשות כאילו. פה כל הזמן רואים מי אתה. וכשאתה פוגש התנהגות אחרת בחוץ, אתה מתגעגע לכאן".
ותכף, לקראת סיום הארוחה, הוא יצביע ימינה אל סגן מפקד הצוללת, שבדיוק ישטוף כלים. כאילו היה נער הסיפון של הצלחות. "אין פה תחפושת של מפקד", יאמר.
מבוך בלתי נגמר של צינורות וכבלים ושעוני מד ומערכות מיזוג וטיהור אוויר ונתיכים. ביניהם, במרווחים שבין הצינורות לפלדות, פילסו כוכים למחיית אדם.
סרן ג', סגן מפקד הצוללת, עושה לנו סיבוב של שלום-שלום. הנה, למשל במפלס התחתון, תאון עם אין-ספור שעוני מד ומכשור ומה לא, ובמרכזו שירותים. אחד משלושה בצוללת. האסלה שבמפלס העליון מגיעה עם מקלחת זעירה, היחידה בכלי. על הדלת דף. מי שרוצה להתקלח כותב שם ושעה.
בחלק אחר של הצוללת מכונת כביסה שהתקלקלה לאחרונה. ולא רחוק יש חדר כושר קטנצ'יק, שפועל בין 11:00 ל-23:00. הליכון, משקולות, כאלה. זה חשוב במקום שבו אתה הולך מטר וחצי ונתת כיף לסוף. רק שבמרחק נגיעה מההליכון יש עוד מיטות. ישנים, רצים, הכל יחד.
אה, ויש את עמדת הבישול. רס"ב י' עומד שם עם לוק קשוח וידיים שלובות. קרחת, זקן, קעקועים. על יד שמאל קעקוע ספינה גדולה, על ימין גולגולת שף וצוללת. חצי צי ערוך לקרב על הזרועות שלו.
י' הוא השף. בלעדיו לא צוללים לשום מקום. רק שיש לנו כרגע בעיונת. אני מברר על פרודוקטים, ומגלה ששעועית בתפריט. "למה לא? בשבתות יש פה גם חמין", י' מתלהב.
העמדה שלו היא קובייה שבחלקה אתה נדרש לעמוד מעט מכופף. שני תנורים, כיריים חשמליות, סטופרים ממתכת ששומרים שהבישולים לא יתעופפו. ובין לבין תלויות כמה תמונות, בעיקר של י' עם פבלובות. הוא חולה על הקינוח הזה. אבל חזק גם בשבקיות, שממש מקודם טעמנו. יותר טעים אפילו מההיא הדביקה שבשוק רמלה.
הקשיחות של י' היא רק הסוואה. הבן אדם חותר כל הזמן ללבבות אלו שסביבו, ויש לו נשק אסטרטגי בשביל זה. "דרך הקיבה אני מביא אנשים לצוללת. תסתכל, הכל שסתומים וצינורות, הכל אפור", הוא מצביע סביבו, "ופתאום, פעם ראשונה, מגיעים לכאן חניכים מקורס צוללן, ואני עושה להם ופל בלגי עם רטבים. זה משהו שהם יזכרו".
סרן ג' שעומד לידנו נזכר בסנדוויץ' החביתה שהשף עשה לו בחמש בבוקר, כשהיה צוער בחובלים והצטרף להפלגת היכרות. חביתה מלפני שנים, ולבן אדם זיכרונות כאילו סעד טלה ביין אצל רובושון. "זו אחד הדברים שגרמו לי להגיע לפה", ג' אומר.
"אתה רוצה לתת לחיילים את הכי טוב", השף י' אומר, "ולפעמים אתה מתייעץ מה בא להם. אולי מישהו רוצה משהו שמזכיר את הבית. יכולים להגיד לי: 'שף, בא לי פירה עם בצל מטוגן ושניצלים'. לפעמים הם מביאים מתכונים".
הוא בן 36, מטירת-כרמל, אב לשלושה. מוותיקי הצוללת. הוא נזכר בצלילה ההיא שבה התבשר במברק שאשתו בהיריון עם הבכור. הבכור היום כבר בן שמונה. "רגע מרגש, אבל אתה לא יכול לחבק אותה, אז אתה קצת עצוב כי אתה חווה את זה לבד", הוא מתאר, ואז נזכר בעוד רגעי החמצות. גן, בית ספר, תמונות מהבית. ובאחת מהן, למשל, הוא מגלה שהילד פתח סנטר. "וכל תמונה זה פספוס, אבל בסוף אתה פה בשביל משהו יותר גדול".
בכוך דחוסים חמישה דרגשים צרים. אני משתחל אל אחד. מקבל קטנה בראש מלמעלה, ועוד אחת במניסקוס, מסיט את הווילון. חשיכה משתררת.
איזה רגע מוזר. להיות בצוללת זה להתחכך. שוב ושוב. סביבך עשרות. ואין דרך שלא להיתקל. במרפקים, בפרצופים. עייפים, חולמים, דואגים. ואתה שוב נתקל. ושוב. והמחשבות נתקלות. ופעימות הלב. והנשימות. והתקוות. נוגעות, מתערבבות.
והנה עכשיו, במיטה, בעומק הים, שלוש בלילה, הווילון מוסט, ואתה סוף-סוף לבד. כלומר כמעט. כי במרחק עוד וילון ממך שוכבים אחרים. יש צלילים שמזכירים. נחירות. ואנחות. והקשר פולט פקודות. וגם לים שמעבר לדופנת הפלדה יש קולות. סימפוניה של מצולות.
טאם-טאם-טאם. מקודם, כשהייתי בעמדת הסונאר, האזנתי דרך אוזניות. אלו היו המדחפים של אוניית סוחר שאיפשהו עברה מעלינו. אפשר גם לשמוע נקישות סרטנים, המאזין שעל הסונאר הסביר. וקולות חסילונים. ויש לווייתנים. הצווחות שלהם יותר ארוכות משל דולפינים.
ממש לפני השינה והווילון וזה ישבתי עם שלושה מלוחמי הצוללת באַפֵּר, מעין חלל שמשמש גם כחדר מפגש לצוות. לצד המערכות השונות יש ספרים, משחקי קופסה, ג'ונגל ספיד ופרודו, שזה להיט כאן.
רס"ל ר', 21 מהרצליה, הוא לוחם סונאר; רס"ל ב', 24 מאשדוד, הוא ראש צוות נשק; ורס"ל נ', 20 מירושלים, הוא לוחם במחלקת נשק. "סיכוי טוב שהצוות מכיר אותי יותר טוב מהמשפחה", רס"ל ר' אמר ואז שקענו אל ענייני הווי. בשישי, למשל, מתקיים פה "רדיו שישי". מעין מהדורת פנימית, המביאה מחדשות הצוללות כולל מרואיינים וחיקויים והכל. כולם על המוקד. ואת הקידוש עושים בארוחה חגיגית, שולחן מקושט, וקוד הלבוש הוא מכנס ב' וחולצה מכופתרת. ויש תפילת שבת. "משוגע", רס"ל ב' אומר, "אני מתפלל במעמקי הים. זה נשמע הזיה אבל שומר לך על השפיות".
יש סלנג שהוא ייחודי לאנשי הצוללת. אנחנו עושים מעבר זריז על כמה מההגדרות שבמילון.
למשל בוקרף, סיטואציה של אי-נוחות, של מבוכה. "יושבים ומספרים בדיחות, ואחד זורק פתאום משפט לא קשור", רס"ל ר' מדגים בוקרף.
למשל תופת, שזה גיהינום עלי אדמות. מישהו שמקיא בצוללת, הם מדגימים.
למשל ביב, כינוי לצעיר מבולבל. "מישהו שעושה משהו לא מתאים בצוללת", ב' אומר. נגיד לפתוח את הדלת בצוללת ומים ייכנסו, אני מציע. "נגיד", הם מסכימים.
לוקח זמן להבין שהאלה שפה יוצרים לעצמם עולם. תחליף, אולי הסחה, להוא שבחוץ. לפעמים ההסחה הזו תחזיק אותם שפויים שבועות במעמקים.
קחו למשל את רס"ל ר'. בבוקר 7 באוקטובר היה בחוף, בשמירה. דרך הקשר הבין שיש בלגן. ואז התבשר שאחיו התאום, לוחם בלוט"ר, מוקפץ לעוטף. בינתיים הלך להכין את הצוללת. ואז יצא לים. אל שבועות ארוכים, בלתי אפשריים, שבהם היה ללא מידע לגבי המתחולל באדמה.
"והפחד הוא לחזור לנמל, לשמוע מה בתכלס קורה", הוא מתאר, "מאוד דאגתי לאח שלי. אבל הרגשתי שהצוללת היא מפלט. אתה מנותק לחלוטין. ולא רוצה לחזור. כי לחזור לחוף אומר חדשות".
את אחיו, בכל אופן, ר' יפגוש לראשונה רק שלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר. "אני עברתי המון, הוא עבר המון, זה שינה את הקרבה ואת הקשר בינינו. אתה לומד להעריך".
גם לד"ר סרן נ', בן 30, הרופא של הצוללת, סיפור משוגע. וגם הוא מתאר אותו באפר, בשעת לילה עמוקה.
בת זוגו היא רופאה צבאית כמוהו. ב-7 באוקטובר, בערב, השניים היו אמורים לתרגל את הריקוד לחתונה שלהם, שתוכננה להתקיים כמה ימים אחר כך. "הכל היה סגור, כולל סידורי הושבה", ד"ר נ' מתאר, "אבל אז, בשבת ההיא, שמונה בבוקר, אנחנו נפרדים, פרידה חפוזה. לא מתארים לאן כל אחד הולך ומה הוא הלך לראות".
יום לפני מועד החתונה, כשבת הזוג בעוטף, הם עושים טלפון. חתונה עם ריקוד כבר לא תהיה, ברור. הם לא הספיקו לתרגל. וזה גם לא הזמן לריקודים. ובכל זאת, הם מחליטים לא לתת לטירוף לעצור להם את האהבה.
עכשיו ד"ר נ' מתאר, כמו בסרט, איך בת זוגו מגיעה מהעוטף אל המקווה. דופקת בשעת לילה. משכנעת שיפתחו לה. ואיך למחרת, בבית כנסת בחיפה, שעת שקיעה, שני רופאים הופכים בעל ואישה.
ואז, הוא ממשיך, חוזרים הביתה. בדרך צוחקים. בכל זאת, האבא של הכלה שכח להביא את הכוס שנהוג לשבור. ולמחרת ד"ר אחת חוזרת לעוטף, ד"ר אחד חוזר לים. "וכשאני מגיע למיטה בצוללת", נ' מתאר, "אני אומר לעצמי לפני השינה: 'טוב, זה לא ירח הדבש שציפיתי לו'".
יש פה רגע ששווה הכל. הכל. הצוללת הגיחה מעל פני המים. ועכשיו כל גופה הלווייתני מתפרס לפנינו. כמו מנער מעצמו לא רק מי ים, אלא גם את חשיכת המעמקים.
אנחנו על גשר הצוללת. לפנינו, צפון-מזרחה, מבעד לקיש עננים בלבן-אפור, שמש שמשחקת מחבואים. ברגעים שהיא מציצה, המים סביבנו נוצצים כמו באלף יהלומים. והלב מתרחב. ומודה.
מקודם, מבעד לפריסקופ שכמו תורן הזדקר מהתיכון, ראיתי מולנו שתי סוחרות, במרחק 400 מטר לערך. ואפשר כמעט היה לגעת בעולם שבחוץ. והנה עכשיו, בדרום-מזרח, חופי חיפה הולכים ומתקרבים. מגדלי פנורמה, האוניברסיטה, ההר. ואיתם מתקרבת הציוויליזציה. וחדשות האדמה שזו נושאת איתה.
בינתיים, בזמן שהצוללת משייטת על שישה קשר, ואנחנו נהנים מרגעים אחרונים של ניתוק אלוהי, מפקד שייטת הצוללות אל"ם א' נזכר באיזה סיפור מימי המלחמה.
הוא בדיוק יצא לים בלי לדעת מתי יחזור. בלי לדעת אם הבן שלו, שעמד לחגוג בר-מצווה, אכן יחגוג בר-מצווה. כי בכל זאת, אבא באי שם, ואיך אפשר בלי אבא. "רק בבוקר האירוע", הוא מתאר, "ידעתי לומר שאני אגיע".
אחר כך יש שתיקה כזו. ושנינו נהנים מרוח של שחרור שמכה בפנים. מה יש ברגע הזה, אני שואל אותו. רגע של חזרה למציאות, אבל גם רגע של הבנה שהעולם המשיך בלעדיך, הוא משיב.
ותכף הצוללת, שלא ברור בדיוק איפה טיילה ומה יכולותיה, תיכנס אל תוך ההאנגר הממוגן בבסיס חיל הים חיפה. "חרטום עמדות היקשרות, עוגן מוכן להטלה", תבוא הכריזה. ואז השף י', זה שרק נראה קשוח, יחלק מעוגת הבננה שהכין במיוחד. ובין לבין רס"ל ר' יצביע שמאלה ברציף. אל המקום שממנו מגיע בדרך כלל ההוא עם הטלפונים של החבר'ה. רגע לפני שהמציאות מכה.
ואז ראשונים יירדו מפקד הצוללת ומפקד שייטת הצוללות. ואלו שעל הסיפון ישרקו להם. עוד מסורת כזו.
ואז אני אתפוס את סא"ל א', מפקד הצוללת, ברגע אינטימי. הוא יפתח טלפון. הודעות ירוצו. על הצג תופיע תמונה מהבית. אשתו ושתי הבנות ישנות בסלון, מכורבלות. כשאני לא בבית הן מעדיפות לישון יחד, הוא יגלה בזמן שהעיניים שלו יהיו תקועות בתמונה, בוחנות כל פרט. כאילו מנסות להבין מה התרחש בבית בזמן ששהה בבטן הים.
כשירים את הראש מהטלפון הקפטן יוסיף: "כשאתה חוזר לאדמה, בראש אתה כבר בהפלגה הבאה". ועל הפנים יהיה החיוך הקבוע שלו.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
