רק צדיק (נניח) אחד בים המלח, החבר המשופם יצחק נשיא, בחר אתמול לשבח על מלא את כוחות צה"ל שפעלו בבארי ב-7 באוקטובר. וכשדיבר, נשמעו בקהל רטינות. כעבור כמעט ארבע שעות, כשהסתיים המפגש הטעון ונשמעו כמה מחיאות כפיים לשני האורחים בחאקי, הזדרזו חלק מהנוכחים למחות על כך.
מה שהתרחש באולם הממוזג במלון דוד היה רחוק מאוד מהדרך שבה נוסחה הודעת דובר צה"ל ששוחררה לפרסום כמה שעות אחר כך
כי עם כל הכבוד והשבחים לאלוף במיל' אדלשטיין, שהציג לאנשי הקיבוץ את התחקיר שביצע, ולתא"ל הגרי שדברר והתנצל פומבית פעמיים, אי-אפשר לומר שגרסת הצבא התקבלה פה אחד. מה שהתרחש באולם הממוזג במלון דוד היה רחוק מאוד מהדרך שבה נוסחה הודעת דובר צה"ל ששוחררה לפרסום כמה שעות אחר כך. לפחות בחלקים ממנה, ההודעה הזו נראית כאילו עברה במכונת כביסה על 1,200 סל"ד: ניסוחים מלוטשים, מסקנות מרוככות ועיקופים אלגנטיים סביב מוקשים נפיצים. יהיה מוגזם לטעון שתא"ל ברק חירם מוצג שם כפסע מהצל"ש המוחלט, אבל התנהלותו הבעייתית באירוע הבית של פסי מכוסה בריפוד עבה.
בחלק הראשון של המפגש, שבו פירט אדלשטיין את ההתרחשויות הדרמטיות בבארי - וכן, גם ביקר חלק מהכוחות שכשלו - האזינו החברים בשתיקה.
אחר כך הגיע שלב השאלות, וכאן נפתחה הרעשה של האשמות במחדלים, טיוחים, כסתו"חים וחוסר אונים מול מחבלים טובחים וצבא מפקיר - מרמת החייל הספציפי עד המטכ"ל והעומד בראשו.
כמו בכל חברה, גם פה התגלו אנשים שהם קצינים בכירים בפוטנציה, שהטיחו בעמיתיהם האמיתיים אוגדות של שגיאות מבצעיות. ולצידם כאלה ששיתפו במצוקה, בפאניקה ובאימת המוות שחשו בשעות האינסופיות בממ"ד.
אדלשטיין נקט בשיטת ה"תשאלו כמה שאלות ואז אענה", ואז באמת ענה, תוך דילול השאלות כבחירתו. גם לו ברור שהתחקיר היסודי שערך עדיין מלא באלפי חורים, כי איך אפשר לסגור באופן הרמטי אלפי אירועים שנובעים משבת אחת שחורה. הוא הבטיח שימשיך לחקור, אבל בסעיף שהכי מטריד עכשיו את אנשי העוטף - זה שעוסק בנותרים בחיים ולא באלה שכבר מתים - אין לאף אחד תשובה מרגיעה. מה יהיה בעתיד, שאלו אותו, ואיך יוחזר הביטחון ליישובים שלנו, וכיצד נוכל לתת בכם שוב אמון אחרי שככה זנחתם אותנו.
אדלשטיין ענה יפה: "מישהו אמר לי שהוא לא יחזור לבארי עד שהביטחון יהיה כזה שהקיבוץ לא יזדקק לגדר. ומישהי אמרה לי שאין שום סיכוי שהיא תחזור לקיבוץ. אני צריך למצוא את האיזון".
עד שהאיזון הזה יימצא, אם בכלל, צה"ל יצטרך לעמול קשה מאוד כדי להשיב את האמון שאיבד ביושר ב-7 באוקטובר. זו המשימה החשובה ביותר שלו, גם כשהוא נאלץ להתמודד מול הטרוריסטים של חמאס, הכטב"מים של חיזבאללה, המחבלים של הגדה, הפורעים של איו"ש ומגדלי הגרעינים של איראן.
הנה משהו להתחיל איתו תוך ניעור הדרג המדיני: להחזיר את החטופים, כולם. כשתקראו בשישי בבוקר את השורות האלה, אני אהיה בייביסיטר אצל הילדים של טל שהם - שנמצא כבר 280 ימים בעזה. אשתו תקשיב לאלוף אדלשטיין, הפעם בזום לאנשים שלא יכלו להגיע אתמול למלון. ואולי היא לא. הראש שלה כבר מתפוצץ משאלות בלי תשובות.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
