את התחקיר בנוגע למה שקרה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר אי-אפשר לקרוא מבלי שהבטן תתהפך והדם ירתח. הציבור הישראלי לא זקוק לחותמת המכובדת של אלוף (במיל') מיקי אדלשטיין כדי לדעת שהיה שם כישלון ומחדל בסדרי גודל שלא הכרנו, לרבות במלחמת יום כיפור. אבל מה שהמסמך המצמרר בהחלט מגולל הוא רגע נורא ואיום בתולדות צה"ל ומדינת ישראל: ב-7 באוקטובר לאזרחי ולאזרחיות ישראל לא היה צבא שיגן עליהם. לא מודיעין מקדים, לא חיל אוויר, לא אוגדה מרחבית וגם לא כוחות סיוע שיגיעו בזמן ויעשו הכל כדי לחלץ אותם. באותן שעות ארוכות של רצח וחטיפות, כל המעטפת שנבנתה לאירוע, בהשקעה של עשרות מיליארדי שקלים, לא הייתה שווה הרבה. לא פחות מקוממות הן התקלות המקצועיות והערכיות שהתרחשו בקרב הכוחות שכן הגיעו באיחור.
בשתיים מהיחידות הטובות ביותר שלנו, סיירת מטכ"ל ושלדג, וגם בשוטרים שנכנסו לקיבוץ עם אקדחים ויצאו כמו שבאו, קרס ברעש אדיר האתוס המכונן של חתירה למגע. הציבור רגיל לשירי ההלל המוצדקים סביב הצלחות כאלה ואחרות. את הפרק האפל הזה ילמדו בבתי הספר מסיבות אחרות לגמרי.
מבלי להפחית במאום מהתחקיר המעמיק, הדעת אינה נוחה מהעובדה שהוא הראשון שמוצג לציבור. כמובן שאחת הסיבות היא הכעס נוכח אי-הבהירות ביחס למה שהתרחש ב"בית של פסי", אך זה מצדיק את זירוז יתר התחקירים, הצגתם בשקיפות מלאה (ולא כפי שנעשה במקרה של ראש אמ"ן המיועד, תא"ל שלומי בינדר, שתפקידו באגף המבצעים מעורר שאלות קשות) וכמובן הכללת הדרגים הבכירים ביותר. לא רק שאין לרמטכ"ל לגיטימציה ציבורית לקבל החלטות בנוגע למפקדים זוטרים ממנו שכשלו; את המלחמה הזאת ראוי לחקור מלמעלה למטה ולא להפך: לו התפיסה השלטת הייתה שונה והמודיעין האסטרטגי היה מתפקד, היינו מכירים את תת-אלוף ברק חירם רק בגלל שאיבד את עינו במלחמת לבנון השנייה, ובארי היה הקיבוץ הפסטורלי של רוכבי האופניים ופסטיבל דרום אדום.
זה לא אומר שאין חובה לדון לעומק בממצאים שנאספו והגיעו עד כדי הודעות וואטסאפ ושיחות עם מוקדי החירום וההצלה. נקודת האור המרכזית והחריגה היא התפקוד של כיתת הכוננות בקיבוץ, שמנעה עוד נרצחים וחטופים. "על כולנו ללמוד מגבורת אנשי בארי", אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי אמש, "שהגנו בגופם על משפחותיהם במשך שעות ארוכות שבהן אנחנו לא הגענו".
הוא צודק, וזהו גם לב המחדל: במהלך המלחמה זכו היחידות המיוחדות, כמו סיירת מטכ"ל ושלדג, למחמאות על פועלן במסגרת התמרון בעזה מעל ומתחת לקרקע. למרבה הצער, התחקיר מוצא כשלים מקצועיים וערכיים בשתי היחידות.
כוח שלדג, שקפץ במסוק לאירוע, נכנס ראשון ללחימה ב-9:00 (בשלב שבו המחבלים היו בקיבוץ יותר משעתיים), ולאחר היתקלות שגרמה להרוג ונפגעים נוספים, הכוחות פינו פצועים והתמקמו בפתח הקיבוץ לטובת חסימת האויב. הצעד הביא לחיסול מחבלים נוספים, אך התחקיר קובע כי החלטתו של א', מפקד הכוח, היוותה טעות מקצועית חמורה בכך שהחיילים לא נשארו להילחם לצד חברי כיתת הכוננות והאזרחים. גם מקרה של סיירת מטכ"ל, שמפקדה, אל"ם י', הורה לאנשיו בשלב מסוים לצאת מהקיבוץ בלי שקיבל אישור, ולפני שהושגה שליטה מלאה, חטא לתפקידו. למעשה, התושבים והתושבות וכיתת הכוננות האמיצה הופקרו: כוחות נוספים גם לא נכנסו לקיבוץ לאחר שהמתינו "לצבירת כוחות".
עוד מצביע התחקיר על התנהגות לא ערכית של חיילים בכניסה לציר 232: "תושבים נותרו ישובים על הקרקע במשך שעות מבלי שחיילי צה"ל מאבטחים אותם".
לאחר חודשים של ביקורת ורינונים שלא התבססו על מידע מוצק, תא"ל חירם קיבל את החותמת שהתנהלותו הייתה תקינה ערכית וסבירה מקצועית. הוא בוודאי נקי יותר מהדרג המטכ"לי שמעליו
לאחר חודשים של ביקורת ורינונים שלא התבססו על מידע מוצק, תא"ל חירם קיבל את החותמת שהתנהלותו הייתה תקינה ערכית וסבירה מקצועית. הוא בוודאי נקי יותר מהדרג המטכ"לי שמעליו. מדוע לא ניקו אותו כבר לפני מספר שבועות או חודשים, כשידעו שהוא לא אחראי למותם הנורא של בני ובנות הערובה, והוא המשיך לחטוף אש מבית? לא ברור, אבל ההערכה היא שמינויו לפיקוד על אוגדת עזה הוכשר. שר הביטחון דיבר אתמול בטקס סיום קורס קצינים על הצורך להקים ועדת חקירה ממלכתית. היא אכן צריכה לקום ובמהרה, אבל תחקיר בארי מדגיש גם את מה שטרם נחקר, והוא נושאי תפקידים שבמשמרת שלהם התרחש המחדל החמור: אלופים, רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, שרצוי שיממשו את אחריותם, בין אם הודו בה או שלא. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לנופלים, למשפחות השכולות ולקיבוץ המפואר שנותר למרמס ביום שבו צה"ל נעלם.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
