תחושת הביטחון בעוטף - תשעה חודשים אחרי: חברי כיתות הכוננות של יישובי העוטף אינם אותו הדבר מאז מתקפת הפתע של חמאס. הם מצוידים יותר, מיומנים יותר ובעיקר דרוכים הרבה יותר. עשרות שעות של אימונים מפרכים במתקנים צבאיים הפכו אותם למקצוענים. בינם לבין עצמם הם אפילו מתלוצצים על ההישגים במטווחים. "מרוב חורים לא רואים את מטרות הדמה", הם מתגאים, אחרי שהתקינו כוונות מדויקות יותר על הרובים האישיים שלהם. הם גם הרבה יותר מגובשים ומכירים זה את זה טוב יותר, רעות שכזאת חשובה מאוד בשעת חירום. הכל טוב ויפה וחשוב, אולם השאלה הגדולה היא אם כל אלה, ועוד שאר מרכיבי ביטחון ליישובים, יעודדו את התושבים לחזור הביתה וישפרו את תחושת הביטחון של אלו שכבר חזרו ועדיין לא שקט להם.
יישובי העוטף שלאחר 7 באוקטובר הם כבר לא מקשה אחת, כפי שהיה נהוג בעבר להתייחס אליהם. כיום ישנם פערים גדולים בין היישובים שבהם התחוללו הטבח והפלישה, לבין היישובים שלא נפגעו או נפגעו חלקית. ישנם יישובים המוגדרים "אדומים" שאינם ראויים למחיה, ויישובים שצה"ל הגדיר כי "אין מניעה לחזור אליהם". כך למשל קיבוץ כפר עזה וקיבוץ סעד. שני קיבוצים שכנים שרק כביש מפריד ביניהם, אולם כפר עזה נטוש מהסיבות הידועות, בעוד בסעד החיים כבר חזרו למסלולם ככל שניתן.
כך גם למשל בצפון הרצועה: מושב נתיב העשרה מוגדר יישוב "אדום" שאין בו כמעט משפחות אחרי שנרצחו בו 20 חברים, לעומת "גוש" היישובים השכנים לו יד מרדכי, כרמיה וזיקים - לשם רוב התושבים כבר חזרו. מסלול התקומה של היישובים ה"אדומים" בעוטף יהיה ארוך מאוד, וגם בשנה הקרובה התושבים לא צפויים לשוב לשם. התושבים התמקמו במגורים זמניים במקומות שונים בארץ עד הודעה חדשה. בינתיים, ומתוך תקווה שהתושבים אכן יחזרו, משרד הביטחון יחד עם הרשויות המקומיות החלו בשיפור מרכיבי הביטחון, בתקווה שהדבר יעודד חזרה הביתה לכשיתאפשר.
התושבים, בכלל היישובים, מסתובבים בתחושה של חוסר ביטחון מאז אותה שבת. אין להם אמון בצה"ל שהפקיר אותם, ואין להם אמון בהנהגה שבקושי מדברת איתם. פרסום ממצאי תחקיר הקרב בבארי רק העצים את התחושות שממילא כבר ליוו אותם. ובכל זאת, איך גורמים לתושבים לשוב הביתה? "צריך לומר את האמת, עדיין קיימים פערים גדולים בתוכניות לחיזוק מרכיבי הביטחון. יש הרבה נושאים שעדיין לא הושלמו, אנחנו מחכים לתוצאות של פיילוטים שעושים ביישובים בתחום הטכנולוגיה, מגורי החיילים עדיין לא הושלמו, אבל כל הדברים האלו נמצאים בשלבי עבודה", אומר אייל חג'בי, קצין הביטחון של המועצה האזורית שער הנגב שיישוביה היו במוקד הפלישה. "זה ייקח זמן כי מדובר כאן בחוזים עם קבלנים ובירוקרטיה. צריך סבלנות ובעיקר דחיפה של הממשלה להציב את הנושאים בראש סדר העדיפויות".
"יחד עם זאת, נעשה שינוי גדול שכבר רואים בשטח", הוא אומר, "יש מרכיבי ביטחון, גם טכנולוגיים שכבר מוצבים ביישובים ופועלים. כיתות הכוננות הרבה יותר גדולות ומצוידות. סיימנו לבנות חמ"לים חדשים ועוד. כל הנושאים האלה חשובים מאוד לצורך קבלת ההחלטות של המשפחות אם לשוב הביתה או לא. אני מבין לחלוטין. משפחה שרוצה לחזור הביתה צריכה לדעת שיש לה את ההגנה המרבית ולא כמו ב-7 באוקטובר. אנחנו עדיין לא שם".
איתי פכטרללאאיתי פכטר, תושב קיבוץ כפר עזה שפונה מביתו לאחר הפלישה לקיבוצו ומאז לא שב, משתף: "כדי שתושבי עוטף עזה יוכלו לחזור לבתיהם ולהרגיש בטוחים, יש לדעתי שורה של דברים שצריך לעשות, וכרגע הם לא ממש קורים. קודם כל, נושא החטופים. אף אחד בעוטף עזה לא יחזור לחיים נורמליים ללא השבתם. הם חלק מהקהילה שלנו וזה לא יהיה שלם בלעדיהם.
"בנוסף, מעבר לכיתות כוננות מיומנות וחמושות, צריך להאיץ את הצבת היחידות הצבאיות מסביב ליישובים לצורך הגנה. גם נושא מרחב החיץ חייב להשתנות. אם עד היום היה לנו מרחק של שני קילומטרים מהרצועה, אז זה חייב להתרחב לפחות לחמישה קילומטרים. שהם יהיו רחוקים מאיתנו כמה שיותר. אני לא חושב שצריך לבנות חומות ולהשקיע יותר מדי במגננה. צה"ל צריך להיות צבא התקפי ולא צבא הגנתי. במשך יותר מ-20 שנה עסקנו בהגנה וראינו איך זה נגמר. זו תפיסה שחייבת להשתנות, זו התפיסה שהביאה לכישלון. צריך לתת פתרונות בסיסיים לנו האזרחים, כמו למשל התקנת מנעולים בחלונות ובדלתות של הממ"דים, אבל הפתרון לשקט הוא רק התקפה רצופה וחיסול שלטון חמאס ברצועה. כשכל אלו יקרו - רק אז נוכל לחזור הביתה ולשקם את האזור שאנחנו כל כך אוהבים".
פורסם לראשונה: 00:15, 14.07.24
