זה היה צפוי כמו מזג האוויר, אבל תחקיר המחדל בקיבוץ בארי לא שרד אפילו סוף שבוע אחד בפסגת התודעה הלאומית. גם אלה שעדיין עוסקים ועוסקות בו עושים זאת לרוב מתוך הפרטים המצמררים שמתאר המסמך הנוקב, ובראשם השאלה האם נעשה עוול ללוחמי היחידות המיוחדות, שלדג וסיירת מטכ"ל, שהוכתמו בטענות קשות. זאת כמובן זווית חשובה מכל בחינה: מקצועית, מוסרית ואולי אפילו חוקית, נוכח פוטנציאל הפגיעה בשמם הטוב של אנשים.
אבל מה שלא שנוי במחלוקת הוא שהתחקיר אישר את מה שידע כל מי שהביט על המציאות בעיניים פקוחות, ולא מבעד לקיטש הפוליטי, המשקפיים הוורודים של דובר צה"ל והעיוורון המחפיר של אגפים נרחבים בתקשורת, שגם המחדל לא שינה אצלם דבר. כל מי שנרתע מהפער בין דברי הרהב בתום מבצעים קודמים למה שהתחולל בשטח, קרא דוחות של מבקר המדינה ונציב קבילות חיילים או סתם שאל שאלות ונענה בפרופגנדה וכתבות תדמית מלוקקות, אמור היה לדעת: צה"ל הוא לא מה שמספרים לנו. לא קרוב אפילו.
ב-7 באוקטובר התובנה המרעידה הזאת התנפצה על כולנו, וביתר שאת על תושבי ותושבות הנגב המערבי, בעוצמה של צונאמי היסטורי. אבל הזמן שנמשך, והעובדה שמלבד ראש אמ"ן ומפקד אוגדת עזה אף לא קצין בכיר אחד תרגם את לקיחת ה"אחריות" למעשים, מסרסת את ההבנה הקריטית באמת: המחדל גדול יותר מהרמטכ"ל, מאלוף הפיקוד, מהאוגדונר, מאגף המבצעים וכד'. האומץ בשדה הקרב, שלא היה חסר ממנו גם ב-7 באוקטובר למרות הפיאסקו, מטשטש את הצורך הדרמטי בניתוח חירום שלא ישקם את הצבא, אלא ממש יציל אותו, רגע לפני שהוא שוקע בביצה שהביאה אותנו עד הלום. וגם הציבור, שרגיל להישען על צה"ל כמו כרית מרגיעה לפני השינה, עלול להיבהל מהמחשבה שאולי שופכים את התינוק עם המים.
אלא שצה"ל הוא לא תינוק. להפך. המשבר נובע מהעובדה שמתייחסים אליו כמו לילד: מפנקים, מפטמים, נענים לגחמות, מעלימים עין, מחמיאים בחוסר פרופורציה, מתנפלים על כל מי שהעז לומר משהו לא נעים. הנה, התחקיר הראשון מתוך עוד עשרות שיתפרסמו מלמד שצה"ל נכשל במשימה הראשונה והאחרונה שלו, והאות ה' ב"צה"ל" הפכה מיותרת. ליקוי מאורות בסדר גודל כזה לא קורה בגלל שיחת ועידה אחת באמצע הלילה, וגם לא בגלל שיקול הדעת של מפקד סיירת תחת לחץ אטומי, אלא בשל תהליכי ריקבון ארוכי טווח. וכן, גם בגלל אקו-סיסטם חברתי שלם שסירב אפילו להרהר באפשרות שהמלך עירום.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס לכן, החשיבות של תחקיר בארי לא מסתכמת בניתוח שרשרת השגיאות הפטאליות משעות הבוקר ועד להשבת השליטה בקיבוץ. מהותו אינה גם חלוקת האחריות בין הפיקוד העליון לדרגים בשטח. הסיפור הוא קריסתו המהדהדת של מיתוס צה"ל, שהתבסס על פרדוקס "צבא העם" שפטור, לכאורה, מהתרבות הארגונית החולה של המדינה, כגון קומבינות, טיוח וכמובן "יהיה בסדר". אם המסקנה מתחקיר בארי לא תהיה שצה"ל התרסק טוטאלית כארגון, ולא במקרה, ולכן התיקון חייב להיות מהיסודות, אין שום חשיבות לשאר הצעדים שיינקטו: ממילא מתישהו נחזור לאותה נקודה.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.07.24
