"אני לא ישנה. שינה זה הדבר הראשון שנלקח ממני ב-7.10", תיארה יעל (שם בדוי) את הלילות שלה מאז 7 באוקטובר. כתושבת הצפון היא מתמודדת עם השלכות המלחמה על בסיס יומי, אבל לא רק. כמי שחוותה פגיעה מינית ממושכת בילדותה, המלחמה והזוועות שקרו בבוקר שמחת תורה, הציפו אצלה מחדש טראומות ישנות שלא נותנות מנוח.
מיה אוברבאום מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה
(צילום: ערוץ כנסת )
"אני עושה הכל כדי לא להירדם", סיפרה יעל. "כשאני נרדמת, יש לי חלומות מחרידים של נוחבות שאונסים אותי באכזריות שוב ושוב ושוב. לפעמים אני ניצלת, לפעמים אני לא, לפעמים אני מצילה את הילדים שלי, לפעמים אני לא מצליחה להציל אותם - אבל האונס תמיד קורה".
תשעה חודשים קשים מנשוא עברו מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", והמחיר הנפשי אותו משלמים מעגלי הפגיעה השונים רק מתחיל להתבהר. "היו לי חיים מלאים, ומאז 7 באוקטובר אני לא מצליחה לעשות כלום. אני קפואה", אמרה יעל. "אני בוכה כל יום, מתעוררת בבכי ונרדמת כך. במשך היום נאבקת בדמעות שלא יפרצו. אני יודעת שקשה להרבה אנשים, אבל אני חושבת שלהגיע למקום הזה כשיש לך כבר פגיעה בשלדה זה שונה. אני מרגישה שאני עומדת על גלשן ומנסה לשמור על איזונים".
ממצאי מחקר ראשוניים שערכו איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת בר אילן, מצביעים על החמרה במצבן של נפגעות תקיפה מינית על רקע המלחמה.
הממצא העיקרי העולה מדבריהן של המשתתפות הוא תחושה של "החייאת הטראומה". "בחודשים האחרונים הייתי במקומות רעים מאוד", סיפרה יעל. "בתור נערה חתכתי את עצמי מלא. בחודשי המלחמה מצאתי את עצמי חותכת את עצמי שוב, ואז שואלת את עצמי איך אני יוצאת מהמקלחת והילדים שלי לא רואים את זה. זה משהו ששנים לא התמודדתי איתו".
התמודדות כפולה ומכופלת
כמו כן, עולה מנתוני המחקר כי 57 אחוז מהנפגעים והנפגעות תיארו החמרה בתסמינים שמקורם בפגיעה המינית שעברו. 53 אחוז דיווחו על הגברה של סימפטומים של פלאשבקים של הפגיעה שעברו, מאז פרוץ המלחמה. 40 אחוז דיווחו על תחושות כלליות של חרדה. 36 אחוז דיווחו על הגברה במחשבות הטורדניות הקשורות לפגיעה המינית שחוו, ו-12 אחוז דיווחו על הגברת מופעים של דיסוציאציה.
"המשתתפים והמשתתפות תיארו כיצד מתקפת הפתע, האזעקות והמלחמה הציפו פחדים ותחושת חרדה", סיפרו החוקרות. "מצב הדחק של המלחמה הציף אצל הנפגעות והנפגעים זיכרונות עבר, ובחלק מהמקרים גרם לקריסה נפשית של ממש. גם נפגעות שהיו במצב 'יציב' לפני המלחמה וחשו מאוזנות בהתמודדות שלהן עם הפגיעה מתארות החמרה והידרדרות במצבן בעקבות המלחמה והשלכותיה".
בין ההשלכות הנפשיות שתיארו המשתתפים: דיכאון כללי, חרדות, התקפי חרדה, לחץ, ביעותי לילה, פלאשבקים, מחשבות טורדניות, מחשבות אובדניות ופחד. ההשלכות הפיזיות שתוארו התמקדו במגוון בעיות סומטיות ובכללן: קשיי שינה, קושי להירדם, שינה מרובה, קשיי נשימה, בכי מרובה, קיפאון, כאבים גופניים, אכילה רגשית וחוסר תיאבון.
3 צפייה בגלריה
"צומצמו המשאבים לטיפול בנפגעות ובנפגעים". עו"ד ד"ר כרמית קלרר חלמיש
(צילום: שרון גבאי)
"אחד הממצאים הראשונים והחשובים של המחקר הוא הצורך של הנפגעים והנפגעות בהכרה במצב שלהם, במורכבות הייחודית שלהם בתוך המלחמה ולאור ההשלכות שלה", הסבירה ד"ר עו"ד כרמית קלר חלמיש, מנהלת תחום מחקר באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "חשוב להבין שדווקא בתקופה הזאת, כאשר המצב שלהם הידרדר צומצמו המשאבים הטיפוליים. ההידרדרות כוללת החמרה של סימפטומים של PTSD, עוררות יתר, פלאשבקים ומחשבות חודרניות, והם נזקקו לטיפול ולתמיכה רגשית. הצמצומים נעשו בשל גיוס למילואים או הפנייה של מטפלים לטיפול במפונים וניצולי אירועי 7 באוקטובר".
פשעי הנוחבות כטריגר
הנפגעות והנפגעים במחקר תיארו כי העיסוק בפגיעות המיניות שהתרחשו במהלך הטבח ובשבי הציף ויצר טריגרים לפגיעה שהם עצמם חוו בזמנו. "זה מחזיר אותי לזה שאותי אף אחד לא הציל", תיארה איילת. "אנשים לא מבינים שאונס זה מוות. אני חווה את הפגיעה על עצמי עוד פעם ועוד פעם, וזה הורג אותי כל פעם מחדש. מי שלא חווה את זה לא יבין לעולם מה זו תופת".
איילת נפגעה מינית כשהייתה ילדה, בין הגילים שש עד תשע - על ידי קרוב משפחתה. "כולם ידעו ואף אחד לא עשה כלום, בדיוק כמו שקורה עכשיו. זעקתי ואף אחד לא שמע", סיפרה. "עכשיו כשאני שומעת על נשים וילדות שנמצאות בשבי ואולי הן בהיריון - זה משתק אותי. אני לא יכולה להסביר כמה פעמים בתקופה הזו הייתי אצל רופא משפחה, כמה פעמים חשבתי לסיים עם הכל, מחשבות אובדניות".
כאמור, במאפיינים של המלחמה יש רכיבים שמהדהדים את הטראומה. "בדומה למה שקרה במלחמה - נשים הופכות להיות כלי לביזוי של האומה", קבעה פרופ' קרן גואטה, ראשת התוכנית לקרימינולוגיה קלינית, באוניברסיטת בר אילן. את דבריה חיזקה מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אורית סוליציאנו. "גורמי בריאות הנפש והרווחה חייבים להעביר את המסר כי לכאבי העבר ולטראומות העבר יש מקום. חייבים לדאוג שכל מי שזקוק לעזרה יוכל לקבלה בזמן סביר, כדי לשמור על החוסן האישי והחוסן הקהילתי במדינה".
מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 - קו סיוע לנשים
1203 - קו סיוע לגברים
פורסם לראשונה: 00:00, 16.07.24
