בשיח הישראלי נטול האיזון, שבו התמיכה בנתניהו או ההתנגדות לו מהוות בסיס להשקפות עולם, התקבע בחודשים האחרונים הדימוי ולפיו לב המחלוקת לגבי המלחמה הוא בין הכמהים לעסקה ומוכנים לספוג תבוסה בעבורה, לבין הדבקים בהמשך המערכה עד "הניצחון המוחלט". בפועל, תומכי העסקה לא מקבלים את חמאס כעובדה קיימת או מוותרים על השאיפה למגר אותו, ומנגד מתנגדי העסקה לא מבינים שקשה לממש הכרעה באמצעות המערכה הנוכחית שהופכת להתשה מתמשכת.
נאום ראש הממשלה בבה"ד 1 המחיש את הפער בין המציאות לעולם הסיסמאות המלווה את השיח הישראלי מאז 7 באוקטובר. מבין ארבעת הקווים האדומים שהציג נתניהו, שניים ניתנים כנראה למימוש (שימור האפשרות להמשך המלחמה בעתיד, לצד מקסום מספר החטופים שישוחררו בשלב הראשון), בעוד שניים - שליטה ישראלית בציר פילדלפי ובמעבר רפיח ומניעת חזרת חמושים לצפון הרצועה - צפויים ככל הנראה לגרום לתקיעת המו"מ.
יש לקוות כי לשתי הסוגיות הבעייתיות יימצאו לבסוף פתרונות יצירתיים, כפי שמסתמן בנוגע לדיון על סיום המלחמה, שחמאס הסכים כי יחל בשלב השני של העסקה. במסגרת זאת, ייתכן שניתן להגיע להסכמה על הצבת אמצעי פיקוח בצירי נצרים ופילדלפי ובניית מכשול קרקעי בגבול בין מצרים לרצועה. זאת לצד אפשרות לממש את הנסיגה משני הצירים בשלב השני של העסקה.
וגם כאן, עדיפות אמיתות מרות על פני אשליות. הסדרות בשני המוקדים יעניקו מענה חלקי, וסביר כי ילוו בהפרות מצד חמאס. הדבר לא צריך לנסוך ייאוש בישראל, שמרגע גיבוש העסקה תידרש להתחיל בתכנון המערכה העתידית לשינוי המציאות בעזה. על ישראל להבין כי מדובר בעימות נגד אויב ציני ומניפולטיבי דוגמת חמאס. אין מניעה להתחייב, אך אין שום הכרח לקיים הבטחות בפני גורם שברור כי יפר אותן.
בנאומו, נתניהו גם העלה על נס את הצורך להתאזר באורך רוח במאבק שבו הראשון שמתעייף מפסיד. בכך מגולם שוני מהדוקטרינה הביטחונית ההיסטורית של ישראל המבוססת על הכרעות ויוזמה, ובמקום זאת - אימוץ גישה המזכירה את עקרון ההתנגדות (מוקאוומה) שעליו מתבססים אויבי ישראל, ובמוקדו הפגנת עמידה איתנה ויכולת ספיגה. דברי נתניהו לכאורה הדהדו את נאומי צ'רצ'יל ברוח "דם, יזע ודמעות", אולם בניגוד לבריטניה, שהתקדמה כל העת טריטוריאלית לקראת הכרעת הנאציזם, ישראל נוקטת עימות סטטי למחצה המבוסס על אמונה שפשיטות מתמשכות ישנו מציאות.
עזה ביום שאחרי
בהקשר דומה בלט בשבוע שעבר דיווח ב"וושינגטון פוסט" בנוגע לשיח המתנהל לגבי כינון "ממשלת ביניים" בעזה ביום שאחרי. אם יש אמת בדיווח, הרי שהוא מעיד (שוב) על היעדר לימוד מעמיק מקונספציית 7 באוקטובר, ובעיקר על הקושי לפענח את חמאס. גם אחרי המכות שספג, לרבות חיסולו האפשרי של מוחמד דף, הארגון עודנו הגורם הדומיננטי בעזה. לא סביר שגוף אידיאולוגי רדיקלי כזה יוותר על השליטה בעזה, הנתפסת בעיניו כגדול הישגיו ההיסטוריים. במקרה הטוב, הוא יאפשר שינוי קוסמטי ברצועה שיסווה את המשך ההגמוניה שלו, בדומה לדגם של חיזבאללה בלבנון.
מדובר בהמשך לרעיונות שמועלים ומשקפים כמיהה לעתיד טוב יותר, אך לא נטועים בקרקע המציאות, כמו למשל: השיח לגבי צמיחת חלופות מקומיות ברוח "לא חמאס ולא עבאס"; התקווה לשינוי יסודי במערכת הפלסטינית בעקבות נורמליזציה עם סעודיה; או תכנון הדה-רדיקליזציה של הפלסטינים. כל הרעיונות חיוביים ואולם שינוי עמוק של המציאות בעזה יושג רק באמצעות שליטה ממושכת על כל האזור, יעד שלפחות כרגע נראה שישראל לא יכולה או מעוניינת לממש.
ישראל משולה לנווט שאיבד את דרכו אך מתעקש להמשיך ולצעוד במרחב הפתוח מתוך אמונה שלבסוף יגיע ליעדו. במקום זאת, מומלץ לשוב לנקודה הוודאית האחרונה, ומשם לתכנן את המשך המסע
ישראל משולה לנווט שאיבד את דרכו אך מתעקש להמשיך ולצעוד במרחב הפתוח מתוך אמונה שלבסוף יגיע ליעדו. במקום זאת, מומלץ לשוב לנקודה הוודאית האחרונה, ומשם לתכנן את המשך המסע. מיגור חמאס - כלומר נטרול יכולותיו הצבאיות וקץ שלטונו - הוא הכרח לאומי היסטורי, אבל העימות הנוכחי לא יביא לכך, בוודאי כל עוד ישראל מונהגת בידי גורמים פוליטיים וביטחוניים שהגו את הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר וממשיכים גם עתה לעצב את ההווה והעתיד.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צישראל חייבת להתכנס לריפוי פנימי, לתחקירים נוקבים בכלל המישורים, לארגון מחדש של המערכות, במיוחד הפוליטיות והביטחוניות, לעדכון תפיסות הביטחון, להגדרה מחודשת של היעדים האסטרטגיים, ולמיקוד באתגרים הקיומיים החשובים, ובראשם איראן. ניתן להתחיל במימון היעדים האלה רק לאחר שתקודם עסקה, שברור כי תלווה במחירים כואבים, ורק אם יעמדו בראש המדינה הנהגות רעננות, שיהיו חופשיות מהאובססיה לשיפוץ דיוקנן בראי ההיסטוריה תוך כדי התקוטטויות והתחשבנויות המכשילות דיון אסטרטגי ענייני.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 15.07.24
