סגן-אלוף דותן מלול, מפקד גדוד 932 של חטיבת הנח"ל, צועד בשכונת שאבורה ברפיח. שאבורה, בסיפור המלחמה שכאן, היא גם שם אבל גם תיאור. שכונה, לעומת זאת, היא לא. אין בה תושבים.
תיעוד: כוחות אוגדה 162 מחסלים חוליית מחבלים חמושים ב-RPG ברפיח שבדרום הרצועה
(צילום: דובר צה"ל)
הרגליים טובעות בחול.
סביבנו שברי ציוויליזיציה, רסק מבנים, גבעות ותילי בלוקים ומתכת, ערמות חסרות סדר והיגיון של יסודות ותשתיות. וזבובים. וזבל. וחתולים.
ושמש. בהכי אכזרי שיש. כאילו מישהו למעלה, מעל רפיח, סובב עד הסוף את הווליום של התנור. כאילו האדמה לא מספיק לוהטת. בקרבות, בחיסולים משמעותיים, בעסקה שאולי מתבשלת. התוצאה מכל אלה, בכל אופן, היא חיילים שמטפטפים חום ומלחמה לחולות הבלתי נגמרים של רפיח. ומג"ד שצועד נחוש בעננת אבק. ותוך כדי נזכר.
זה היה לפני חודש, הפעם האחרונה שבה סא"ל מלול, בן 33, ביקר בבית שבראשון לציון. פתאום הבחין שאשתו עם בטן. איך זה מתקדם מהר, לא הבין, איך היא כבר בחודש החמישי. ואז, הוא ממשיך, הלך לגן הילדים, בהפתעה כזה, כדי לפגוש את בן הארבע שלו.
וכשהבן קלט אותו, מלול עכשיו מתאר, המולה. הילד נתלה על הגדר, ורץ אל דלת הגן, ודפק עליה בהתלהבות, וקפץ על אבא, והוריד ממנו את הדיסקית, ושם על עצמו. "אני גיבור כמו אבא", אמר, "ואני רוצה ללכת עם אבא למלחמה".
4 צפייה בגלריה
בין תלי הבלוקים והמתכת. המג"ד מלול (מלפנים) ולוחמיו בשכונת שאבורה, אתמול
(צילום: ליאור בן עמי)
"ואתה מסתכל עליו", המג"ד עוצר לרגע בין ההריסות, "וחושב: אני לא רוצה שהוא והילדים האחרים יגיעו לפה. אני לא רוצה שיהיו גיבורים".
"אם נבין את זה, יהיה יותר פשוט לכולנו. בגלל זה אני אומר שצריכים לסיים פה. פשוט להשמיד את התנועה הזאת שנקראת חמאס. חייבים את זה לעם ישראל".
אפילו דובר צה"ל אומר שחמאס זה רעיון, אני אומר. "אני לא יודע איך משמידים רעיון. אני יודע שכל מרחב, כל תא שטח שאני מגיע אליו, זה לסיים עד הסוף. לא חצי. כשנכנסנו לרפיח, אמרתי ללוחמים, מגיע לכם לטעום את הטעם של הניצחון. ניצחון זה להסתובב פה. הנה כאן, בשאבורה".
מה עושים החיסולים בשבת לתחושה שלכם?
"אנחנו מרגישים שאנחנו מתקדמים עוד צעד. עוד צעד לניצחון".
אחד המבנים ברפיח.
בכניסה ערמות אשפה, ושברי זכוכית ותרופות זרוקות. הכוח שהשתלט ראשון על המבנה מצא פה אמל"ח. קלצ'ים, אר.פי.ג'י, כאלה. סא"ל מלול לא מופתע. מקודם הוא הציג סרטון מאחד הבתים פה בשכונה. רואים בו חדר ילדים. מגירות, מדפים בכחול ואדום, על הקיר ציור של פרחים ופרפר צהוב. מתחת למיטה - פיר. ובתוכו אמל"ח.
4 צפייה בגלריה
"אני רוצה שפשוט נעבור את התקופה שלנו פה בשלום". שכונת שאבורה ברפיח
(צילום: ליאור בן עמי)
בכל אופן מטפסים במעלה הבניין. באחת הפינות חייל שמתפלל. בדבקות כזו. כאילו אין סביבו אף אחד. גם לא מלחמה. השעה כמעט 12:00 אבל הוא שקוע בשחרית.
סמל רונר קוראים לו, למתפלל. בן 24, מפדואל שבשומרון, בן לעולים מארה"ב וקנדה. גם אחיו לחם בעזה ונפצע. הוא מילואימניק, על תקן מפקד מחלקה, מתרוצץ אחרי הנח"לאווים שסביבו. תשמור פה, צא לשם.
ובתוך ההמולה סביבו, הוא מספר, רגעי התפילה הם הבודדים שיש לו לעצמו. למחשבות עמוקות. ואפשר אפילו לבקש משהו.
מה ביקשת עכשיו, אני שואל. "בלחימה בעזה איבדתי חייל, ועוד חבר מהמחזור", הוא מגלה, "אז אני רוצה שפשוט נעבור את התקופה שלנו כאן בשלום".
לא מעט מהסדירים סביבנו היו אמורים לצאת ולא לחזור לעזה. לפחות לא כסדירים. השחרור המקורי שלהם נקבע לימים הללו. אבל אז בא החוק. והופ, ארבעה חודשים בונוס. אחד מהם הוא אראל מחיפה. "זה מבאס בעיקר את ההורים והחבר'ה", הוא אומר, "מצד אחד הם מעריכים, אבל ברור שיש קושי. אמרו לי: 'אולי תנוח'. אמא שלי לא תישן גם בזמן הקרוב".
מדלגים מבנה. מטפסים. נכנסים אל חדר שחלונותיו מכוסים בדים. ברקע צרורות ירי ארוכים. לחימה ממזרח אלינו. בפנים, בחדר, יושבת חבורה. צוות הרחפנים שתחת הגדוד.
מולם מסך גדול. הוא מקרין, בזמן אמת, מהמתרחש בשכונת שאבורה. יותר מותח פה מהכי נטפליקס שבעולם. על המסך עכשיו למשל נעה דמות. כזו שלא אמורה להימצא במרחב. מרחק קילומטר וחצי מאיתנו.
והנה, הדמות עכשיו מתחת לעץ. מדברת בטלפון. ואז ליד מבנה צמוד, ושוב מתחת לעץ, נעה. ולא רחוק תיכף תופיע עוד דמות.
השניים שעל המסך, מופללים. כלומר זוהו כעוינים. אחד מהם, מספר יויה, אחד מלוחמי הרחפן, עלה על הגג ותצפת לכיוון הכוחות, וכנראה גם צילם עם טלפון. "לא פעם", הוא מוסיף, "אחר כך יש נ"ט לכיווננו".
הדמויות ששם לא יודעים אבל רחפן מלווה אותם. תעשה זום, תגדיל, תקטין, הצוות מורה. ותכף השניים יתווספו לרשימת המחוסלים של הצוות שפה. "אנחנו סופרים כבר 102 מאז שהגענו לרפיח", יויה מגלה.
על ציר פילדלפי.
נעים לכל אורך רצועת החיץ. בין שברי ציווילזיציה. לצד דקלים מורכני ראש. מצרים מדרומנו. בדרך עבודות להרחבת הציר.
זה ציר עצוב. מזכיר תמונות נוראיות בהיסטוריה שלנו. חזרנו אליו בעל כורחנו. ההאמר נוסע לאט לאורך 14 הקילומטר של התוואי. ובכל זאת מטלטל. ובכל זאת עננת אבק כבדה עולה ממנו. היישר אל קנה הנשימה. אל קנה הנשמה. והעננה מלווה.
מקודם, לפני שיצאנו, סא"ל מלול עשה שיחה עם פלוגת המסייעת. הם ישבו מולו דרוכים כאלה, והמג"ד ביקש מהם עוד סבלנות. "הם על הרצפה. יש סימנים של כניעה. צריך אתכם עם רגל על הגז", התייחס לאויב.
ואז, אחד הלוחמים שאל על הצפון. "אנחנו לא שם. אבל ביום שזה יגיע נעשה את זה. זה יאתגר אותנו בהתחלה ומהר מאוד תבינו שזה יותר פשוט מפה. ויותר מזה, הלוואי שזה יקרה. נשב בבית בכפר כילא. תגידו 'החתמתי דרכון בעוד מדינה'. נעשה את זה כמו גדולים".
השיחה ההיא הייתה בחדר חשוך, חנוק. שלושה מאווררים פעלו אבל כולם היו רטובים מלחות. עכשיו, בכל מקרה, בהאמר שעושה דרכו על ציר פילדלפי, גם על רוח אבק מדברי אפשר לברך. עד שמגיעים לסוף הציר. לים של רפיח.
וכשמגיעים לשם, אל מוצב חממי הסמוך, שנקרא על שם אלוף-משנה אסף חממי ז"ל – ורצועה כחולה כהה נפרשת לפנינו - סא"ל מלול נזכר בלילה שבו הם כבשו את המקום. כשעלה הבוקר, הם עמדו שם, הוא והלוחמים, מלאי התרגשות ושרו "התקווה".
"רגע שבו אתה מבין שכמו שהגענו לפה נגיע למקומות אחרים. נגיע לכל חץ שיסמנו לנו על המפה", הוא אומר ובריזה נעימה של ים קצת מנערת מאבק המלחמה סביבנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.07.24
