לפני עשר שנים בדיוק התקיים מבצע צוק איתן, שארך קרוב לחודשיים ובמהלכו נהרגו 68 חיילים ושישה אזרחים. במושגים של אז המבצע נחשב ארוך במיוחד והמחיר ששילמנו בהרוגים נתפס כגדול במיוחד. המלחמה בעזה כיום היא קשה יותר וכואבת הרבה יותר. יותר מכך, לבד מהעובדה שמדובר באותו שטח ובאותם שני צדדים אין כמעט דמיון. כדאי להבין מהם השינויים הדרמטיים שקרו בעשור האחרון, שישפיעו גם על העשור הבא.
נקודת המוצא לשינוי האסטרטגי לרעה היא התוכנית שהגה לפני כעשור קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס האיראני. הוא קרא לתוכנית "טבעת אש" סביב ישראל, ויש לה חמישה ממדים: יצירת איום על ישראל מצד מיליציות פרו-איראניות בסוריה, בעיראק ובתימן; הענקת נשק איראני מתקדם ביותר למיליציות הללו, כולל טילים מדויקים לטווחים גדולים, כטב"מים, רחפנים וטילים מתקדמים נגד טנקים ונגד מטוסים; הקמת כוח קומנדו עם אלפי לוחמים מאומנים שפרוסים בצמוד לגבול הישראלי בלבנון, בעזה, ובשאיפה (מבחינתם) גם ברמת הגולן; מתן גיבוי איראני מלא, לרבות נכונות להשתתף ישירות במאבק נגד ישראל; ובניית היכולת האיראנית לתאם ולתזמן בין כל הכוחות. מבחינת איראן, המרכיב החמישי הוא זה שיאפשר לממש את החזון של השמדת ישראל.
מתסכל לדעת שהמודיעין הישראלי זיהה נכון את מרכיבי החזון האיראני, ואף ידע לתת עליו התרעה כללית במארס 2023, אך לא דאג להיערך כראוי. מי שעוד זיהו היבטים מדאיגים נוספים עוד בתחילת 2023 היו ראש אג"ת דאז, אלוף (במיל.) יעקב בנג'ו, ושניים מקציניו, ניר ינאי ויונתן נבו. במאמר שפירסמו ב"מערכות" ציינו כי הסתיים "תור הזהב" שבו נהנתה ישראל מיכולת לנהל עימותים מוגבלים, מהגמוניה אמריקאית ומאתוס משותף.
מה שלא הבנו ערב המתקפה ב-7 באוקטובר, וכדאי שנבין ונפנים עכשיו, הוא שמעמדה האסטרטגי של ישראל הידרדר ומעמדה של איראן התחזק - בין היתר בשל הציר עם רוסיה וסין. האויב האיראני הצליח לסגור חלק גדול מהפער הטכנולוגי שהיה לנו עליו, ובנוסף מוכן לגרור את ישראל למלחמת התשה מתמשכת בכמה זירות.
גם כיום, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה, ההנהגה הישראלית לא מבינה את השילוב המסוכן של הימשכות המלחמה בעזה עד "הניצחון המוחלט", המשך מלחמת התשה בצפון (שלא תיפסק כל עוד הלחימה בעזה נמשכת), מדיניות ביהודה ושומרון שדוחפת לאינתיפאדה דרך מניעת כסף מהרשות הפלסטינית והתנכלות לחיי הפלסטינים, הידרדרות במצבה הבינלאומי של ישראל, עתיד כלכלי מסוכן ומשבר ביחסי צבא-חברה בעיקר סביב חוק הגיוס. במצב דברים זה, נכון לשאוף לסיום המלחמה בעזה - זהו תנאי הכרחי בשיפור של כל הממדים האחרים. הדבר נכון בראש וראשונה בשל הצורך הדחוף בעסקת חטופים, אך לא רק. מבחינה צבאית, חמאס הוכה מספיק קשה, ואם נדע לבודד אותו מדינית וכספית הוא לא יוכל לבנות שוב את כוחו המאיים. וגם אם כן - אזי אחרי החזרת החטופים נוכל לחזור ולהכות בו יותר בחופשיות.
בניגוד לצוק איתן, אנחנו לא בעוד סבב נגד ארגון טרור, אלא במאבק מאתגר עד קיומי מול אימפריה איראנית שהצליחה חלקית ליצור את "טבעת האש" סביבנו
עלינו להבין כי בניגוד לצוק איתן, אנחנו לא בעוד סבב נגד ארגון טרור, אלא במאבק מאתגר עד קיומי מול אימפריה איראנית שהצליחה חלקית ליצור את "טבעת האש" סביבנו. לא נוכל להתמודד מול איום זה בעשור הבא אם נמשיך את מלחמת ההתשה בדרום ובצפון, אם נכלה את המשאבים הכלכליים ואם לא נדע לשקם הן את צה"ל, הן את מצבנו הבינלאומי והן את המשבר הפנימי.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.07.24
