שג'עייה עדיין שם. גם בחלוף עשור. אורבת לה במעמקי הנפש, מאחורי שריון הפלדה של מדי האלוף-משנה. מחכה לסדק צר שתוכל לפרוץ דרכו. וכשזה קורה, עוצר ארז אלקבץ את שטף דיבורו, שוקל ארוכות את מילותיו, ודממה משתררת בלשכתו. ואז הוא מספר. ופתאום אפשר לזהות איזה רעד בקולו. והוא מתאר את הלילה ההוא, 20 ביולי 2014. לפני עשר שנים בדיוק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
42 דקות אחרי שגדוד 13 של גולני, בפיקודו של אלקבץ, חצה את הגדר ונכנס בשערי עזה, ספג אחד הנגמ"שים פגיעה ישירה של טיל נ"ט. שבעת לוחמיו נספו בפיצוץ ובשריפה שכילתה את הכלי המיושן. שבעה לוחמים שהוא עצמו שלח אל התופת בתוך תיבת אלומיניום ממלחמת יום כיפור. גופתו של אורון שאול ז"ל מוחזקת עד היום בידי חמאס. אחד מתוך 120 חטופים, חיים ומתים.
4 צפייה בגלריה
אלקבץ עם משפחות חללי הנגמ"ש, בהן הוריו של אורון שאול שגופתו מוחזקת בעזה (צילום: אלעד גרשגורן)
את מה שראה שם, בתוך הנגמ"ש הבוער, בעיצומו של גיהינום הקרב, מתקשה אלקבץ לתאר. אפשר רק לדמיין. ואולי מוטב שלא. הוא מעדיף לדבר על התחושות: "אתה מגיע למרחב של היתקלות קשה ומזהה נגמ"ש בוער וחיילים בתוכו. ואלה חיילים שלפני רגע עוד חיבקת והכשרת ואימנת. זה כמו אגרוף בבטן שמזעזע אותך. אבל באותו שבריר שנייה אתה חייב לשים את כל הרגשות בצד, כי אתה בלחימה ולא יכול לעצור. ואתה פועל בצורה הכי עניינית והכי מקצועית שיש. וזה מה שעשינו".
ובהמשך השיחה, כשיספר איך נכנס לחמ"ל השרוף בבסיס נחל עוז אחרי מתקפת 7 באוקטובר, קולו ירעד שוב, ואותה עננה של קדרות תכסה את פניו. אחרי הכל, הוא זה שהיה אחראי על הכשרתן של התצפיתניות והמפקדות שנפלו ושל אלה שנחטפו. כולן עברו בבית הספר להגנת הגבולות שעליו מפקד אלקבץ בשנתיים האחרונות. ואף שלא היו תחת פיקודו באותו בוקר נורא בעוטף, כולן היו בנותיו.
הרגשות, הוא אומר, מעורבים. "מצד אחד, תחושת כאב ענקית. לחשוב על החיילות ברגעים האחרונים שלהן. זה פוגע בך במקומות הכי עמוקים, ואותי ברמה האישית זה תמיד מחזיר אחורה – לצוק איתן, למלחמת לבנון השנייה, לכל החיילים והחברים שאיבדתי. אבל לצד הכאב יש תחושת גאווה עצומה. כמי ששמע את ההקלטות של התצפיתניות שזיהו ראשונות ודיווחו והכווינו כוחות וסגרו מעגלים ועזרו גם לפגוע באויב, אני יכול להגיד לך שהתפקוד שלהן הציל חיים רבים. הן לא עזבו את המסכים לרגע ופעלו בקור רוח ובאומץ לב עד הסוף ממש. במקצועיות, במסירות, כמו שלימדנו אותן בהכשרה, והרבה מעבר לכך. כל אחת ואחת מהן ראויה בעיניי לצל"ש".
חיל הגנת הגבולות מאגד תחתיו את הלוחמות והלוחמים של גדודי החי"ר המעורבים (קרקל, ברדלס, אריות הירדן, לביאי הבקעה ופנתר), לוחמי האיסוף הקרבי, התצפיתניות בכל הגזרות, לוחמי כיתות הכוננות, הגששים ובעלי תפקידים נוספים, כמו בלונאים. 69 מהם נפלו מתחילת המלחמה, רובם ב-7 באוקטובר. לפני כחצי שנה הוקמה עמותת "מגיני הגבולות", ששוקדת בימים אלה על הקמת אנדרטה לזכר חללי החיל.
בית הספר להגנת הגבולות יושב בבסיס סיירים, על אם הדרך שבין מצפה רמון לאילת. הוא מונה יחד עם החניכים כ-3,000 איש ואחראי על הכשרת התצפיתניות, לוחמי האיסוף הקרבי וגדודי חי"ר הגבולות (כולל לוחמות הטנקים של קרקל, שהרגו עשרות מחבלים ב-7 באוקטובר), החל בטירונות דרך ההכשרה המקצועית הבסיסית ועד לקורסי הפיקוד.
אלקבץ, שמנהל את כל האופרציה הזאת, לא צמח בתוך החיל, ורק עם הגיעו לכאן החליף את הכומתה החומה והנעליים השחורות בכומתה המג'ורפת (מלשון ג'ירפה) ובנעליים אדומות. בן 44, נשוי ואב לשתיים, יליד חיפה שגדל במעלות ומתגורר כיום בכוכב יאיר. הוא התגייס לגולני בעקבות דודו, סא"ל משה מועלם ז"ל, מפקד מוצב הבופור שנפל שנה קודם לכן באסון המסוקים. "כמפקד פלוגה בגדוד 13 תפסתי במשך שנה את ציר פילדלפי והייתי זה שסגר את שער הכניסה אליו מכרם שלום, ביום האחרון של ההתנתקות", הוא נזכר. במלחמת לבנון השנייה הוביל את פלוגת החבלה וההנדסה של גולני (פלחה"ן) בקרבות הקשים בבינת-ג'בייל, ופיקד על חילוץ הכוח של גדוד 51 שספג אבידות רבות, בהן הסמג"ד רועי קליין ז"ל.
את הפיקוד על גדוד 13 קיבל כשנה לפני צוק איתן. שמונה לוחמים איבד הגדוד במבצע. שבעה מהם – מקס שטיינברג, שחר תעשה, דניאל פומרנץ, אורן נח, שון מונדשיין, בן וענונו ואורון שאול זכרם לברכה – נפלו בפיצוץ הנגמ"ש. לוחם נוסף, שון כרמלי ז"ל, נהרג באותו לילה בהיתקלות.
אלקבץ מסתייג מהביטוי "אסון הנגמ"ש". הוא מעדיף לקרוא לזה היתקלות. "עבור המשפחות השכולות, עבור האמא שאיבדה את היקר לה מכל, כל נפילה של חייל היא אסון כבד. אני מלווה את המשפחות עד היום ואמשיך ללוות אותן. אבל בלחימה כל כך מורכבת, בשטחים בנויים, צפופים, בשימוש של תווך תת-קרקעי ועל-קרקעי, יש לצערנו גם נפגעים. זה קרה בצוק איתן וזה קורה גם היום".
ועדיין, ייתכן שהאירוע הזה היה נמנע אם הם היו נכנסים בכלי ממוגן יותר, כמו נמ"ר, אם כי במלחמה הנוכחית התברר שגם נמ"רים לא מספקים מיגון מוחלט.
"המח"ט והמג"ד בשטח נלחמים עם כל מה שעומד לרשותם. הם לא נלחמים עם אמל"ח דמיוני שאין להם. מפקד לא יכול להגיד: 'אני לא חוצה את הגדר עד שיביאו לי נגמ"שים מתקדמים'. הוא ינסה לעשות את הטוב ביותר עם מה שיש. ולי, כמג"ד 13, היו חיילים נפלאים, לוחמים אריות, אנשים מצוינים. בהערכת המצב שלנו, מפקדי הגדודים עם המח"ט, התלבטנו באיזו תצורה להיכנס, והחלטנו שחלק ייכנסו על גבי נמ"רים, חלק על גבי נגמ"שים וחלק ברגל. אגב, בעופרת יצוקה היה כוח מגולני שספג פצועים רבים במתקפת פצמ"רים כי התקדם בטור רגלי, חשוף, ולא בתוך נגמ"שים".
באותו יום קיבל המג"ד אלקבץ החלטה משמעותית נוספת: להמשיך את ההתקדמות של הגדוד חרף המכה הקשה שספג. "ניגשתי ללוחמים שהיו בזירת האירוע, אמרתי להם שאני כאן, שאין מה לדאוג, שאנחנו ביחד. פנו אליי ממפקדת החטיבה ושאלו אם אני רוצה שגדוד אחר יחליף אותנו במשימה. אמרתי, 'לא'. המשכנו להסתער לתוך שכונת שג'עייה, הרגנו עשרות מחבלים והשמדנו מנהרות התקפיות לכיוון כפר עזה ונחל עוז.
"במקביל ביקשתי ממפקד הפלוגה המסייעת לבודד את המרחב שבו נפגע הנגמ"ש, לטפל בחילוץ ובפינוי ולקלוט את יחידות איתור הנעדרים שהגיעו לשטח אחרי שהתברר שאורון שאול נעדר. אבל הגדוד, כמסגרת לוחמת, לא עצר לרגע. זו המורשת של גולני ושל גדוד 13. כך עשה המג"ד זאב אורן, שסירב לפקודה לפנות את מוצבי רמת הגולן במלחמת יום כיפור. כך עשה המג"ד תומר גרינברג ז"ל, מפקד מצוין שאני מכיר שנים רבות, שאיבד עשרות חיילים ב-7 באוקטובר. וכך עשה הגדוד אחרי שתומר עצמו נפל בלחימה בעזה יחד עם מפקד החפ"ק שלו, אל"ם יצחק בן בשט ז"ל, 'בנבה', חבר קרוב שגדל יחד איתי בגולני ולחם איתי כתף אל כתף".
צוק איתן, הוא אומר, היה עבורו שיעור חשוב. "כל מלחמה או קרב שהשתתפתי בהם חידדו בי את הצורך להאמין באיום, לא לזלזל באויב, להיות מוכנים כל הזמן. והם לימדו אותי שהאחריות מוטלת עליי, כמפקד. לטוב ולרע. האחריות להצלחות – וגם האחריות באירועים קשים שיש בהם נפגעים".
נראה שבדרגים הבכירים יותר, בצמרת הצבא ובדרג המדיני, לא למדו שאסור לזלזל באויב, ושהאחריות היא על המפקד או המנהיג – לטוב ולרע.
"אני לא מעביר ביקורת על הדרגים שמעליי. אני יכול רק להגיד לך שמי שראה אויב בעין ומי שאיבד פקודים וחברים, אמור לדעת שבאויב לא מזלזלים".
אלא שהזלזול באויב היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו למתקפת 7 באוקטובר. "באותו בוקר", הוא משחזר, "הקפצנו מהבית את כל יחידות ההכשרה של בית הספר להגנת הגבולות. הגענו לדרום העוטף עם קורסי המפקדים והקצינים ונכנסנו לקרבות ההגנה בחבל אשכול – צוחר, מבטחים, ישע. במקביל שלחנו מפקדות וקצינות מקורסי התצפיתניות לתגבר את החמ"לים באוגדת עזה. מאז פועל בית הספר בשלושה צירים: בציר הראשון, כל קורסי הפיקוד והאימונים המתקדמים לוקחים חלק בהגנה בגזרות השונות תוך כדי ההכשרה, וחלקם גם לחמו בתוך עזה במסגרת צוותי הקרב החטיבתיים. הציר השני הוא להפיק לקחים מהלחימה ולהטמיע אותם בהכשרה. כך, למשל, אנחנו משפרים בצורה משמעותית את כשירות הלוחם והלוחמת בגדודי הגנת הגבולות, שמשתתפים היום בתמרון בתוך עזה, ואנחנו מתרגלים את המפקדות לעתיד בניהול חמ"ל תצפיות מול מתקפה רחבת היקף, כמו זו שהייתה באותו בוקר. והציר השלישי הוא ליווי משפחות הנופלים, הנפגעים והחטופות מחיל הגנת הגבולות. זו משימה שלקחנו על עצמנו".
אפשר להניח שאתה שומע מהן שאלות קשות. למשל, למה התעלמו מהתצפיתניות שהתריעו על פעילות חריגה בצד השני של הגדר.
"אני ער לטענות האלה, ואני שומע אותן גם מהורים של מתגייסות ששואלים אם אנחנו מקשיבים לחיילות ולחיילים שלנו ואם אנחנו דואגים להם. אני יכול להעיד על עצמי שכמפקד מבצעי בגזרות השונות, במאות הערכות מצב, מפקדות חמ"ל התצפיות או פלוגת התצפיות היו יושבות סביב השולחן עם שאר קציני המטה והמפקדים והיו נותנות את ההמלצות והדגשים שלהן. תמיד הקשבתי להן ותמיד לקחתי בחשבון את מה שאמרו במסגרת מכלול השיקולים. חובתו של מפקד להקשיב לכל חייל ולכל איש מקצוע באשר הוא. אני לא אכנס לטענות הספציפיות לגבי מה שקרה בחמ"ל כזה או אחר, כי אני לא חלק מצוות התחקור, אבל מתנהלים עכשיו תחקירים ובסיומם יציגו למשפחות את הממצאים".
חלפו תשעה חודשים ועדיין לא פורסם תחקיר האירועים בחמ"ל נחל עוז. המשפחות מצפות לתשובות.
"התשובות יגיעו לכל המשפחות, גם אם זה לוקח קצת זמן. ועדיף שהן יהיו מבוססות על אמת ועל עובדות ולא על רסיסי מידע. שיקבלו תחקיר שלם, מקצועי ומעמיק".
טענה נוספת שנשמעת היא למה התצפיתניות ישבו ממש על קו הגבול בלי נשק וללא כל יכולת להגן על עצמן. הרי ברמה הטכנית, עמדת התצפית יכולה להיות גם בתל-אביב.
"כל המפקדות והקצינות בחמ"לים נמצאות היום עם נשק, והכוונה היא לנפק נשק גם לתצפיתניות עצמן. כבר הוספנו להכשרה שלהן ימי קליעה ואימוני קרב מגע. ולגבי המיקום: אני חושב שנכון שהתצפיתניות יהיו במרחב הגזרתי – הפלוגתי, הגדודי או החטיבתי – כי יש חשיבות גדולה להיכרות הבלתי אמצעית שלהן עם השטח ולחיבור עם המפקדים ועם הערכת המצב. השאלה אם זה צריך להיות ממש על הגדר או לֶג אחד מאחור. ממש עכשיו מתקיימת עבודת מטה בנושא".
אתה יכול להבין את הכעס והתסכול של ההורים השכולים?
"בהחלט. אי-אפשר לצפות מהורים שאיבדו את הבן או את הבת שלהם שלא יכעסו, או שלא יהיו להם טענות כלפי הצבא והמפקדים. גם אני, כמג"ד 13, ישבתי לא פעם מול הורים ששאלו שאלות קשות: תסביר את ההחלטות, תסביר את השיקולים, למה ככה ולא אחרת. והדבר הכי חשוב הוא להגיד להם את כל האמת – ורק את האמת".
בחודש אפריל דיווח הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, יואב זיתון, כי יותר ממאה מתגייסות חדשות סירבו לשרת כתצפיתניות. "בשני מחזורי הגיוס הראשונים שאחרי 7 באוקטובר דווקא הייתה מוטיבציה גבוהה מאוד לשרת כתצפיתניות", אומר אלקבץ. "במחזור האחרון היה קושי קצת יותר גדול. אבל אנחנו עושים מגוון פעולות כדי להפיג את החששות ולענות לשאלות. מדברים עם ההורים בטלפון עוד לפני הגיוס, עורכים כנס הורים ומתגייסות לפני כל מחזור גיוס, יש קבוצות ווטסאפ של מפקדת המגמה עם ההורים".
ומה אומרים להורה שחושש שבעוד מספר חודשים בתו תמצא את עצמה בשבי חמאס או חיזבאללה?
"מסבירים לו שהמשימות והמיקומים נקבעים אל מול הצורך המבצעי. בסוף אנחנו חיל של הגנת הגבולות, ובגבולות יש איומים. אי-אפשר להבטיח שהן ישרתו במרחב סטרילי. זה נכון לכל חייל וחיילת שמשרתים בקו המגע, וזה נכון גם לתצפיתנית בגבול לבנון או באוגדת עזה".
