"ידענו שהשהות במגרש הכדורגל בחורפיש היא מסוכנת. הדבר היחיד שיכולנו לעשות כדי למנוע את האירוע הזה היה לסרב פקודה, אבל לא רצינו לפגוע בגדוד. הרגשנו שם כמו ברווזים במטווח. קוראים לזה 'הגנה התקפית' אבל זה בולשיט. אנחנו הפיתיון". כך סיפר בכאב לוחם מילואים בגדוד החי"ר 5030, שנכח במתקפת הכטב"מים על לוחמי הגדוד במגרש – שבה נפל סמ"ר (במיל') רפאל קאודרס (39), ונפצעו אזרח ועשרה חיילים, אחת מהם באורח קשה.
הנפילה בחורפיש
כדי להבין את גודל היהירות והאטימות הצבאית, שעלו באירוע הזה בחיי אדם, צריך לחזור לבוקר יום רביעי, 5 ביוני, אז החלו לוחמי הגדוד להקים את המחנה שלהם במגרש הכדורגל החשוף בפאתי הכפר חורפיש. במשך כמה ימים, עוד לפני שקיבלו על עצמם את האחריות לגזרה, ניסו אנשי הגדוד שוב ושוב להביא לשינוי מיקומם המיועד. אלא שכל הטיעונים כבדי המשקל שהציגו בפני גורמי הפיקוד הסדירים, ובראשם אלוף משנה אורי דאובה, מפקד חטיבה 300 – עוצבת ברעם, לא הצליחו לשכנע עד כמה ההחלטה להציב כוחות במתחם הלא-מוגן – שאויש בקביעות מאז 7 באוקטובר – מסוכנת וזועקת לאויב מלבנון לנסות לפגוע בו.
גם באותו בוקר, אחרי שהתמקמו, עוד ניסו בגדוד לשנות את ההחלטה. "כל דקה כאן מסכנת את חייהם של עשרות חיילים. אנחנו צריכים לדלג למיקום חדש מחורפיש", כתב אחד הקצינים בגדוד לקצין בינוי באוגדה 146 האחראית על הגזרה.
באותו יום, ארבע דקות לפני השעה 18:00, החלה מתקפת הכטב"מים של חיזבאללה. איש מבין כוחות המילואים ששהו בשטח הכינוס לא שמע את הכטב"ם הראשון עמוס חומר הנפץ, שהתרסק על אוהלי המגורים בלב המתחם. רבע שעה לאחר מכן, בעיצומם של מאמצי הטיפול הרפואי והמאמץ להצלת חיי הנפגעים, התרסק כטב"ם חרישי נוסף סמוך לכוחות ההצלה והחילוץ.
התוצאה הייתה קשה מאוד. סמ"ר (במיל') קאודרס, נשוי ואב לארבעה מצור הדסה, ששירת בגדוד כרכז דת ומסורת, נהרג ו-11 נוספים נפצעו, אזרח ועשרה חיילים – מתוכם חיילת שנפצעה קשה.
להלווייתו או לשבעה של סמ"ר (במיל') קאודרס ז"ל לא הגיע אף נציג מחטיבה 300, וגם כעת, אחרי שחלפו ימי ה-30 לנפילתו, בני משפחתו עדיין לא קיבלו תשובה רשמית מצה"ל, על מה שהתרחש שם, פחות מיממה אחרי שהתייצב למשימה החדשה של גדוד המילואים שלו.
"הרגשנו שיש פה משהו מתחת לשטח ולא רוצים לספר לנו", אמר חזקי בצלאל, גיסו של קאודרס, שהיה גם חברו הקרוב ושותפו לעסק. "הבנו שכולם ידעו שאסור להיות שם. שזו סכנה, אבל אף אחד לא אמר לנו זאת במפורש". מאז האירוע הקשה נכתבו כמה תחקירים פנימיים בגדוד, שאנשיו מקווים שיהפכו את המקרה לתחקיר דגל. "חוסר התייחסות ראויה, שהיה בכוחה להציל חיים", תואר במפורש האירוע באחד מאותם תחקירים.
מתיעודי התכתבויות בין גורמי הפיקוד בגדוד לבין מפקדי השטח - אוגדה 146 וחטיבה 300 – עולה כיצד מהרגע שבו קיבלו את המשימה להגנת הגזרה, ביקשו בגדוד להקים את המפקדה שלהם במקום אחר ואף איתרו בעצמם מקומות חלופיים. באחת מפגישות אישור תוכניות ההגנה שהציגו למפקד החטיבה, אל"ם דאובה – תואר בתחקיר – הם ציינו שוב ושוב שהם לא מעוניינים לשהות בשטח החשוף. "המח"ט הרים את קולו וקבע: 'מי מאשר למי תוכניות? אני מאשר לכם או אתם לי?'".
יום לפני האירוע, לדברי לוחמי הגדוד, הוכרח קצין הלוגיסטיקה שלהם, להגיע לחטיבה 300 ו"לחתום" על המתחם שהוא וחבריו התנגדו לשהייה בו. "אף אחד לא שואל את המג"ד שלך איפה להיות, ואתה חייב להגיע ולחתום על חורפיש אם אתה רוצה או לא", קבע מנהל הלוגיסטיקה של החטיבה.
גם בבוקר האירוע ניסו עדיין קציני הגדוד לשכנע את מפקדי חטיבה 300 "לדלג למיקום חדש" והציגו חלופה מיידית ולא רחוקה. כצעד מקדם ביטחון החליט אחד מקציני הגדוד להשאיר במתחם רק כ-15 חיילים ולהרחיק כ-50 חיילי מילואים נוספים למיקום עורפי יותר.
אתמול, כשישה שבועות אחרי תקרית הכטב"מים, סיימו לוחמי גדוד המילואים תרגיל חטיבתי עצים. על אף התחושות הקשות והפגיעה באמון, הם לא ויתרו על מילוי חובתם, אך הם חוששים שצה"ל לא ילמד דבר ולא יפיק לקחים שנוגעים לכוחות רבים כל כך בסמוך לגבול לבנון, שייתכן שעדיין חשופים. "הרמטכ"ל היה אצלנו בארוחת שישי והוא לא דיבר על האירוע איתנו, אבל אני יודע שהוא קרא את התחקיר", סיפר חייל מהגדוד.
לדבריו, שלושה שבועות אחרי התקרית הגיע לראשונה מפקד החטיבה, דאובה, לדבר עם החיילים ולהציג את מסקנותיו: "היה נדמה שהוא התייעץ עם עורך דין לפני והיה מאוד קונקרטי במילים שבחר ולא לקח אחריות. מאוד לא אהבנו את ההתנהלות הזאת וכעסנו. הרגשנו שהוא בא למרוח אותנו, הרי אנחנו והמפקדים שלנו התרענו מפני הצפוי", תיאר.
"אנחנו נופלים לצערי שוב ושוב באותם כשלים, ועצוב וכואב לי שאני לא מופתע מהממצאים שהעליתם", אמר בצלאל, גיסו של קאודרס. "אני בעצמי מילואימניק בצה"ל ומבין שככה המערכת עובדת – בחוסר הקשבה לדרג בשטח ועם קושי בהפקת לקחים.
"רפאל ואני היינו חברים בלב ובנפש", הוסיף בצלאל, "וברור לי שהוא היה רוצה לומר שזו לא השאלה המרכזית. השאלה האמיתית היא איך יכול להיות שתשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה אנחנו עדיין בחורפיש ולא בביירות? כמה שהיעדרו כואב לנו וכמה שהמחיר כבד, זו לא השאלה ולא העיסוק המרכזי. הם לא היו צריכים להיות בחורפיש, לא כי הנקודה הזאת לא טובה לשהות בה, אלא כי הנקודה שהם היו צריכים לשהות בה היא בעומק האויב ובהרחקת המלחמה והקרב לשטחו. לא ייתכן שאנחנו נדשדש במציאות כזאת שהמחיר שלה כבד והרסני כל כך למדינה שלנו, למאות אלפי תושבים ברצועת הביטחון, ובסוף-בסוף גם לארבעה ילדים קטנים, בני 4–12 ולאשתו של רפאל ולכל משפחתו ואוהביו שאיבדו אדם מדהים, ערכי ונדיר. הלוואי שזה לפחות יגרום לבכירים שם למעלה ללמוד בפעם הבאה להקשיב. למחול על כבודם ולהקשיב לדרגי המילואים. זה יכול להציל חיים".
מדובר צה"ל נמסר: "בעקבות המקרה בוצע תחקיר מעמיק שטרם הוצג למשפחה השכולה ולמשפחות הפצועים. לקחי התחקיר נלמדים. צה"ל משתתף בצערה של המשפחה השכולה וימשיך ללוותה".
