"החודש הראשון אחרי החזרה היה כולו ריחוף, פיזית ורגשית", סיפרה עדה שגיא, בריאיון מיוחד לפודקאסט הכותרת של ynet. "הייתי בכפר המכביה, וזו הייתה נחיתה רכה, אבל לאט-לאט הבנתי שאין לי לאן לחזור. זו הייתה טלטלה עצומה".
היא החליטה לעבור לכרמי גת לצד חברי הקהילה מהקיבוץ, ועל ימיה החדשים הוסיפה: "אני יחסית בסדר. אני פוגשת משפחה וחברים, עוברת טיפולים ברגל שחזרה מצ'וקמקת מחאן-יונס, ומשתתפת בפעילויות במועדון הוותיקים. אני יודעת שאני חזקה ושיש לי חוסן. אבל מעל כל הפעילויות והעשייה, תמיד מרחפת מעלינו השאלה - מי הבא בתור? את מי עוד נאבד? הקהילה מרוסקת ודואבת, היינו כ-400 חברים ותושבים, 74 נחטפו ו-35 עדיין בשבי".
שגיא נולדה וגדלה בתל-אביב. בשנת 1966 היא הגיעה לקיבוץ ניר עוז עם הגרעין ("עמירם קופר ז"ל היה המדריך, עברנו חיים שלמים יחד"), לתקופת ניסיון שנמשכה 55 שנים. בשנה שקדמה לחטיפה, שגיא איבדה את בעלה דני, שנפטר אחרי 53 שנות נישואים. "זו הייתה שנה של התאוששות", היא סיפרה, "רק התחלתי להרים את הראש".
"תוך 20 דקות - בדרך לחאן-יונס"
על רגעי החטיפה שגיא אמרה: "יצאתי מהשירותים וראיתי שבעה אנשים בבית, אנשי חמאס חמושים. הייתי משוכנעת שיורים בי. סחבו אותי החוצה יחפה, בשרשראות מהצוואר, וצרחתי 'אימא', כמו שלא צרחתי בחיים. המונים התרוצצו, מבוגרים וילדים, והכאוס היה גדול. שמעתי את הצעקות של שירי (ביבס), זו הצעקה האחרונה ששמעתי.
"הייתי משוכנעת שאני הולכת למות. לא הבנתי שחוטפים אותי. צעקתי, ואחד נתן לי מכה עם הרובה בראש, השני דקר אותי ביד. לא התנגדתי, הבנתי שאין לי למה, כי זה יהיה הסוף.
"לא ראיתי חטופים בדרך, רק בוזזים, כמו להקת עורבים, עם המון חפצים, הלוך וחזור. כולם עושים לך סימנים שהולכים לשחוט אותך, ואני רק חיפשתי את הצבא. תוך 20 דקות היינו בצד השני, על הטוסטוס לכיוון חאן-יונס. הועברתי לרכב, ומסביב אנשים מצלמים, צועקים, יורקים.
הביאו אותנו למחסן של ירקות, הייתי בלי משקפיים כי לקחו אותם, אבל ראיתי דמות שוכבת בגלביה לבנה מגואלת בדם, והבנתי שזה עודד ליפשיץ. אני מדברת ערבית, אבל נמנעתי מלדבר כי לא ידעתי אם זה טוב או לא. עשו לנו צ'ק אין באנגלית - שאלו את השם, שמות הילדים, איפה אני גרה, ועודד אמר, 'הנה עדה, היא יודעת ערבית יותר טוב'. זה פתר את ההתלבטות".
בימי השבי שגיא הוחזקה בדירה בקומה חמישית. "בין השובים אמרו שיש מו"מ להחזיר אותנו, אחרים אמרו שזה ייקח חמש שנים. את לא יודעת למי להאמין, למה לצפות, כל רגע מפחיד מקודמו. הבית זז ורועד מהבומים. לפעמים דפקו בדלת, וכל דפיקה בדלת את חושבת שזה הסוף. ביום ה-20 אלעד קציר ז"ל, שגם היה תלמיד שלי, הגיע לדירה. התחבקנו ובכינו, היינו האחרונות שראו אותו בחיים. הידיעה על הירצחו בשבי הייתה משבר קשה.
"היו גם ימים שבהם לא ידענו אם לצחוק או לבכות", היא שחזרה, "לפעמים מירב בכתה ואני צחקתי, לפעמים הפוך. השלמנו זו את זו. שיחקנו בראש ארץ-עיר, במשחקי לשון שהמצאנו, סיפרנו על המשפחה. קיבלנו טרנזיסטור ושמענו חדשות, את ההצהרות של דובר צה"ל. את יודעת שכתבתי לו? פעם הוא דיבר ב-20:00, פעם ב-21:00. כתבתי שאם הוא היה יודע שאנחנו מקשיבים לו, אולי הוא היה מדבר באותה שעה מדי ערב".
על השחרור המיוחל שגיא סיפרה: "פתאום ראיתי את כרם שלום, צוותים מישראל, קצינים. הכינו לי בגדים, ושלט עם השם שלי, וכמעט נפלתי. חיבקו אותי ופרצתי בבכי. חשבתי, איפה הייתם ב-7 באוקטובר? עשינו וידיאו ראשון עם המשפחה, שחיכתה בשיבא. המפגש היה עצוב, וקשה, ומצחיק. רעדתי. התחלתי לשמוע על האירועים, ולאט-לאט התחלתי לחבר את פאזל חיי".
"קפה בטעם גן עדן"
והימים שאחרי? זה כמו להיוולד מחדש, או שרק רוצים לחזור לשגרה הקודמת?
"התמקדתי בדברים הקטנים, כמו ללכת לשירותים בנחת או להתקלח במים חמים. הייתי משוכנעת שלא אדע יותר להתקלח לעולם. את רוצה לחזור לדברים היומיומיים, לשתות קפה בשעה שאת רוצה. חלמתי שם על הקפה. יום אחרי שחזרנו, בשיבא, שתיתי קפה ואכלתי קרואסון. טעם גן עדן. רגע של שפיות. היה גם המון עצב, כי רציתי להגיע לבית בניר עוז ולשתות בו קפה, עם הצמחים שלי, איפה שדני ואני היינו יושבים בכל בוקר. לא חזרתי לשם מאז".
על המאבק לשחרור החטופים שבו היא משתתפת, שגיא אמרה: "הגעתי לעצרת בתל-אביב, לבשתי חולצה של ניר עוז, מישהו מאיזה רכב שאל אם אני עדה מהקיבוץ. חשבתי שהוא מכיר אותי, אולי תלמיד. חייכתי, והוא אמר, 'חבל שלא נשארת שם'. מאותו רגע השתנו בי דברים, כי חשבתי שכולנו יחד. התיישבתי על המדרכה ובכיתי. מאז אני משתתפת בעצרות בכרמי גת".
על רקע הדיווחים להתקדמות במו"מ לעסקה, שגיא הוסיפה: "אני לא רואה את הסוף, וזה מה שמפחיד אותי. ואם נדבר על ההתבטאות של ראש הממשלה, שאמר ש'החטופים סובלים אבל לא מתים', אז אגיד: אדוני רה"מ, אני הייתי שם, אמנם רק 53 ימים, אבל טעמתי מתפוחי גן העדן ההוא, יום-יום, שעה-שעה. כאשר חזרתי לאין מדינה, לאין בית, למדתי שהגיהינום שהבאת עליי ועל ביתי-קהילתי - קיבוץ ניר עוז ושאר יישובי העוטף - לא יתואר במילים. כעת שבתי ולמדתי: 'מוות וחיים ביד לשון', לשונך שלך".
עדה, איפה את חושבת שתהיי, נאמר בעוד שנה?
"תראי, בניתי לי שגרה. היא לא פשוטה, לא אומר לך שזה גן עדן, ולא מה שאהבתי. אני רגילה לגדל צמחים למטה, לא למעלה. קשה לי, אבל אני לא מרחמת על עצמי, אולי אני סוג של נס. יותר קשה לטפל בקהילה שלנו, ומה שהיה בית בשבילנו 55 שנה. היו לי חיים עד 7 באוקטובר. ב-28 בנובמבר התחלתי לבנות חיים חדשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.07.24