בלילה שבין רביעי לחמישי, בזמן שישנו, עברה בכנסת החלטה שקובעת את עמדת הכנסת נגד הקמת מדינה פלסטינית. מאז הסכמי אוסלו, לא הייתה אמירה שבה הכנסת שוללת את עצם קיומה של מדינה פלסטינית. ולא רק עכשיו או בחודש הבא, אלא החלטה עקרונית, שמייצגת מעכשיו את עמדת כנסת ישראל, כולל בנסיעתו של נתניהו לוושינגטון בשבוע הבא.
המשמעות היא, שבמציאות הפוליטית בישראל, כשמדינות בעולם דורשות שנלך במסלול של שתי מדינות לשני עמים – אין לזה פרטנר.
3 צפייה בגלריה
"כנסת ישראל מתנגדת באופן נחרץ להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן" . סער
(צילום: גיל יוחנן)
מי שיזם והוביל את הצעת ההחלטה הזאת הוא זאב אלקין, שאליו הצטרפו ישראל ביתנו ושדולת ארץ ישראל. מי שניסח וקרא את ההחלטה בפני הכנסת שלשום בלילה, הוא גדעון סער: "כנסת ישראל מתנגדת באופן נחרץ להקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן. הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל ולאזרחיה, תנציח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותערער את היציבות באזור".
בסופו של הדיון הצביעו 68 חברי כנסת בעד הנוסח שקובע שאין מקום למדינה פלסטינית ממערב לירדן. תשעה בלבד הצביעו נגד ההחלטה.
האם גנץ נגד מדינה פלסטינית? לא בטוח. אבל נראה שהפחד מהסקרים הביא אותו ביחד עם חמישה ח"כים מהמחנה הממלכתי להיכנס ברגע האחרון ולהצביע בעד
גם מבלי להיות דרמטי, ביחד עם העברת ההחלטה אפשר להכריז על מותו של השמאל הציוני. ולא רק בגלל שההצעה עברה, אלא בגלל מי שאיפשר להעביר אותה. למשל, בני גנץ, שהתלבט עד לרגע האחרון ובסוף הצביע בעד. האם גנץ נגד מדינה פלסטינית? לא בטוח. אבל נראה שהפחד מהסקרים הביא אותו ביחד עם חמישה ח"כים מהמחנה הממלכתי להיכנס ברגע האחרון ולהצביע בעד. איזנקוט לא הגיע. הוא לא אדם שישנה את עמדותיו בגלל סקרים. הוא ומקורבו, מתן כהנא – לא נכנסו להצבעה. עולם הפוך: גנץ מצביע בעד ההחלטה לשלול הקמת מדינה פלסטינית, ומתן כהנא נעדר מההצבעה.
מי שעוד לא הצביעו, הם נתניהו, גלנט ודרעי. יאיר לפיד אסר על סיעתו להיות חלק מהדיון או להצביע. כולם אגב היו בכנסת אבל לא נכנסו למליאה.
אין היום בכנסת שמאל יהודי-ציוני
יוצא שחוץ מהמפלגות הערביות, שהצביעו נגד ההחלטה והביאו הצעה משלהן, אף סיעה אחרת לא הייתה מוכנה להתייצב ולהגיד שהיא תומכת במדינה פלסטינית. אבל הדובדבן שבקצפת היא מפלגת "הדמוקרטים". גם הם לא נכנסו והצביעו. יאיר גולן אמנם אינו ח"כ, אבל אנשיו – מפלגות העבודה ומרצ – לא הגיעו להצביע נגד החלטה לשלול קיומה של מדינה פלסטינית.
המסקנה ברורה: אין היום בכנסת שמאל יהודי-ציוני שמוכן להודות שהוא בעד מדינה פלסטינית. וזה אולי האירוע שחושף יותר מכל דבר אחר את השבר העמוק והשינוי בעמדת הציבור אחרי 7 באוקטובר. השמאל מפחד להיות שמאל.
מה שפעם חצי מהכנסת אמרה, כולל נתניהו בנאום בר-אילן, אף אחד לא מוכן להגיד. לא בגלל שאין מי שחושב ככה. בגלל שהם חושבים שהציבור חושב ככה. אפשר להבין אם במדינות העולם, כולל באמריקה של ביידן או של טראמפ, שואלים עכשיו מי צריך להיות ראש ממשלת ישראל כדי להביא לפתרון שתי המדינות. התשובה היא כנראה אחמד טיבי.
מה דעתי על גלית דיסטל-אטרביאן
נשברתי. אחרי ההתנפלות על נעמה לזימי, אחת מחברות הכנסת החרוצות, האמיצות, שמגויסת כולה למען הציבור ושרק הלב שלה גדול ממעשיה, החלטתי לשים את זה כאן: גלית דיסטל-אטרביאן היא חברת הכנסת הכי מתועבת במשכן, וזה כולל גם חברי כנסת גברים.
זהו. אמרתי את זה.
יהיו מי שיגידו, רגע: ומה עם רוטמן? לוין? קרעי? ובכלל, הרי הרשימה לא קטנה. אז כן, נכון. אבל הם לפחות מדברים מתוך אג'נדה. מתוך אידיאולוגיה. אמנם בזויה, מסוכנת, גזענית ופשיסטית – אבל עם זה אפשר להתווכח. על זה אפשר לצאת לרחובות.
אצל אטרביאן אין כלום. אישה ריקה. מה שיש בה זו צביעות, חנפנות, אופורטוניזם, גלגול עיניים, שקרים ורוע. האישה הזאת היא לא רק בושה למין הנשי, כאלה לא חסרות. היא בושה למין האנושי.
אני אישית מתחייבת לא להזכיר יותר את שמה בטור שלי. אני קוראת לחבריי מהעיתונות הכתובה, הרדיו והטלוויזיה, להפסיק להעלות אותה לשידור ולתת לה במה כדי לשפוך את מי הביוב על כולנו
במילים גבוהות, שהרי מדובר בסופרת, בהיגוי ובאינטונציה מזויפים ומלאכותיים, היא מקיאה מתוכה את כל הרוע שיש בה. הקנאה, השנאה, חוסר הפרגון והחשבונות האישיים. ובעיקר את החנפנות והרפיסות אל הבוס הגדול. הקיסר. המלך. תלוי מה טוב בשבילה לאותו רגע, ואיזו פרובוקציה היא צריכה לחולל כדי שזה יגיע לתקשורת.
אני אישית מתחייבת לא להזכיר יותר את שמה בטור שלי. אני קוראת לחבריי מהעיתונות הכתובה, הרדיו והטלוויזיה, להפסיק להעלות אותה לשידור ולתת לה במה כדי לשפוך את מי הביוב על כולנו.
יש גבול. זה לא מגיע לנו, זה לא מגיע לציבור.
מאז 7 באוקטובר לא נעים לנו להתלונן
מי מאיתנו לא הפסיק, או לפחות מיעט, להתלונן מאז 7 באוקטובר על מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, או עניינים שבתקופה אחרת היינו מרבים לקטר עליהם. מאז שנחשפנו לטבח בעוטף, לחטופים במנהרות חמאס, לסבל ולעינוי שעוברות משפחותיהם ולמצוקתם האישית והכלכלית של אלפי הפליטים מדרום ומצפון – נהיה לא נעים להתלונן. לא מתאים, אולי אפילו מעורר דחייה. איך אפשר להתלונן על כאבים כשאתה יודע באילו תנאים ובלי תרופות נמצאים החטופים, חולים ומבוגרים, במנהרות חמאס? ואיך אפשר להביע חרדה, כשיודעים באילו מצבים נפשיים עומדות משפחות החטופים? מה הם פחד או לחץ, בהשוואה למה שחוות משפחות הלוחמים בעזה, ועם איזה עצב תהומי חיות המשפחות השכולות?
אבל יש מי שהאירועים שדורשים חשיבה פחות אנוכית לא מזיזים לו. וזהו ראש הממשלה, שביום ראשון מצא לנכון להקדיש שעתיים מישיבת הממשלה להסתה נגדו ונגד משפחתו.
כמה עלוב אפשר להיות, שבימים שבהם העולם קרס על כל כך הרבה משפחות, כשהורים נטרפים מדאגה לבנותיהן שנאנסות בשבי - ראש הממשלה מוטרד שיפגעו בו, בבנו הגולה במיאמי, או בגברת נתניהו, שכבר "כמעט" עברה לינץ' במספרה בכיכר המדינה. וזה האדם שבקבינט בתחילת השבוע צינן את הדאגה לחטופים במילים: "הם רק סובלים, אבל לא מתים".
אה, רק סובלים? לא נורא.
"אני מגנה כל גינוי של הסתה", אמר לפיד בישיבת סיעה השבוע, "אבל נתניהו הוא לא קורבן. הוא בכיין ופחדן. כל חייל בעזה מאוים יותר ממנו. כל לוחם ימ"מ בג'נין נמצא בסכנה יותר גדולה. האיש שהקים את מכונת הרעל, מכונת הסתה שמשתלטת לאט-לאט על כל התקשורת בישראל - שלא יתבכיין שמסיתים נגדו". אפשר להיות יותר מדויק מזה?
אבל איך אפשר לבוא בטענות לאדם שמתנגד לוועדת חקירה ממלכתית - "לאומית, ממלכתית, איזה שתרצו" אמר בזלזול - שמשווה בין חקירה של מחדלי 7 באוקטובר, לבין בדיקת המחסור בצנצנות ריבה ומספר האוכפים לסוסים בדרך לקרב ווטרלו. הסיפור שבחר נתניהו הפעם הוא על הדוכס מוולינגטון, שלנוכח שאלות שהופנו אליו, על איך נעלמו תחת אחריותו אלפי צנצנות ריבה, כתב לשר החוץ: "במקום לענות לכם ולשליחכם לאן נעלמו צנצנות הריבה, אני מעדיף לנצח את נפוליאון".
ואת הסיפור הזה, שרוב ההיסטוריונים אגב מתכחשים לו, נתניהו דווקא בחר לצטט.
כי כזה הוא נתניהו. לבדוק את המחדלים שהביאו לאסון הכי גדול שהיה כאן מאז קום המדינה - זה כמו להתעסק במספר צנצנות הריבה. כל כך עלוב וקטן עליו. והוא, הדוכס, הוא הרי בדרך לנצח את נפוליאון.
קודם תנצח את חמאס, הדוכס נתניהו, אחר כך תדבר על נפוליאון.
שוב, "לא ידעתי"
בפגישתו של נתניהו השבוע עם משפחות התצפיתניות שנרצחו בטבח 7 באוקטובר בנחל עוז, הביעו ההורים את כעסם על כך שאף אחד מהממשלה לא נפגש איתם. נתניהו הביע את פליאתו: "אף אחד? לא ידעתי", הוא אמר. מסתבר שהוא לא ידע הרבה דברים שאין כמעט אזרח במדינה שלא יודע. כמו זה שלתצפיתניות, שישבו בחמ"ל על גבול עזה, לא היו נשקים.
יש דווקא מי שלא מופתעים מכך שנתניהו לא ביקר עד כה את המשפחות השכולות. נתניהו לא מזדרז לנחם את מי שזקוקים לניחומים, אם זה לא מועיל לאינטרס האישי שלו
יש דווקא מי שלא מופתעים מכך שנתניהו לא ביקר עד כה את המשפחות השכולות. נתניהו לא מזדרז לנחם את מי שזקוקים לניחומים, אם זה לא מועיל לאינטרס האישי שלו. בספרה החדש של לימור לבנת, "בעלך מרשה לך"? ("ידיעות ספרים"), מספרת השרה לשעבר על מותו של אביה, עזריאל ז"ל, באפריל 2015. היא ישבה שבעה אצל אחיה באלון מורה ובביתה, כדי לאפשר לאנשים לבוא לביקורי תנחומים.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי "ביבי לא טרח לבוא לנחם", כותבת לבנת. "הוא שלח את שרה... האירוניה התאבדה מצחוק".
23 שנים היא הייתה חברת כנסת, תשע שנים שרה בממשלותיו. היא תמכה בו מהרגע שבו הגיע לארץ מהאו"ם, והוא לא מצא זמן להגיע לביקור תנחומים אצל מי שהייתה שותפתו הבכירה.
איך אמר ראש המל"ל הנגבי? "אין לו הכי פנאי לכל הדברים בעולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.07.24
