ֹדברי ימיה של ישראל רצופים בעסקאות חטופים עם הגרועים שבאויבנו; כך היה מול ארגונים פלסטיניים בלבנון בשנות ה-80; עם חיזבאללה ב-30 השנים האחרונות; וכך גם מול ארגון הטרור הרצחני חמאס עכשיו. בכל המסעות הקשים הללו, שהיו כרוכים על פי רוב במחירים כבדים, עמד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות ערך ראשון במעלה של החזון הציוני, ברוח האבות המייסדים, בדמות מימוש ערך הרעות והערבות ההדדית, שהפך ברבות השנים לרכיב יסוד בזהותה הייחודית של החברה הישראלית.
המשא ומתן הקשה, עתיר המניפולציות והעמוס בכאב מול רב-המרצחים סינוואר מצוי, לכל הדעות, בישורת האחרונה; הסכם המסגרת המכונה "מתווה ביידן" גובש וזכה לגושפנקה בינלאומית; חמאס, מוחלש מתמיד נוכח הישגי צה"ל המרשימים בכל סטנדרט צבאי, הגמיש קמעה את עמדותיו (אך נמנע מלסגת מעמדות היסוד ביחס לסיום המלחמה ולשחרור נרחב של אסירים ביטחוניים "כבדים"); וסינוואר הולך ומוצא את עצמו מבודד יותר ויותר מבית ומחוץ, בפרט נוכח חיסול מרבית הצמרת הצבאית של הארגון, ובראשם, בסבירות גבוהה, גם ראש הזרוע הצבאית וסמל הארגון, מוחמד דף.
ניסיון העבר בעסקאות שו"ן (שבויים ונעדרים) מלמד כי בשלב שבו המציאות ההסכמית ברורה לכל והמציאות האסטרטגית הנגזרת מן ההסכם אף היא הולכת ומתבהרת - שיקול מכריע נוסף נכנס לתמונת המצב, וקובע על פי רוב את עיתויה, ובמקרה שלפנינו - דחיפותה של העסקה. זהו השיקול המתייחס למצבם של החטופים, הנפשי והפיזי, הנגזר מתנאי החזקתם בשבי ומשך תקופת שביים. כך למשל היה בעניינו של גלעד שליט, עת מערכת הביטחון הפנימה כי באיזון שבין הזמן הרב הדרוש להבשלת מבצע לחילוצו לבין הסכנה הממשית שנשקפה לחייו נוכח מצב בריאותו והאפשרות להעלמתו על ידי חמאס בחלוף חמש שנות שבי - נכון ללכת לעסקה, על אף מורכבותה הביטחונית. נכון לציין, מול הביקורת המושמעת תדיר ביחס לעניין, כי בשנים שחלפו מאז עסקת שליט, הדרג המדיני נמנע מלצמצם את הסיכונים שנבעו מעסקה זו, ובראשם האפשרות לחיסול צמרת הארגון, שעמדה על הפרק והוצעה על ידי מערכת הביטחון כמה וכמה פעמים. זוהי נקודה שתידרש לבירור, יש לקוות, גם במסגרתה של ועדת חקירה ממלכתית החיונית מול המחדל הביטחוני הגדול מאז קום המדינה.
וחזרה לימינו אנו - ל-120 חטופינו אין עוד דקה לשרוד בשבי; אחרי למעלה מתשעה חודשים במנהרות האופל והטחב, המו"מ הגיע לנקודה הארכימדית שבה השיקול האסטרטגי נדרש להתכופף בפני השיקול האנושי, ההומני והיהודי, של הצלת אחינו ואחיותנו משבי המרצחים - גם אם לא הושגו כלל ההישגים המבוקשים (הגם שאינם נכללים ב"מתווה ביידן"), דוגמת מנגנון הכניסה לצפון הרצועה, שגיבושו צפוי לארוך זמן רב, ושימור המנגנון שיאפשר את אחיזת צה"ל בדרום הרצועה לאורך זמן. לכל אלה ממילא נתונים פתרונות יצירתיים, שיאפשרו - בין במישרין ובין בעקיפין - מחד, את מניעת התעצמות חמאס, ומאידך, כניסת כוחות מתונים לרצועת עזה, שיניחו יסוד למציאות ביטחונית משופרת ברצועה.
עבור החטופים, ההתפתחויות שמעבר לאופק אינן מבשרות טוב בדרך החתחתים להשבתם: כניסת ארצות-הברית למערכת בחירות מטלטלת והיסטורית; האפשרות לקריסת מנגנון קבלת ההחלטות בחמאס נוכח המצב הקשה שבו מצוי הארגון; והחשש כי חלילה חטופינו לא ישרדו את האופל, בצל המסר המובלע והקשה מנשוא של ראש המוסד בקבינט, כי "לבנות אין זמן בשבי".
כל הפעמונים מצלצלים, כל הנורות האדומות בוהקות - זוהי אזעקת אמת, בבחינת מוצא כמעט אחרון, להשבת חטופינו
בדומה להחלטה שנתקבלה רגע לפני שפרשיית גלעד שליט משנה צורה והופכת לתעלומת רון ארד נוספת, כך גם במקרה של חטופינו: כל הפעמונים מצלצלים, כל הנורות האדומות בוהקות - זוהי אזעקת אמת, בבחינת מוצא כמעט אחרון, להשבת חטופינו - בנות ובנים, נשים, גברים וטף - לגבולם, ויפה שעה אחת קודם.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.07.24
