כבר יותר מתשעה חודשים שחייהם של תושבי הקיבוצים בגליל העליון שלא פונו, נעים בין ניסיון לקיים שגרה לבין התרעות על חדירות כלי טיס עוינים. השבת האחרונה הייתה מורטת עצבים במיוחד עבור תושבי הצפון, כשרקטה אחת התפוצצה בקיבוץ עמיר שבצפון עמק החולה, מתוך 120 שיגורים לעבר רמת הגולן והגליל העליון והמערבי. יומן מלחמה: כך נראתה השבת ה"שגרתית" בקרב תושבי האזור:
אזור הפגיעה בקיבוץ עמיר, אתמול
(צילום: אביהו שפירא)
תמנע קורץ, קיבוץ עמיר
7:15
מתעוררת. אמנם שבת ואפשר לישון עד מאוחר, אבל הגוף כבר רגיל להשכים בשעה הקבועה שלו, לעבודה בגן. לציוץ הציפורים מתלווה רעש מטוסי הקרב שעושים דרכם ללבנון במהירויות שונות, לתקיפה או למעקב אחר האויב. בודקת בטלפון אם צצו הודעות חדשות מהלילה. בסך הכול הלילות פה שקטים. במפתיע, אני ישנה די טוב בתקופת המלחמה.
11:00
סיימתי לצפות בכתבה על הקיבוץ שלי, ששודרה אמש בערוץ 11. גם אני התראיינתי. סיפרתי כמה אני אוהבת כדורגל ושנסראללה די התחשב בנו בשידורים, כי כנראה גם הוא צפה, לא פחות מאיתנו. לאחר מכן קבעתי עם בן זוגי מה להביא מהכלבו, כדי שאוכל להכין את סלט הפפאיה, שנדלקתי עליו לאחרונה.
16:00
דקות אחדות לפני 16:00 נשמעים קולות נפץ מוכרים, ואז התחילו לטרטר הטלפונים. מסתבר שהייתה אזעקה בעמיר, אותה לא שמעתי כי הייתי בחדר השינה שהוא למעשה חדר ביטחון (ממ"ד של פעם), המזגן פעל, החלונות סגורים והמוזיקה התנגנה. תוך כמה דקות נודע לנו שהייתה נפילה בעמיר. פגיעה במפעל החיתולים. כותבת לכולם ומרגיעה: "הנפילה בעמיר, תגובת חיזבאללה לכתבה ששודרה אמש!" ומצרפת אימוג'ים מצחקקים לרוב. אם הוא חושב שככה הוא יבריח אותנו מפה, יש לו טעות גדולה! מהרגע הראשון היה לי ברור שאני לא מתפנה מפה. כאן זה הבית!
ממש בסוף אוקטובר פתחנו מחדש את מערכת החינוך, בתוך מקלט, שלקוח היישר מיום כיפור, עם מיטות הסורגים הקטנות ומזרנים, שכנראה נותרו שם מאז המלחמה ההיא. מחנק ועובש. פתחנו עם 5 ילדים מגיל 0-6!! זה מי שנשאר פה. שבוע לאחר מכן, כשאנשים הבינו שאנחנו בבית, החלה הנהירה חזרה הביתה.
גם לאזעקה הענקנו תואר כבוד - "גברת אזעקיקה" והילדים כבר יודעים היטב מה לעשות, כשהיא מנסרת את האוויר. גם לרעש המטוסים המחריש, מצאנו פתרון יצירתי וקיבלנו, לבקשתנו,סרטונים מטושטשים מטייסים חביבים, שהסבירו לילדים מדוע הם עושים לנו את כל הרעש הזה. ומאז, כל פעם שעובר מטוס, נמוך במיוחד, אנחנו מנופפים לשלום וקוראים בקול: "שלום א'! שלום י'! שלום נ'!"
כשהגיע האביב אנחנו כבר היינו במתכונת גן מלאה. יום שלם. רואה את הילדים ממשיכים ומתפתחים. לא נסוגים לאחור. אני יודעת, כל יום מחדש, שהתפקיד שלי הוא למזער חרדות, לדאוג שיקבלו את החוסן ואת השקט הנפשי שהם צריכים כדי לגדול, גם בתנאי מקלט, גם בשגרת מלחמה מוזרה".
עובד בן זאב, קיבוץ שמיר
6:30
פוקח עיניים ומתיישב במיטה, כשלידי בת זוגי ב-24 השנים האחרונות. שתי הבנות ישנות בממ"ד, כמנהגן בתשעה חודשים האחרונים. לוקח את הנייד וסוקר את אירועי הלילה בגזרה, בארץ ובעולם. הלילה עבר יחסית בשקט, חוץ מכמה מטחים שהרעידו את החלונות לקראת חצות.
7:00
יוצא לטיול עם הכלבה. למרות השעה המוקדמת חום הקיץ מורגש היטב. השמש מאירה את הרי הגליל העליון. נשמע פסטורלי אבל תודות לנפילות "בשטחים הפתוחים" הכל שרוף. "לא נורא", אני אומר לעצמי, "החורף יבוא ועם הגשם הכל יצמח מחדש".
8:00
שותה קפה ראשון במשרד, ומתעדכן מול יו"ר צוות החירום היישובי ומפקד כיתת הכוננות. עוברים על ההנחיות מהצבא ועושים הערכת מצב.
8:30
יוצא ל"סיבוב בוקר טוב" בקיבוץ. מדהים כמה שחיוך ומילה טובה נותנים לאנשים תחושה שהכל בסדר בתוך חוסר הוודאות הכללי.
9:00
מנהלי קהילות נוספים ואני נפגשים עם חבר כנסת שהגיע לגליל. במהלך הישיבה יש התרעה על ירי טילים על הקיבוץ השכן. אשתי מעדכנת שהיא במרחב המוגן בעבודה. מזל שהבנות עוד ישנות בממ"ד.
13:00
חוזר למשרד. בת הדודה מהמרכז מתקשרת ואומרת ש"הודיעו בחדשות שבגליל יש חדירת כלי טיס עוין, אתם בסדר?" היא שואלת. אני מודה לה על הדאגה, וחושב שבסבירות גבוהה תהיה עוד חדירה עד הערב.
18:00
מגיע הביתה. זוגתי, הבת הקטנה שלנו ואני מנצלים את הזמן לסיבוב של חצי שעה עם הכלבה. מנהל החינוך בודק אם לקיים את הפעילות שתוכננה להמשך הערב.
20:00
במפגש תושבים בנושא עתיד הגליל בקיבוץ שכן אני רואה חבורת אנשים מדהימה שרק מנסה לעזור ולתמוך. כך, ביחד ובעבודה קשה נחזיר ונפריח את החיים בגליל העליון.
23:00
בודק איך נגמר הקטע היום בטור דה פראנס, מדבר עם יו"ר צוות החירום היישובי, מתקלח ונכנס למיטה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.07.24
