ב-6 באוקטובר, בשעות הבוקר, נסעו אילנה וספיר ניסני לבקר את שחף במוצב נחל עוז. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם", משחזרת אילנה ודמעות חונקות את קולה. "זה היה יום כזה יפה, שמשי. ישבנו שם, התחבקנו והתנשקנו, היה לנו כיף. אני זוכרת שהיא אמרה לי, 'אימא, איזה קטע, זה יום שישי הראשון זה שנתיים שאני פה ושקט. שקט מדי'".
סמ"ר שחף ניסני ז"ל הייתה החיילת הוותיקה ביותר במוצב נחל עוז. זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלה בבסיס, ארבעה ימים לפני שחרורה מצה"ל. "בשישי בערב היא חגגה את מסיבת השחרור שלה", אומרת האם אילנה. "היא הכינה תפריט של אוכל ביתי, היו לה מלא בקשות כדי שלכל אחת מהחברות שלה יהיה מה שהיא אוהבת. אחרי שהבאנו את האוכל היא עשתה לנו סיור במוצב.
כשנכנסנו למיגונית שאלתי אותה, 'זאת מיגונית? למה זה פתוח ככה?'. היא ענתה לי: 'נראה לך שלמישהו אכפת בכלל מאיתנו פה?'". במיגונית הזו, פחות מיממה לאחר מכן, שחף נרצחה, ואיתה עוד 15 תצפיתניות ששירתו במוצב נחל עוז.
בתמונות ובסרטונים ממסיבת השחרור של שחף שעות ספורות לפני הטבח, מגשי אוכל עשירים בכל טוב ממלאים את השולחן ומסביבו בחורות צעירות, התצפיתניות האמיצות של נחל עוז, חוגגות ומאושרות. "תחשבי שכמעט כל אלה היום לא פה", אומרת האחות ספיר ומצביעה על התמונה. "זה לא להאמין". סמוך לשולחן האוכל המעוצב, בלונים כסופים עם הכיתוב Last Disco. "שחף אמרה שזו הייתה ארוחה בלתי נשכחת", אומרת ספיר.
בחצות, זמן קצר אחרי שהסתיימו החגיגות, עלתה שחף למשמרת שהסתיימה בארבע לפנות בוקר, ועד שש היא הייתה כוננית. ב-6:30 החל הירי על נחל עוז.
5 צפייה בגלריה
משמאל: רוני אשל ז"ל, שחף ניסני ז"ל, נועה פרייס ז"ל, שי אשרם ז"ל, אורי מגידיש (נחטפה ושוחררה), עדי לנדמן ז"ל. מימין: יעל לייבושור ז"ל, מאיה דסיאטניק (ניצלה מהחמ"ל), נועה מרציאנו ז"ל, שירה שוחט ז"ל. במרכז: שיר אילת ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה )
הזיכרון האחרון
"שחף התקשרה אליי ב-6:30, כשהתחילה האזעקה הראשונה", מספרת אילנה. "שמעתי ברקע ירי, והיא אמרה שיש חדירת מחבלים ושהיא במיגונית. כתבתי לה שזה חג של תורה, שתכף יגיעו להציל אותן. לא הבנו את הסיטואציה. היא שלחה הודעות, נפרדה מכולם. כתבה 'אתם ההורים הכי טובים בעולם', 'אבא, כנראה שאני לא אראה אותך יותר'. 'אני עוד שנייה מתה לדעתי'. בשעה 7:34 היא כתבה 'אנחנו חיות', ומאותו רגע היא הפסיקה לענות".
"אחר כך נודע לנו שהמחבלים נכנסו למיגונית", מספרת ספיר. "הם זרקו רימונים, ולאחר מכן נכנס אחד המחבלים וטבח במי שאפשר. שחף נהרגה במקום. ואחר כך עשו וידוא הריגה".
"את כל המידע על מה היה שם באותו בוקר אספנו בעצמנו", אומרת אילנה. "קיבלנו רק מידע על הפציעות שלה. היא נפצעה ברגליים מהרימונים, אבל לא מתה מזה. אחר כך ירו לה בבטן, ומזה היא נהרגה. ולאחר מכן עשו וידוא הריגה וירו לה באוזן. קשה לי עם המונח הזה נפלה בעת מילוי תפקידה. נכון, הבת שלי הייתה חיילת, אבל הבת שלי נרצחה במיגונית. היא לא נלחמה בקרב, היא הייתה עם פיג'מה ובלי נשק. אז היא נרצחה".
לנחל עוז היא לא מתכוונת לחזור. "הזיכרון האחרון שלי משם זה היום הזה, שטוף השמש, היפה, וככה אני רוצה לזכור את המקום הזה", היא אומרת. "בוקר מקסים עם הבנות. אני לא רוצה לראות את כל החורבן הזה". גם לחדרה של שחף בבית היא מסרבת להיכנס. "אף פעם לא חיטטתי לה בדברים ואני מרגישה שאם אני אכנס לשם, אני אפגע בפרטיות שלה. אני לא חושבת שהיא תחזור, אבל היא עדיין בבית, וזה החדר שלה. אני לא חושבת שהחיים יחזרו להיות מה שהיו. אני מקווה, אבל לא חושבת. אני קמה בבוקר עם זה שהיא לא נמצאת, ואני הולכת לישון בלילה כשהיא לא נמצאת".
הצוואה של שחף
כשהן מתבקשות לספר על שחף הן מחייכות. "אנחנו בית עם הרבה הומור, ובגלל זה כשאנחנו נזכרות בה אנחנו ישר צוחקות", אומרת ספיר. "היא ילדת נחת. ילדה של תעודות הצטיינות. היא עבדה קשה והשיגה מה שהיא רצתה. בגלל זה עד היום שורף לי את הלב לראות את השם שלה על המצבה. כי השם שלה תמיד היה על תעודות הצטיינות. על תעודות הערכה, רק על דברים טובים".
"כל יום בצהריים יש לנו דייט, לי ולשחף", מוסיפה אילנה. "בכל יום אני כותבת לה. יש לי כבר ארבע מחברות מלאות. מספרת לה מה היה היום. לפעמים בוכה, לפעמים צוחקת. אני יודעת מה התגובות שלה יהיו אז אני יכולה לדמיין את זה".
ביום רביעי, ארבעה ימים אחרי הטבח, הייתה אמורה שחף להשתחרר מהצבא. את קורות החיים שלה שהיו מיועדים למציאת עבודה אחרי השחרור מצאה ספיר במחשב שלה אחרי שנרצחה. "היא הייתה אמורה לטוס עם חברה ללונדון ופריז בינואר, הכל כבר היה סגור", אומרת אילנה.
תשעה וחצי חודשים חלפו מאז, והרבה סימני שאלה נותרו פתוחים. "התצפיתניות ראו דברים. העבירו את המידע הזה הלאה. מה עשו עם זה?", שואלת אילנה. "אנחנו לא יודעים. אני חושבת שזו זכות בסיסית לדעת מה קרה עם הבת שלי בשעות האחרונות שלה. שמעתי את ההקלטות של הבנות שהיו במשמרת, איך הן היו גיבורות, ואני רוצה לשמוע גם את הבת שלי. זה מאוד חשוב לי. את הדסקית שלה אפילו לא קיבלתי חזרה, אז לפחות את זה, את המינימום שיישאר לי לזיכרון".
משפחת ניסני, יחד עם משפחות התצפיתניות שנפלו במוצב, שותפה לפורום "הקול שלהן". יחד הן דורשות הקמת ועדת חקירה ממלכתית. "את התשובות אנחנו נקבל כנראה רק ככה - זה המעט שחייבים לנו. וזו גם הדרך להבטיח שהמחדל והאסון הזה לא יחזרו על עצמם".
בינתיים, הן נאחזות בצוואה שהשאירה שחף, במכתב שכתבה לחברותיה במוצב באותו ערב מלא בחלומות, בחיים אחרים שלפני הטבח: "תעשו אחד בשביל השני ולא בשביל לקבל, אלא באמת מהלב".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.07.24
