ג'ו ביידן, נשיא שישראל חייבת לו הרבה, אולי אחרון הציונים בבית הלבן, הכיר אמש בבלתי נמנע ופרש מהמרוץ לתקופת כהונה נוספת. ההחלטה מדברת לזכותו. היא מלמדת על הכבוד שהוא רוחש לכללי המשחק הדמוקרטיים ועל הנכונות שלו להקשיב לקולות מהציבור. זה לא היה קל: ההחלטה הייתה כרוכה בייסורים גדולים. היא הייתה מנוגדת למשאלות הלב ולאינסטינקטים הפוליטיים שלו. אבל לפעמים אין מנוס.
המפלגה הדמוקרטית עומדת עכשיו לפני אתגר לא פשוט. רק שלושה שבועות עד לוועידה שלה בשיקגו. על פי הידיעות מאמש, ביידן מאמץ את המועמדות של סגניתו, קאמאלה האריס. האריס היא מועמדת מוכרת אבל לא פופולארית. ארבע שנותיה בצילו של ביידן לא חיזקו את האחיזה שלה בדעת הקהל ובבייס הדמוקרטי. מצד שני, גם לדילוג מעליה, אל מועמד או מועמדת אחרת, יש מחיר פוליטי לא מבוטל.
כל נשיא בשלהי כהונתו נחשב לברווז צולע: אמריקה לומדת להתנהל בלעדיו. זה נכון בעיקר בזירה הפנימית. תקופת הדעיכה מתחילה ביום שבו הוועידה בוחרת במועמד חדש או ערב הבחירות בנובמבר, שאחריהן, על פי החוק, יש עוד חודשיים וחצי שבהם הנשיא הנבחר נערך לקראת כהונתו והנשיא היוצא אורז מזוודות.
ההודעה של ביידן אמש הופכת אותו לברווז צולע לאורך שישה חודשים. זה הרבה יותר מדי. על רקע זה היו מי שהציעו אמש בתקשורת האמריקאית שביידן יפרוש עכשיו, יפנה את כסאו להאריס, וכך יאפשר לה לבנות את מעמדה ולבחור לעצמה סגן עם כוח משיכה משלו. החלטה כזאת דורשת מביידן נדיבות יוצאת דופן, אולי חסרת תקדים. הרבה תלוי במצבו הבריאותי: עד להתפרקות שלו בעימות עם טראמפ איש לא העלה אפשרות כזאת על דעתו.
ביידן לא היה צריך להציג את מועמדותו לתקופת כהונה שנייה. לא בגלל סימני ההזדקנות שצצו ביתר שאת בשבועות האחרונים אלא בגלל שהוא התיימר לתת לאמריקה נשיא במשרה מלאה גם בגיל 85. כל בוחר מבין שיומרה כזאת נדונה לביזיון. נשיא ארצות-הברית אמור לקלוט יום-יום כמות גדולה של מידע ולתרגם אותו להחלטות גורליות. הוא חשוף לעין הציבור כל הזמן - כל גמגום שלו, כל פרצוף ששכח, כל מעידה על מדרגה מחוללים מהומה מדינית ופוליטית ומדרדרים מניות בבורסה. אין מצב שאדם בן 85 יעשה את העבודה הזאת ויצליח בה.
אבל הדרמה סביב הלבטים שלו תהיה רק הערת שוליים בקריירה פוליטית מצטיינת, שהגיעה לשיאה בשלוש וחצי שנותיו בבית הלבן. הוא היה נשיא מחוקק, בעל מחויבות חברתית עמוקה לעמו ומחויבות ערכית למדינות שמשטרן דמוקרטי. הוא הוציא את ארצות-הברית מהקורונה, חילץ אותה מהאדמה החרוכה שטראמפ השאיר מאחוריו, עשה ככל יכולתו להקטין את הקיטוב הפנימי, והושיט יד, כולל סיוע צבאי נדיב, לאוקראינה וישראל, שתי מדינות דמוקרטיות שנקלעו למלחמה בעל כורחן. הוא היה נשיא חיובי בעידן שכולו שלילה. רוב האמריקאים יתגעגעו לדוד ג'ו.
נתניהו מגיע לוושינגטון בעיתוי אומלל. לו יש עניין בעיר: לעיר אין עניין בו. לפגישה בין נתניהו לביידן, אם תתקיים מחר, תהיה משמעות מעשית מוגבלת
נתניהו מגיע לוושינגטון בעיתוי אומלל. לו יש עניין בעיר: לעיר אין עניין בו. כאשר נתניהו שמע אמש את החדשות על פרישתו של ביידן מהמרוץ הוא נזכר, מן הסתם, בפגישה שהייתה לו עם קלינטון ב-1998. הייתי שם. קלינטון שלח את נתניהו והמשלחת שלו לארוחת צהריים מחוץ לבית הלבן ולא טרח לספר לנתניהו מדוע: באותו יום פרצה פרשת מוניקה לוינסקי, המתמחה בבית הלבן שקלינטון קיים איתה יחסים מיניים. בבת אחת ישראל נמחקה מסדר היום.
זה טיבה של וושינגטון: כשפורצת דרמה פוליטית היא מרוקנת את כל החמצן בעיר. ההודעה של ביידן אמש היא דרמה מהסוג הזה. היא לא גדולה כמו ההתקפה של תומכי טראמפ על הקונגרס, לפני ארבע שנים, או ווטרגייט, או הודעת הפרישה של הנשיא ג'ונסון מהמרוץ ב-1968, אבל היא גדולה דיה כדי להשכיח לכמה ימים את צרות המזרח-התיכון.
לפגישה בין נתניהו לביידן, אם תתקיים מחר, תהיה משמעות מעשית מוגבלת. ביידן יביט מעבר לכתפו של נתניהו, אל ההחלטות הפוליטיות הדוחקות שממתינות לפתחו; נתניהו יביט מעבר לכתפו של ביידן, אל הנשיא, או הנשיאה, הבאים. נתניהו לא הביא בשורה לוושינגטון, לא בעניין החטופים, לא בעניין היום שאחרי, סוגיות שבלעדיהן לא תקום חזית אזורית רחבה נגד איראן. הודעת הפרישה של ביידן מקטינה את הסיכוי להתקדמות. ערב הנסיעה הבטיחו נתניהו או שליחיו לאמריקאים שבתום מושב הכנסת הוא יהיה חופשי מהלחץ של בן גביר וסמוטריץ', ויאריך את החבל שייתן לצוות המשא ומתן. יתכן שגם ההבטחה הזאת היא עכשיו היסטוריה.
כשנתניהו ייצא מהפגישה ירבו לשאול אותו על מצבו של הנשיא, האם היה ערני, האם דיבר לעניין, האם החלים מהקורונה. מעטים יקשיבו למסרים שלו על עזה, חיזבאללה, תימן, איראן, החטופים.
זה נכון גם לגבי הנאום שלו בקונגרס מחרתיים. יו"ר בית הנבחרים, הרפובליקאי מייק ג'ונסון, הזמין את נתניהו כדי להביך את הדמוקרטים: הקבוצה האנטי-ישראלית באגף השמאלי של המפלגה, ה"סקווד", אלכסנדרה אוקסיו קורטז, אילהאן עומאר, רשידה טליב וחמישה אחרים, מתכוונת להגיע ולקטוע את הנאום. הבוחרים היהודים יצפו ויתרשמו. ישראל תצטייר כבעלת ברית של מפלגה אחת. זה לא טוב לישראל אבל טוב לרפובליקאים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.07.24
