התמונה של ראש הממשלה ורעייתו יושבים על כיסאות עור לבנים בחדר הישיבות במטוס "כנף ציון", על השולחן ליד הגברת ואזה עם פרחים, ליד האדון כובע כחול, חלק מהאקססוריז שמוכר ערוץ הבית שלו שנתניהו עשה לו קידום מכירות מתוך המטוס של כולנו, עם הלוגו באנגלית - "ניצחון מוחלט".
התמונה מזכירה את התמונה שנשלחה לתקשורת מחופשתם של בני הזוג ברמות שבצפון, כשהצפון היה עדיין הצפון, כשהם מרכיבים משקפי שמש צבעוניים, על השולחן לפניהם צלחת פירות, ובחוץ עשרות מפגינים. נתניהו הבטיח לנו בעליצות שהמצב הרבה יותר טוב. תיהנו, תצאו, אומרת גברת נופת צופים. תעשו חיים, אומר נתניהו בחיוך רחב. זה היה פחות מחודשיים לפני הטבח בעוטף עזה. אז, באוגוסט 2023, קיבלנו תמונה ורודה של מציאות עגומה.
אתמול זו כבר הייתה תמונה של מציאות מדומה. בעוד שבני הזוג נתניהו בדרכם לוושינגטון, הודיע צה"ל כי אלכס דנציג ויגב בוכשטב, שהיו חטופים בעזה, נהרגו בשבי חמאס.
קשה לחשוב על ניתוק גדול יותר בין חדר הישיבות הלבן בגובה 30 אלף רגל לבין מה שקורה כאן, כשמתפרסמת הודעה על מותם של עוד שני חטופים בזמן שנתניהו מטרפד שוב ושוב את העסקה
קשה לחשוב על ניתוק גדול יותר בין חדר הישיבות הלבן בגובה 30 אלף רגל, לבין מה שקורה באותו זמן כאן, על האדמה, כשהידיעה על מותם של שני החטופים מתפרסמת וצה"ל פושט על חאן-יונס שלושה חודשים לאחר שנסוג.
אז מה עוד צריך לקרות כדי שנצא בהמונינו לרחובות. שהרחובות יבערו. עד מתי ניתן לראש הממשלה לשחק בעסקה העומדת על הפרק כאילו הוא אלוהים - לקבוע גורלות של 120 אזרחים ישראלים מי למוות ומי לחיים, אנשים שהוא אחראי לגורלם ושהמדינה הפקירה וממשיכה להפקיר - ושום דבר לא יקרה פה.
מתי כבר נפנים שלנתניהו לא אכפת מהחטופים. שלמרות המלצות צה"ל, שב"כ ומוסד, שאין מניעה ביטחונית לבצע את העסקה - הוא מטרפד אותה שוב ושוב כשהמטרה היא אחת: להגיע לפגרת הכנסת, שאז לא יוכלו להפיל את ממשלתו.
כמה ציניות, רוע לב, אטימות, צריכים להיות לאדם שמה שמפעיל אותו הם יצריו, פחדיו והאינטרסים האישיים שלו. מי שלא מאמין שלנתניהו לא אכפת, שישאל את עצמו למה היה צריך לדחות שוב את הנסיעה של משלחת המשא ומתן עד ליום חמישי, כשברור שכל יום הוא קריטי.
אבל נתניהו בשלו. אז ייקח עוד שבוע. עוד שבועיים. אולי חודש. איך הוא אמר? "הם רק סובלים, הם לא מתים". ואם הם מתים, נתניהו, זה אכפת לך? זה לא מה שאתה בתוך תוכך רוצה? שכמה שפחות אנשים יסתובבו פה כמו שרידי שואה, כמו אודים עשנים, ויזכירו לנו את המחדל הכי גדול שהיה כאן? איך אפשר להסביר את הדחיות, השינויים, התוספות, ההכבדות על ההסכם, אם לא בכך שאתה רוצה לטרפד אותו?
אז למה אנחנו עדיין בבתים. למה אנחנו ממשיכים בחיינו כאילו אין לצידנו משפחות שעולמן קרס עליהן. איך אנחנו מוכנים לקבל מצב שבו המדינה מדממת, אבל נתניהו יוצא לדרכו עם רעייתו, כשבסוף השבוע מחכה להם פגישה עם בנם הגולה, כשפה יש כל כך הרבה אנשים שכמהים לראות את ילדיהם הלוחמים בעזה.
למה בארה"ב, כשמפלגה מבינה שהמועמד שלה לא כשיר ולא מתאים להמשיך במועמדותו לנשיאות ובטח לא להיות נשיא - תוך זמן קצר המועמד מודיע שהוא מסיר את מועמדותו ומפנה את מקומו למועמדת אחרת. למה אצלנו לא יכולים כמה אנשים, שרי הליכוד, קציני צבא, שב"כ ומוסד, משפטנים בכירים, אנשי ציבור מוערכים, להיכנס ללשכת ראש הממשלה ולהודיע לנתניהו שהם לא ייתנו יותר למסמס את העסקה, ואם כך יהיה - הם יצאו לציבור?
וכמה מילים על רגע אחד של חסד. אם יש מבחינתי רגע כזה בימים של אפלה גמורה, של עצב ושל חוסר תקווה, של הבנה ששום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה ושחשרת העננים שירדה עלינו תמשיך להעיב על חיינו וחיי ילדינו עוד שנים רבות – אם יש רגע כזה שבו ניתן היה לראות נצנוץ של אור, של תקווה שאולי לא הכל אבוד, היה ביום שבו נחת הנשיא ביידן בישראל ונאם את הנאום הבלתי נשכח שלו.
אנחנו מדינה כפוית טובה. כמה מהר אנחנו שוכחים את הכרת הטוב. הנשיא ביידן הציל אותנו בימים הכי קשים שלנו. מי יודע איפה היינו אם לא היה נושא את נאום ה-DON’T שלו. מציע חיבוק מנחם לאיש שאתמול איחר לצייץ לו מילות תודה והוקרה בגלל הפחד שלו מטראמפ. ביידן, האיש שהגיע עם נושאות מטוסים ורכבות אוויריות של נשק ופצצות והכי חשוב – הבטחה לגיבוי מוחלט של ישראל.
לא שכחנו, אדוני הנשיא ביידן. לא כולנו שכחנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.07.24
