אנחנו ברגעי הכרעה. גם ג'ו ביידן הפורש, שאמור להיפגש היום עם נתניהו, וגם דונלד טראמפ, שאולי יפגוש את נתניהו, רוצים לראות סוף לסאגת החטופים. המתווה שהתגבש בקהיר ובדוחא – מונח על השולחן. המאבק בתוך ישראל מחריף. גם המתנגדים מפגינים. וגם ברגע הזה, כאשר חלון ההזדמנויות עדיין פתוח, כאשר המאבק לשחרור מוצדק, כדאי להקשיב לטענות המתנגדים, החוששים והמהססים. הם מעלים טענות נכונות. אסור לזלזל בהן ולא להתעלם מהן. משום שאנחנו זקוקים לתשובות.
ייתכן שזה מאוחר. ייתכן שהעסקה היחידה שנמצאת על השולחן היא זו שנתניהו שיגר לארה"ב כבר בחודש מאי, הוצגה על-ידי ביידן ב-30 במאי, ועברה שיפורים בשבועות האחרונים. ספק אם נתניהו מסכים למתווה שהוא עצמו יזם. מדובר במתווה בעייתי. הביקורת המוצדקת והעניינית ביותר היא על כך שיהיו הוויתורים אשר יהיו – היה צורך לדרוש את שחרור כל החטופים, בשלב אחד, ולא להמתין לרצונו הטוב של חמאס בשלב ב'. וגם אם היה צורך בקצת יותר ויתורים – היה צריך לשקול אותם כדי להשיג את השחרור הכולל. משום שהסכם בשלבים הוא מתווה בטוח להרבה מאוד מכשולים. וכולם, אבל כולם, ראויים לשחרור.
כדאי לזכור ולהזכיר את עסקת שליט. זו הייתה טעות היסטורית. יש חשש, ויותר מחשש, שגם מתקפת 7 באוקטובר היא פועל יוצא של אותה עסקה. שחררנו למעלה מאלף מחבלים שלרבים מהם היה תחום התמחות אחד בלבד: טרור ומאבק בישראל. אחד מהמשוחררים היה יחיא סינוואר. והוא לא היה היחידי שחזר לטרור. גם אז אמרה הצמרת הביטחונית שהיא תצליח להתמודד עם השחרור ההמוני. היא לא הצליחה. אין צורך לזלזל בעמדת ראשי הגופים הביטחוניים. אבל בדיוק באותה מידה אין צורך לזלזל במי שמציג סימני שאלה.
הסכם לשחרור החטופים ישאיר את חמאס בשלטון, אומרים המתנגדים, והמשמעות היא תבוסה במלחמה. חטפנו מכה. שילמנו מחיר איום ונורא, בחיי אדם, בכלכלה, בשפל מדיני חסר תקדים, בהגעה להאג. כל זה כדי להעניק לחמאס אפשרות לחזור לשליטה? כאשר מוסיפים לכך את הנסיגה מציר פילדלפי, אומרים המתנגדים, גם הזרמת הנשק עלולה להתחדש. ובעתיד הלא רחוק – נחטוף עוד מתקפה רצחנית. הרי חמאס לא הסתיר ולא מסתיר את כוונותיו. ומכיוון שזה השתלם בפעם הקודמת, בהתייחס למכה שחטפה ישראל, אז אין סיבה שזה לא יקרה שוב. אנחנו לא נגד הצלת החטופים, אומרים המתנגדים. אנחנו נגד פגיעה הרבה יותר קשה בישראל, עם הרבה יותר הרוגים.
הייתי ממתנגדי עסקת שליט. חלק מהטענות דומות. חלק שונות לחלוטין. העניין הוא שאנחנו בימים אחרים ובנסיבות שונות לחלוטין. אז לא הייתה מלחמה שנמשכה ללא הפסקה. אז לא היו 120 חטופים, נקווה שרובם חיים. אז לא היו הרוגים מדי שבוע. אז לא הייתה ירידה במפלס החימושים. אז לא היה מחסור הולך ומחמיר בכוח אדם. אז לא היו חיילי מילואים שזה כבר לא סוד צבאי שהנטל עליהם כבד מנשוא. אז לא הייתה שחיקה קבועה ומתמדת במעמדה של ישראל בעולם. אז לא היו עשרות אלפי מפונים, כאשר צפון הארץ נטוש ברובו ועולה באש בחלקו. אז לא הייתה פגיעה יומיומית בכלכלה.
אפשר היה כבר ב-8 באוקטובר לנצור את האש תמורת שחרור החטופים. היינו מרוויחים אם חמאס היה אומר כן, וזוכים לקצת יותר לגיטימציה בינלאומית אם לא. עכשיו אנחנו נזקקים לצמצום נזקים
אנחנו זקוקים להסכם למרות שלמתנגדים יש טענות שראויות להתייחסות. אנחנו זקוקים להסכם משום שהנזק שנגרם לישראל כל יום שעובר גדול הרבה יותר מהרווח שבמציאת עוד פיר או חיסול עוד עשרה מחבלים. נזק צבאי. נזק כלכלי. נזק אסטרטגי. היה אפשר לנהל את הדברים אחרת, ולמנוע, ובוודאי לצמצם, חלק גדול מהנזק ההולך ומצטבר. אפשר היה כבר ב-8 באוקטובר לנצור את האש ולהציע לחמאס את פירוז הרצועה ושחרור החטופים. היינו מרוויחים אם חמאס היה אומר כן, וכנראה לא היה אומר כן, והיינו מרוויחים וזוכים לקצת יותר לגיטימציה בינלאומית אם חמאס היה אומר לא. היה אפשר להציג את ההצעה הזאת שוב ושוב. עכשיו אנחנו נזקקים לצמצום נזקים, על-ידי שחרור החטופים גם במחיר שיש בו נסיגה מכמה אשליות על ניצחון מוחלט. אפשר להתעקש על החזקת ציר פילדלפי ועל החזקת ציר נצרים. אבל ככל שיש אמצעים חלופיים כדי להשיג את המטרה של מניעת הברחות ממצרים ושל הצפת צפון הרצועה במחבלי חמאס – כדאי לאמץ אותם. לא משום שזה טוב. משום שהנזק מהמשך הלחימה הרבה יותר גדול. אנחנו ברגעי הכרעה. נתניהו ייתקל בלחץ כפול, דו-מפלגתי. גם בליכוד יש עוד ועוד קולות בעד המתווה שגובש. יש רוב ישראלי. יש רוב אמריקני.
אין צורך להתמודד עם טענות הזויות, מבית המדרש של אלה שדורשים את חידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. אבל יש צורך להתמודד עם הטענות האחרות. לא כדי להכשיל את שחרור החטופים. להפך. כדי לקיים דיון קצת יותר ענייני, וכדי לגבש הסכמה הרבה יותר רחבה, שתאפשר את שחרור החטופים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.07.24
