"תושבי קריית שמונה, בניגוד לחלק מהקהילות הקטנות יותר באזור, פונו למספר רב של יישובים בכל רחבי הארץ", סיפרה ד"ר דפנה גרוס מנוס מהחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי. "אף שממצאי המחקר שלנו ראשוניים בלבד, עולה תמונה ברורה של צורך במעטפת תמיכה משמעותית ויציבה יותר לנוער המפונה".
נתוני המחקר של גרוס מנוס לצד ד"ר אילה כהן, מטרידים מאוד: שליש מבני הנוער שפונו מהעיר העידו שהם מרגישים לא מוגנים, 25% העידו שהם מרגישים לא בנוח ללכת לבית הספר ו-17% העידו שהם מרגישים לא בטוחים בבית הספר.
מחאת מפוני הצפון
(צילום: אביהו שפירא)
בנוסף, 11% מבני הנוער דיווחו שהם אינם מרגישים בטוחים בבתיהם, למרות העובדה שהם מפונים ומתגוררים במקומות מוגנים יותר לעומת קריית שמונה שממנה פונו. 23% דיווחו כי הם מרגישים בטוחים באופן בינוני ורק 66% מהמשתתפים דיווחו כי הם מרגישים בטוחים - לעומת 88% בדגימה הישראלית הכללית.
המחקר, שכלל ראיונות אישיים ושאלונים בהשתתפות 218 הורים למתבגרים ו-66 בני נוער שפונו מקריית שמונה, התקיים במלונות, דירות שכורות ומקומות נוספים בכל רחבי ישראל בתשעת החודשים האחרונים. המחקר נערך, כאמור, בחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, והתקיים בשיתוף עיריית קריית שמונה והחברה למתנ"סים.
מניתוח הנתונים עולה כי שביעות הרצון הכללית של בני הנוער בקריית שמונה מחייהם בימים אלה, נמוכה משמעותית לעומת שביעות הרצון של בני נוער ישראלים בדגימה משנת 2019. ד"ר אילה כהן, משותפות המחקר, הסבירה כי "נראה שיש פגיעה עמוקה בתחושת הביטחון הכללי של בני הנוער. גם כאשר הם לא נמצאים בקריית שמונה, תחושת המוגנות התערערה, מעצם הפגיעה במקום שהוא הבית שלהם".
נתון מטריד נוסף מראה כי 12% מבני הנוער מעידים שאין להם מספיק חברים כעת. זאת, לעומת 74% שהעידו שיש להם מספיק חברים (נתון העומד על 83% באוכלוסייה הכללית). עוד עולה כי למקום הפינוי יש משמעות: בעוד לילדים במלונות נשמר מעגל חברתי מוכר, בני נוער שגרים במקומות אחרים נפגעים יותר מבחינה חברתית. שביעות הרצון של בני נוער שלא גרו במלונות עמדה על 6.68 - לעומת 8.63 בקרב מי שכן מתגוררים במלונות.
אלא שגם בתל-אביב, בחדר הקטן בבית מלון, ליעוז ארביל אינו מרגיש באמת בטוח. את שנת הלימודים הוא סיים בתיכון המפונים "סינמה סיטי", והוא מחכה לרגע שבחודש ספטמבר הוא סוף-סוף יחזור לגור ולחיות לצד חברים בני גילו בקהילה אוהדת ומגובשת.
"אני מתחיל ללמוד במכינת הראל בבאר-יעקב ומחכה להכיר שם חברים ולהיכנס למסגרת עם יציבות", הוא סיפר. בשבוע שעבר כשהתפוצץ הכטב"ם מתימן בבניין מגורים בלב תל אביב היה ארביל ער ושמע את הפיצוץ האדיר, שהחזיר אותו לחוויות שהותיר מאחוריו בבית שבקריית שמונה.
"התחושה היא שגם בתל אביב הכול נפיץ, וכל רגע יכול לקרות משהו. אני לא מרגיש פה במקום בטוח - כי זה לא המקום שלי. אני רגיל לחיות בעיירה קטנה בקצה הצפון". למרות הקושי והכאב, הוא רואה עצמו בר מזל בהשוואה לבני נוער אחרים שפונו מהצפון. הוא העתיק את ההתנדבות שלו במד"א לסניף תל אביב ומנסה להיאחז בשגרה. "אנחנו חייבים לייצר לנו כל יום סיבה לקום מהמיטה. אני רואה בני נוער שאין להם סיבה לקום בבוקר. דואגים לנוער בתל אביב ויש המון פעילויות, אבל זה לא מצב שאפשר לפתור בצורה מלאכותית", אמר.
רוני חותם עולה בשנה הבאה לכיתה י"ב - והיא עדיין לא יודעת היכן תפתח את שנת הלימודים. עם תחילת המלחמה פונתה למלון בתל אביב עם הוריה ואחיה, אבל אביה נדרש לחזור צפונה למקום עבודתו במועצה האזורית גליל עליון. בשלב מסוים שכר דירה בחצור הגלילית, ומאז בני המשפחה חיים בשני בתים.
"נורא קשה לחיות עם אי-הידיעה של מה יהיה, איפה אני גרה ואיפה המשפחה שלי", תיארה חותם. "ההורים שלי מתראים רק בסופי שבוע, וזה לא מצב שפוי לשום משפחה. בשנה הבאה אני לא יודעת איפה אני אלמד, אולי בטבריה, אולי בתל אביב או במקום אחר – אין לי שום מושג. רק מפונים מבינים מה קורה לנו".
חותם הבהירה: "ילדים חושבים שכיף לי כי אני גרה במלון כבר 10 חודשים - אבל אני מחכה רק לרגע שתיגמר המלחמה כדי לחזור לקריית שמונה. אני מוכנה לוותר על הכול, העיקר לחזור לחדר ולבית שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
