גבר צעיר וחזק יוצא מהבית למלחמה, בריא ושלם, עוזב אישה, ילדים, משאיר מאחור את כל החיים המוכרים - עבודה, משכנתה, טיולים בשבת, חגים משותפים. ואז הוא חוזר, אבל אחרת. לא פצוע בגוף, אלא בלב. פתאום המושג פוסט-טראומה מתנחל בדירה החדשה שקניתם או במשפחה הטרייה שהקמתם ולפעמים הוא כאן כדי להישאר. הנפגע אינו רק חייל המילואים עצמו, נפגעים גם האישה, הילדים, המעגלים השני והשלישי.
על-פי עמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) שמתמחה בטיפול נפשי על רקע טרור ולחימה, מאז 7 באוקטובר התקבלו בקווי הסיוע למעלה מ-45 אלף שיחות. על-פי אירית אלוני, מנהלת המחלקה הקלינית של נט"ל, כ-20 אחוז מהן מנשים של לוחמים שחזרו במצב נפשי שונה מזה שבו יצאו מהבית. מסטרס, דרך דיכאון, חרדה ועד פוסט-טראומה.
איך הן נשמעות בשיחות?
"גרוע. בכי, כאב, הרבה 'אני לא יכולה יותר להתמודד'. כי כל העול עליה, וגם בגלל שמדובר באתגר שהיא לא מכירה. חזר הביתה מישהו אחר. הדיכאון, הכעס, האתגר מול הילדים. מישהי אמרה בכאב: 'הילד לא מזהה את אבא, אבא מרוחק, הוא במקום של הימנעות. נמצא בחדר, ממעט לצאת או לדבר'. ואין פלא. אבא מרגיש שזר לא יבין אותו. הנשים לא מבינות מה קורה או איך לגשת למי שחזר. הן לא מבינות את התפרצויות הזעם, את השתיקות. 'הוא היה החבר הכי טוב שלי והיום הוא לא משתף'. וזה משפיע על הילדים, הזוגיות ועל הפרנסה. הכל נופל על האישה. והחרדה לא מפסיקה, כי הוא עדיין מקבל צו 8".
אין פתרונות קסם, אין סוויץ' שלוחצים עליו, והכל חוזר להיות כמו פעם, לפני המלחמה. חלק מהנשים יפנו לטיפול פסיכולוגי אישי, אחרות למטפל זוגי, ויש אפילו אפליקציות (כמו למשל "דוגרי", שפיתח הפסיכולוג יותם דגן), שיכולות לסייע. כל אחת ומה שעוזר לה. ובינתיים? המאבק היומיומי הוא שלהן, וזהו מאבק ששומעים עליו הרבה פחות בתקשורת, למרות שהוא הגיע, מן הסתם, לאלפי בתים מאז 7 באוקטובר.
השבוע, שלוש נשים אמיצות הסכימו לחלוק את מה שקורה בין כותלי בתיהן מהרגע שבני זוגן חזרו מהמלחמה ההיא. הגיע הזמן שנקשיב למה שיש להן לספר; ובהחלט הגיע גם הזמן שהמדינה תושיט להן יד.
"הוא חי בעולם נפרד, הזדקן ברגע"
ע', 32, ובעלה ל', 37, נשואים שמונה שנים, הורים לשני ילדים (7, 5). מתגוררים ביישוב בדרום הארץ
"אנחנו זוג נורמטיבי, בעלי עובד בתחום החינוך, אני בדרך להיות עורכת דין. הבת שלנו התחילה השנה כיתה א', הקטן בגן. בדיוק קנינו בית, שעוד לא קיבלנו בגלל המלחמה. שגרה רגילה של זוג ישראלי בתחילת החיים. ב-7 באוקטובר היינו בחופשה משפחתית ברודוס. אחותו של בעלי התקשרה, 'תיכנסי לחדשות', וככה, בלי שום הכנה, קיבלנו את הסרטונים של הג'יפים הלבנים באופקים והבנו שאנחנו צריכים להתקפל. הטיסה חזור הייתה זוועתית. בעלי והאחים שלי בהו בחלון של המטוס, הם כבר הבינו שמשהו רע הולך לקרות. כשנחתנו, איך שהוא פתח את הנייד התחילו לקפוץ ההודעות, וגם המ"פ התקשר: 'תגיע כמה שיותר מהר'.
בחודשים הראשונים הגדוד שלו היה בעוטף. זו הייתה תקופה קשה. החיילים ישנו ליד גופות, חברים שלו נפצעו, אבל מה שהכי השפיע עליו קרה בדצמבר. הם היו צריכים להגיע לבית ספר של אונר"א. המבצע לא התנהל כמתוכנן, בלשון המעטה, ונהרגו שם חיילים, חברים שלו. זה היה רגע השבר וממנו, אני חושבת, הכל התחיל להידרדר.
התחלתי להבחין שבעלי לא מצליח להירדם. כשנרדם היה מתעורר בשעות קבועות, שהיו השעות של השמירות בעזה. בסיוטים שלו הוא ראה את המבצע. איך אומרים להם ללכת, ואז את החברים ואת הגופות. לפני המילואים הוא לא חלם בכלל, וגם לא זכר חלומות. פתאום, כל פיסת מידע שקשורה לחברים הפכה לטריגר קשה: לקרוא קטע שאחד מהם כתב; לקרוא דברים שהמשפחות כתבו; לראות תמונות. הכל הפך למשהו שיכול לעורר בכי קיצוני. הוא ישב ימים וחשב מחשבות טורדניות. יש לו, למשל, מנהג חדש: לקרוא את שמות ההרוגים החדשים. הוא מסתכל בני כמה הם, אם יש להם ילדים. שזה לא אופייני לו, כי חדשות היו הדבר האחרון שעניין אותו.
"לפעמים כשקשה, אני אומרת: 'תגיד לילדים שהיום קשה', ואז הם מחבקים אותו. הם מבינים, הקטנים. לפעמים שואלים שאלות חמודות, כמו: 'למה קשה לך היום?' 'אבא, קרה לך משהו?' הוא הסביר שהוא היה במלחמה, ועכשיו הוא קצת פצוע. שיש לו פצע מהניתוח, ופצע בלב"
אני מפחדת עליו. כי לפעמים הוא מאוד בדאון, הוא מאובחן עם דיכאון וגם פוסט-טראומה. הוא עצוב. אין לו מטרה, אין לו שמחת חיים, הוא היה איש חזון, חשוב לו לעשות דברים, לבוא עם רעיונות, ועכשיו הוא לא כזה.
בגדול הוא בבית, אבל לא באמת שם. הוא לא חזר לעבודה, כי קשה לו. קשה לו להיות בחברת אנשים, קשה לו לדבר הרבה, הוא קפוּץ, דרוך, לא רגוע. חי בעולם נפרד. הוא הזדקן ברגע. לפני המלחמה הוא נראה בן 20 בלחץ, ופתאום הוא משדר זקנה, מאוד כבד. כל פעולה קטנה מצריכה מאמץ היסטרי. לצאת מהבית, ללכת, להיפגש, להסתובב. לפני זה היינו מארחים בשבת חברים וקרובים, היום זה לא קורה. כבד עליו ה'ביחד', זה מצריך ממנו הרבה אנרגיות, שאין לו. כי פגישות מזמנות שיחות, ואין לו כוח לדבר או להסביר. לי בעיקר קשה לראות אותו נרקב. זה החלק הכי קשה.
הוא תמיד היה אבא שמח, עשה המון עם הילדים. אני הייתי יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר, והוא היה זה שמביא אותם למסגרות, מחזיר ומשעשע. היום הוא עושה הכל בצורה מאוד מצומצמת. אין לו סבלנות. הוא מתעצבן מדברים קטנים. רעש מציק לו. לפעמים הוא מתפרץ עליהם, אפילו מצפה שיבינו, אבל זה לא עובד ככה עם ילדים. במצבים כאלו אני ממתנת דווקא אותו, אומרת לו 'לך תירגע בחדר'. לפעמים כשקשה, אני אומרת: 'תגיד להם שהיום קשה', ואז הם מחבקים אותו. הם מבינים, הקטנים. לפעמים שואלים שאלות חמודות, כמו: 'למה קשה לך היום?' 'אבא, קרה לך משהו?' מאוד חשוב להם שהוא יהיה בסדר, ואני לא רוצה שירגישו אשמים, כי זה מה שקורה כשיש כעס. הוא הסביר להם שהוא היה במלחמה, ועכשיו הוא קצת פצוע. שיש לו פצע מהניתוח, ופצע בלב.
השבוע הקבלן שלח לי כמה דברים שהייתי צריכה לבחור לבית החדש, כמו דלתות, לפני שמתחילים להרכיב. עד המלחמה בחרנו דברים ביחד, כזמן איכות זוגי: ריצוף, כלים סניטריים, ארונות למטבח. זה היה מאוד מרגש. זה כאילו לסמן 'וי' על עוד התקדמות בחיים. עכשיו ניסיתי לעניין את בעלי, והוא אמר: 'לא משנה, תעשי מה שאת רוצה'. זה עשה לי רע.
אף יום לא נראה אצלנו כמו היום שלפני. אין חוקיות. אני לא יודעת איך הוא יישן בלילה או יקום בבוקר, אם יהיה לו מצב רוח חיובי, רע, מחשבות. לפני המקרה חשבנו על עוד ילד, היום אני בחוסר ודאות. אני לא יודעת אם המצב הנפשי יאפשר - בסוף ילד מצריך הרבה משאבים ואנרגיות - וגם הוא נהיה מין סוג של ילד. הילד הכועס, הלא-רגוע, הטיפולי.
שיהיה ברור: אני מאוד שמחה שיש לי בעל, כי באותה מידה זה יכול היה להיות הוא שנהרג ולא אחד מחבריו. אנחנו תמיד שמחות שהבעל נמצא בבית. אבל אני משתדלת כרגע לא לחשוב על העתיד, כי זה יכול להיות מאוד מתסכל. מנסה לא לפתח ציפיות. במקום זה להגיד: 'זה תהליך, זה ישתפר, אבל עד שזה יקרה ייקח זמן'. כי אם אחשוב 'מתי', יהיה לי מאוד קשה.
יש מקומות שאני יכולה לשחרר קצת קיטור. יש לנו, בנות הזוג של אנשי הפלוגה, קבוצה, שהיא מקום טוב לחלוק חוויות. ושם אני בחברה טובה. יש בה עוד עשרה כמוהו, חלקם במצב יותר גרוע ממנו. חברים שלא יצאו מהמיטה, וכאלה שעדיין לא יוצאים. חבר'ה שמרגישים אשמה על זה שהם חיים. אנשים על סף גירושים. יש חבר'ה שמוציאים עצבים בבית בצורה קשה, לא מצליחים ללכת לטיפול. אני מרגישה שהרווחתי חברות.
אבל אז חוזרים הביתה. בדרך כלל סופי היום קשים לי. הכל מתנקז לרגע שהילדים הולכים לישון ואני מסדרת את הבית, ופתאום זה נוחת עליי: כמה אני לבד. כמה אני קצת כמו גננת, פחות כמו בת זוג. לא כמו פעם, כשיכולתי לשבת עם בן הזוג והוא היה מקשיב ונותן עצה ולגיטימציה למה שאני אומרת. היום אני מרגישה שהקשיים שלי פחות לגיטימיים לידו. יש משהו מבטל בלהיות עם אדם שזה מצבו הנפשי, ובסוף רואה רק את הקשיים שלו. מאוד התקרבנו רגשית במה שקשור אליו, אבל זה לא פועל לשני הכיוונים. אני לא מקבלת יחס לקושי שלי. ואני לא מאשימה אותו, כי אין לו יכולת להכיל את הדברים. מצד שני, זה לא הופך את זה לפחות כואב. הייתי רוצה שהקשר יהיה יותר הדדי, כמו שאני מנסה להכיל את הקשיים. לפעמים אני מסתכלת עליו וצועקת: 'בא לי שתוציא את הראש מהישבן של עצמך!' ואז אני מבינה שזה לא בשליטתו. אבל לפרוק תסכול זה תמיד חשוב. לפחות אתה יודע שאמרת מה אתה מרגיש".
"איך נלחמים להשאיר את כל זה יחד?"
אנג'לה בייטמן, 42, מנהלת פנימייה פוסט-אשפוזית לילדים ונוער בסיכון בבאר-שבע. נשואה לגיא, 42, שוטר המשרת בתחנת רהט. השניים הורים לשלוש בנות (16.5, 12.5, ו-3). גרים במושב שדה צבי
"ב-6 באוקטובר גיא יצא לאבטח את מסיבת נובה. כל המסיבה הזו התנהלה מלכתחילה בסימן משהו לא ברור, כמה פעמים הודיעו לו שהיא מבוטלת, ומשהו לא ישב לי טוב. בשישי היה ערב חג, יצאנו מהבית כשהוא לבוש במדים, נסענו להוריי בנתיבות וחזרנו בשני רכבים. ואז התברר שהוא שכח את נעלי העבודה שלו בבית. ראינו אותו בשער המושב, יוצא למסיבה. הוא הבהב לי עם האורות. וזהו. לא ידעתי ששם החיים הקודמים שלי מסתיימים ומתחיל פרק חדש.
המשמרת של גיא הייתה אמורה להיות עד שבע בבוקר, אבל כשהתחילו אזעקות היה לי ברור שהוא יישאר. בדיעבד נודע לי מכמה אנשים שגיא הפגין גבורה יוצאת דופן. הוא עזר וסייע לאנשים בפינוי, תוך תקיפה של המחבלים, צעק לכולם לתפוס מחסה, עזר לפצועים, וכשהבין שחלק מהאנשים רצים לכיוון עזה, צעק להם: 'רוצו לכיוון השמש!' ויחד עם כמה שוטרים נוספים הוביל אותם רגלית לכיוון מושב פטיש, וגם חזר כמה פעמים לוודא שאין עוד אנשים. במהלך ההליכה גיא עזר לאנשים שהתעלפו, השקה אותם במים. כשראה איש מילואים עלה איתו לרכב, והם עשו עוד כמה נגלות של חילוץ. בסך הכל, סיפרו לי, הוא וחבריו הצילו כ-500 איש. משם גיא הגיע לתחנת אופקים וראה את כל הגופות של החברים שלו.
אז דיברנו לראשונה מאז אותו יום. הרגשתי שגיא תוקפני, מפורק. בגלל שאני מגיעה מעולם הטיפול, תשאלתי אותו, ניסיתי להבין עד כמה הוא דיסוציאטיבי. שאלתי אותו: 'מה קורה? לאן עכשיו אתה נוסע?' והוא ענה: 'לעבודה'. כשאמרתי לו: 'אתה חייב לנשום', הוא צעק עליי: 'אין משהו אחר, נלחמים'. תוך כמה שניות הבנתי שאני לא המטפלת שלו, וחייבת לשחרר. מאופקים הוא נסע לרהט, שם הבין שעוד שוטרים מהתחנה, כולל המפקד, נהרגו. בתגובה הוא נסע להביא תחמושת מבאר-שבע.
גיא הוא גבר-גבר, חזק, שאף פעם לא התלונן, מעולם לא ראיתי דמעה יוצאת מעינו, אדם ערכי שמאוד מחובר למשטרה, תמיד אמר: 'אני שם כדי לשרת את הציבור'. תמיד היה משענת עבורי, כשהוא נמצא הוא משרה ביטחון, נותן רוגע. איש משפחה שאוהב לארח, אוהב חברים. שניים מהם, חברים מאוד טובים של גיא, נרצחו: מליק קרים ז"ל, חוקר בתחנת באר-שבע, ואנדרי פושיבאי ז"ל, קצין סיור בתחנת עיירות.
אז יצא שהפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה ביום שלישי, וזה כבר לא היה אותו גיא. הוא היה כבוי, אפילו צבע פניו היה שונה. הרגשתי שהוא תוקפני, אגרסיבי. ישבתי לידו ושתקתי. בשלב הראשוני הוא היה חלש, נצמד לטלוויזיה, סיפר שוב ושוב מה היה שם. הוא חיבק אותי כל הזמן, אבל היה שם משהו מאוד תוקפני. באותו שבוע הוא חזר לעבודה. לא היה מוכן לשמוע שהוא לא חוזר, מבחינתו השוטרים שנהרגו הם הגיבורים האמיתיים והוא נשאר עם אשמת הניצוֹל. הוא מאשים את עצמו, חושב כמה היה יכול להציל יותר.
הבנו שהוא פוסט-טראומטי מהאירוע. לקח זמן, והבנתי כמה זה לא פשוט להיות אשתו של פוסט-טראומטי. כל הלו"ז של המשפחה מסתובב סביבו. אני מאוד מכילה, אבל בעיקר חשה בודדה. מרגישה שהכל נופל עליי. כל השנים קיבלנו החלטות יחד, ופתאום אני לבד. בחודש וחצי הראשונים לא הצלחתי לעבוד, ובעקבות זאת הבנו שלא אוכל להמשיך לנהל את הפנימייה אלא אצטרך לעבוד במטה, כדי להיות יותר עם המשפחה ועם גיא. זו הייתה תחושה קשה. ניהול הפנימייה היה תפקיד חיי, הגעתי אליו אחרי עבודה קשה של שנים. אבל הבנתי שהמשפחה צריכה אותי, והפרופורציות בחיים השתנו.
"לפני כמה שבועות הייתה בפארק הירקון מסיבת ההנצחה לנובה. חשבתי שאולי זה יעשה לו טוב, לראות שאנשים שהוא הציל ממשיכים לחיות. הגענו עם הגדולה. אבל הוא התפרק, והילדה אמרה: 'היה לי קשה לראות את זה'"
העובדה שאני מגיעה מעולם הטיפול יותר מקשה, כי כשאני מסתכלת עליו אני כבר רואה את מנגנון ההגנה שלו. אני מנתחת אותו וזה לא טוב לנתח את בעלך. מצד שני, אני יודעת שלא כל פוסט-טראומה תתפתח להלם קרב, ואני מנסה לעצור את התהליך.
כל הזמן חוזר אצלו המשפט 'אני רוצה נחת', אבל אין לו מנוחה. הוא יכול ללכת לישון בשעה שלוש בלילה, ובשש כבר לקום לעבודה. כשאני מבקשת שלא ייקח עבודות בשכר, הוא טוען שזה כלכלי, ואני אומרת שזו בריחה מהתמודדות עם החיים. אבל יודעת שהוא צריך להרגיש משמעותי. הרבה פעמים, גם מולו, אני אומרת: 'שום דבר כבר לא יחזור למה שהיה', ואז אני מצטערת שאמרתי את זה. כי הוא מקבל טיפול, אפילו מעודד אחרים ללכת, וממש מנסה להרים את עצמו מחדש. אבל אני בעצמי מתקשה להכיל את הסיטואציה.
החרדות אצלי עולות עם רדת החשיכה: עד כמה המצב עלול להחמיר הפעם? האם בעבודה יתפסו אותו סיטואציה או זיכרון והוא עלול חלילה להתפלפ? אני בחרדה לקבל טלפון לגביו, שחלילה קרה לו משהו. אז כל הזמן: 'תשלח לי הודעה שהכל בסדר', וגם כלפי הבנות. אם מישהי לא עונה, זה סוף העולם.
בפגישה הראשונה של גיא עם הבנות הוא לא אפשר להן לחבק אותו יותר מדי. אף פעם בכי של תינוק לא הוציא אותו מאיזון, ופתאום, כשהקטנה בוכה, נהיו לו תנועות לא רצוניות בגוף. או שיום אחד היא עלתה על כיסא ומעדה, בקטנה – לא איזה אירוע חמור, כל ההורים מכירים את זה - והוא פשוט קפץ לתפוס אותה. זה היה מאוד קיצוני, משהו שבחיים לא קרה קודם. הגדולות מתקשות להתמודד עם המצב. נמנעות מלהיכנס לוויכוחים, כי הוא חותך ואסרטיבי.
ובכלל, גיא הפך להיות קצר, חסר סבלנות, ומתקשה להכיל סיטואציות מורכבות. לפני כמה שבועות, הייתה בפארק הירקון מסיבת ההנצחה לנובה. חשבתי שאולי זה יעשה לו טוב, לראות שאנשים שהוא הציל ממשיכים לחיות. הגענו עם הגדולה. אבל הוא התפרק. והילדה אמרה: 'היה לי קשה לראות את זה. אבא היה גבר שיוצא למחנה קיץ של התנועה, היה הורה מבשל, כל החברות דלוקות על אבא, על הקעקועים, ופתאום הוא גמור ושבור'. אני מפחדת לדמיין איך זה ישפיע עליהן בעתיד, על כולנו. כל הזמן אני חושבת: איך נלחמים להשאיר את כל זה יחד, המשפחה, גיא ואני, למרות הכל?"
"בבית אני גם אמא, גם אבא, גם הגבר, גם האישה"
ב', עובדת במערכת הבריאות, ובעלה ד’, סטודנט, שניהם בשנות ה-20 לחייהם. נשואים שנתיים, הורים לתינוקת בת חצי שנה, תושבי השרון
"7 באוקטובר תפס אותי בחודש החמישי להריוני הראשון. הגדוד של בעלי נשלח לגזרת ג'נין. הוא היה חוזר הביתה מדי פעם לאפטרים. בחנוכה קיבלתי טלפון מבית החולים שמחבלים ירו על העמדה שלהם, ובעלי נפצע ופונה. הוא נפגע באזור השוק, היה חודשיים בשיקום, ומאז הוא בשיקום יום. יום אחד הקב"ן התקשר לשאול מה נשמע ואיך אנחנו מסתדרים, זה מין נוהל שכזה, ועניתי: 'מרגיש לי שהוא בבועה, בהכחשה'. הקב"ן ענה שהוא ממליץ לראות פסיכולוג, כדי שיתחיל לעכל במיידי. ובאמת, תוך שבועיים בעלי ראה פסיכולוגית, שהמליצה לראות פסיכיאטר.
בעלי בחור שכל אחת הייתה רוצה אחד כזה בבית. הוא היה האדיש ואני העצבנית, ותמיד היה מרגיע אותי ומסדר כל בעיה שצצה. הוא מאוד שָם, מאוד מתפקד. היינו יוצאים המון עם חברים ומשפחה, בחור חברותי, לא מתעצבן על כלום. עכשיו כל דבר מעצבן אותו. ממש לא אדיש. בכל פעם שאנחנו צריכים לצאת מהבית הוא בוחן את השטח 360 מעלות. בודק רכבים, מציץ לראות מה יש בהם. כל רעש מקפיץ אותו, בלילות הוא צועק מתוך שינה, זז כאילו נמצא במלחמה. כששאלתי, אמר שזה לא בשליטתו. קשה לו לצאת עם חברים. ביום העצמאות ביקשתי שנצא לעיר להסתובב וחזרנו מהר הביתה. הוא לא יכול, בגלל כל האנשים.
אחד החלקים הקשים עבורי היו ההיריון והלידה. היריון ראשון, התרגשות. אבל בסוף לכל הבדיקות הלכתי לבד, וכולם בחדר ההמתנה בזוג. כשהוא נפצע הייתי בסוף חודש שמיני. בתקופה כזו את רוצה שיפנקו אותך וישאלו מה שלומך. במקום זה, כולם שאלו מה איתו. הכי מצחיק היה שכשהגענו לחדר הלידה הוא הגיע עם קביים, ושלחו אותנו לאורתופדיה, כי חשבו שבאנו בשבילו.
אחרי הלידה אמנם הייתי עייפה, אבל אהבתי את האורחים שהגיעו לבית החולים. אותו זה הלחיץ והוא שלח את כולם הביתה. אני רציתי שאמא שלי תהיה שם, אבל הוא קבע מה עושים, מי יהיה שם, מי לא יהיה. הרגשתי שהוא לוקח את המקום שלי.
"בכל פעם שאנחנו צריכים לצאת מהבית הוא בוחן את השטח 360 מעלות. בודק רכבים, מציץ לראות מה יש בהם. כל רעש מקפיץ אותו, בלילות הוא צועק מתוך שינה. אבל את מרגישה שאת לא יכולה להתבכיין, כי בעלך חזר הביתה ו'מה את רוצה', כשבפועל, אני צריכה עזרה"
כשנכנסתי להיריון, מתוך ההיכרות שלנו, ציפיתי שהוא יהיה אבא מכיל, רגוע. כרגע, כשהתינוקת בוכה יותר מדי הוא כאילו מתוסכל. אני כן רואה אותו משתדל. מנסה להרגיע אותה, לתת בקבוק, הוא מנסה, אבל לא כמו שדמיינתי. הילדה קטנה מאוד, אז כרגע היא לא מקופחת. אבל העתיד קצת מפחיד. למשל, שהיא תלך לגן וכולם יגידו 'אבא לוקח אותי לפה או לשם', ובעלי לא יהיה מסוגל ללכת איתה לפארק ולהיות ליד הרבה אנשים.
אני לא משתפת על המצב, כי הוא מתבייש בזה. אני חושבת שלא צריך להתבייש, אבל מכבדת, וזה מאוד מכביד. החלום שלי לשתף את מי שסביבנו, חברים, עמיתים לעבודה, כדי שיבינו את הסיטואציה שאני נמצאת בה. כל האנשים מדברים על זה שהם הולכים לעבודה מבואסים, אני דווקא מרגישה שאצלי היא כמו אוויר לנשימה. כשאת לא נמצאת בבית, אז לא רבים יותר מדי.
בעיקר אני שואבת עידוד מקבוצה בשם 'חברות של ברזל': אנחנו 160 בנות שבני זוגן נפצעו במילואים. מדברות על הקשיים, כל אחת נותנת טיפים לאחרות. חלקן, כמוני, חוות פוסט-טראומה של הבעל. הטיפ שאני אימצתי זה לשחרר. לא להילחם בבכי או ברגשות הקשים. שגם אם אני מורידה תסכול, לא לכעוס על עצמי. הסביבה למשל אומרת, 'לפחות הוא נפצע, את יכולה להיות רגועה כי הוא לא ייהרג חלילה', אבל הם לא מבינים שקיבלתי הביתה בעל חדש. אחר. זה משהו שלא מספיק מדברים עליו. את מרגישה שאת לא יכולה להתבכיין, כי בעלך חזר הביתה ו'מה את רוצה', כשבפועל, אני צריכה עזרה. כי הוא לא חזר לתפקד כמו שהוא היה. אני רוצה שיעזרו לי, שישאלו לשלומי. בעלי חזר, כאילו הכל טוב, ולא בודקים מה איתי.
כרגע לקחתי על עצמי המון. אני גם האמא בבית, גם האבא, גם הגבר שמרים דברים כבדים, מתקן, וגם האישה. אלה המון תפקידים שאת לוקחת על עצמך, ואני יודעת שלא אוכל להתמודד עם זה לטווח הארוך. התקווה שלי שתהיה הכרה מבחינת החברה והמדינה, שפוסט-טראומה הופכת גם לנו את החיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
