בראשית שנות ה-90 הגיע אל תוכנית הטריוויה "מקבילית המוחות" גבר חייכן עם זקן ג'ינג'י. היה זה אלכס דנציג, והוא הציג את עצמו בשתי מילים בלבד: "מורה וחקלאי". אלכס הוא החלום הציוני והיהודי: איש ספר ואיש אדמה. מחרשה וקולמוס. אלכס הוא בן גילה של המדינה וקורות חייו הם שיקוף של הפרקים החשובים והיפים ביותר שנכתבו בתולדותיה הקצרים. יליד ורשה, בן לניצולי שואה שקמו מעפר, מי שהקדיש את חייו כהיסטוריון לעבודה החינוכית סביב האסון הגדול ביותר שפקד אותנו כעם. יזם שהיה ממקימי ומובילי המסעות לפולין. קיבוצניק שחי על הגבול, אבל לא אחז בנשק אלא הקפיד לפתוח את מערכת ההשקיה הקיבוצית מדי בוקר. מורה וחקלאי.
כשהשבויים הראשונים החלו להגיע בעסקה הראשונה, הם תיארו איך אלכס העניק להם כוחות אדירים בשבי. במנהרות החשוכות הוא סיפר עוד ועוד סיפורים על ימים רחוקים שבהם שלט הרוע, שבהם אנשים ישרי דרך נרדפו ונרצחו. על הקהילות השוקקות שהיו בפולין ונחרבו. גם על התקומה הוא סיפר. אלכס היה קול ההיסטוריה, והקול הזה העניק פשר ועוצמה למי שהיו סביבו. למרות גילו, ולמרות הימים הרבים שחלפו מאז, האמנתי שישרוד. האמנתי שישוב וישלים לנו את החלקים החסרים בסיפור. אם הוא זה שנושא את קולה של ההיסטוריה, הוא חייב להיות מוגן. חייב להיות פה סוף טוב.
אתמול, כשדבר מותו בשבי של אלכס פורסם, חשבתי על פילוסוף התרבות ולטר בנימין. בנימין, יהודי-גרמני, ברח לצרפת עם עליית הנאצים לשלטון, ומשם לספרד. כשנתפס יחד עם קבוצת פליטים בעקבות הלשנה, הוא התאבד. רגע לפני שברח מביתו, הבריח באמצעות חבר ציור שהיה יקר לליבו והיווה השראה לכתיבתו – "אנגלוס נובוס" (בלטינית: מלאך חדש). זהו ציור בטכניקה מעורבת של מלאך בעל כנפיים, פיו פעור, עיניו הנעוצות בגבו קרועות לרווחה. אין להן אלא לראות את המציאות נכוחה. בנימין קרא למלאך הזה "מלאך ההיסטוריה", וכך הוא כתב: "כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום בו מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמיים".
למי שנשא את ההיסטוריה בכל צעד ושעל בחייו, אפילו במקום האפל ביותר בעולם, הייתה אמונה אדירה באדם
אלכס, מורה וחקלאי, אבל קודם כל היסטוריון, לא רצה להאמין למלאך ההיסטוריה. עבודת החקלאות, כמו החינוך, מסרבת להפנות גב אל העתיד. אלו מלאכות שכל מהותן היא צמיחה, שיקום ובנייה. אלו מלאכות שבבסיסן אמונה. למי שנשא את ההיסטוריה בכל צעד ושעל בחייו, אפילו במקום האפל ביותר בעולם, הייתה אמונה אדירה באדם.
אלכס לא זכה להגיע ליום הולדתו ה-76. הוא נרצח בשבי חמאס. הקיבוץ שלו, ניר עוז, הופקר והוחרב. במנהרות חמאס מת אלכס, ואיתו מת משהו מהסיפור שלנו. של כולנו. של הבית שלנו. האם כל שנותר לנו הוא להביט בעיניים פעורות בגלי ההריסות כמו מלאך ההיסטוריה, או שנדע לעשות אחרת? החיים זועקים אלינו והמתים מחייבים אותנו לפעול. לחתור להסכם שישיב בנים ובנות לגבולם בהקדם. בשביל שנוכל שוב לטעת ולקצור, בשביל שנוכל לחנך פה ילדים וילדות שהם לא יופקרו לגורלם.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.07.24
