"לפני 7 באוקטובר, בריחה מעזה הייתה החלום הפופולרי ביותר בקרב הפלסטינים. האווירה, בעיקר בקרב הצעירים, הייתה של ייאוש מוחלט, וייתכן שזו גם הייתה אחת הסיבות של חמאס לפתוח במלחמה - כדי להיחלץ מתסיסה גוברת מבית. תשעה חודשים אחרי, השאיפה להגר שוברת שיאים, אבל היכולת לממש את החלום הצטמצמה מאוד, ומה שנשאר הוא רק דיכאון עמוק", הסביר ס', איש תקשורת שהצליח להימלט יחד עם משפחתו למצרים במהלך המלחמה.
3 צפייה בגלריה
מעבר רפיח, לפני שנסגר. רק בעלי אמצעים יכלו לצאת: 12 אלף דולר לאדם עבור אישור מעבר
(צילום: AP Photo/Hatem Ali)
נושא ההגירה זכה באחרונה לכותרות מרכזיות בשיח הפלסטיני בעקבות פרסום סקר שממנו עלה כי כרבע מהפלסטינים (31 אחוז בעזה ו-21 אחוז בגדה) שוקלים עזיבה.
הסקר מטעם המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות ודעת קהל בראשות ד"ר חליל שקאקי אומנם נערך ערב 7 באוקטובר, אבל פורסם רק עתה. לפי הסקר, הרצון להגירה בולט אצל בני 18-29 (44 אחוז בעזה ו-28 אחוז בגדה) ובקרב בעלי השכלה על-תיכונית (28 אחוז בעזה ו-29 אחוז בגדה), וסיבת ההגירה המרכזית - ערב 7 באוקטובר - שיפור המצב הכלכלי, ואחריה השאיפה לרכוש השכלה והמציאות הביטחונית. יעד ההגירה הנחשק ביותר היה טורקיה (מרחב מוסלמי וקרוב יחסית), ולאחר מכן גרמניה, קנדה, ארה"ב וקטאר.
עזיבת הצעירים היא נושא כאוב זה שנים מבחינת הפלסטינים, בגלל הפחד מבריחת מוחות שתחליש את החברה הפלסטינית. זו הסיבה לקריאות העולות כלפי הממשלים ברמאללה ובעזה לגבש פתרונות לבעיה, ובמיוחד בכל הנוגע לתעסוקה לבני הדור הצעיר.
ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה כתב הפובליציסט העזתי פאיז אבו-שמאלה כי "הגירת הצעירים היא איום לאומי המעניק ניצחון דמוגרפי ליהודים. ישראל מעודדת את עזיבת הצעירים באמצעות הרעת תנאי המחיה שלהם והקלה על נוהלי ההגירה, וההנהגות הפלסטיניות חייבות לתת לנושא עדיפות עליונה".
עזה נטולת האופק מייצרת אמירות כמו "עדיפה הבריחה אל הלא-נודע מהישארות בכלא העזתי". העיתונאי חמזה חמאד אף סיכם: "שתי האפשרויות היחידות שיש לצעיר העזתי הן הגירה או התאבדות".
בעשור שלפני המלחמה עזבו 60 אלף פלסטינים את הרצועה בכיוון אחד, חלק גדול מהם צעירים משכילים (קבוצה שסבלה מ-70 אחוזי אבטלה עד המלחמה), ולפי טענת הרשות (הנראית מוגזמת), 860 אלף איש עזבו את הרצועה מאז שחמאס השתלט עליה ב-2007. עדות למגמה ניתנה בספטמבר האחרון, חודש לפני המלחמה, אז התעוררה בעזה מהומה בקרב המוני תושבים שהצטופפו בפתח משרד הנסיעות "פספורט" שהנפיק ויזות לטורקיה, ו-18 אלף האישורים שהעניק נתנו מענה דל לביקוש האדיר.
סמל טרגי לתופעה היו כ-400 צעירים עזתים שטבעו בעת ניסיון להגר לאירופה באופן בלתי חוקי בשנים האחרונות. חסן עאבד, עזתי בן 24, תיאר כחודש לפני פרוץ המלחמה את מסעו האישי, שדומים לו עוברים אלפי צעירים פלסטינים ומתכננים רבים אחרים: "ב-2018 יצאתי בעזרת ויזת תייר למצרים ומשם הגעתי לטורקיה שבה חייתי כשנתיים. אחרי שגייסתי כמה אלפי דולרים, הסתננתי באמצעות סירה ליוון, ומשם המשכתי לגרמניה שבה אני חי היום". ערב המלחמה היו הפלסטינים הקבוצה הגדולה ביותר בקרב מבקשי המקלט שהגיעו ליוון.
"אף אחד מהילדים שלי לא המשיך לגור בעזה", סיפר מ', פעיל פתח מהרצועה שגר היום בגדה. "כמו צעירים רבים שרכשו השכלה והתייאשו מלמצוא עבודה ולהקים משפחות. הם עוזבים לכל מקום שמסכים לקלוט אותם ואפשר למצוא אותם בכל רחבי הגלובוס - מאיסלנד ועד אוסטרליה". ההגירה המואצת הביאה להיווצרות קהילות עזתיות גדולות באירופה, ובבלגיה בפרט. "בערים בבלגיה יש רחובות שאף אחד לא מכיר את השם המקורי שלהם", סיפר הצעיר העזתי פאדי מוסבאח, "כולם משתמשים רק בכינוי שלהם על שם החמולות מחאן-יונס שגרות שם".
המלחמה הביאה לעלייה חדה במגמת ההגירה על אף המכשולים, דבר שכבר הביא לשינוי דמוגרפי דרמטי בעזה. אין נתון רשמי ומהימן בנושא, אבל להערכת בכיר באו"ם הפועל בזירה הפלסטינית, כ-133 אלף איש - כ-7 אחוזים מתושבי הרצועה - עזבו מאז 7 באוקטובר ועד 6 במאי, מועד כיבוש מעבר רפיח בידי צה"ל, מאז לא מתאפשרת תנועה מהרצועה למצרים. עד אז פרחה משני צידי הגבול תעשיית ספסרות של אישורי מעבר לכל המרבה בתשלום שוחד. עלות האישור נעה בין 6,000 ל-12 אלף דולר לאדם, מה שמאפשר בעיקר לבעלי אמצעים לעזוב את הרצועה. היוצאים הקימו קהילה בת כ-100 אלף עזתים בקהיר, שנוספו לעשרות אלפים שחיו בעיר עד המלחמה.
3 צפייה בגלריה
המלחמה הביאה לעלייה חדה במגמת ההגירה על אף המכשולים. ביקורת דרכונים במעבר רפיח
(צילום: AP Photo/Hatem Ali)
"אין ספק שאם היה נערך היום סקר לגבי שאיפות ההגירה בעזה, הנתונים היו גבוהים בהרבה מאלה שהתפרסמו באחרונה", אמר ד"ר מוחימר אבו-סעדה, חוקר מדע המדינה שעזב את עזה במהלך המלחמה וחי עם משפחתו בקהיר. "עזה כיום היא מקום שאפשר רק לעזוב. רוב תושבי הרצועה הפכו לפליטים, ואין בה שום תשתיות לקיום נורמלי. 8 אחוזים מהאנשים שחיו בה עד 7 באוקטובר נעלמו: כשלושה רבעים מהם עזבו, והיתר נהרגו או נעדרים. אם מעבר רפיח ייפתח מחדש תהיה נהירה המונית. אני עצמי מעריך שלא אחזור לרצועה גם אם תסתיים המלחמה".
רבים בקרב הפלסטינים טוענים שישראל מנסה לממש את "החזון הציוני הוותיק לדחיקת הפלסטינים מהארץ", ומדגישים את הכרזות בן גביר וסמוטריץ' במהלך המלחמה ואת התוכניות שהציגו השרה גמליאל והח"כים דנון ובן ברק לעידוד הגירה מרצון. החוקר הפלסטיני מאהר שריף אמר שזו "התעוררות רוח הרפאים של גירוש הפלסטינים - אבל הפעם 'מרצון'".
מצד שני, הפלסטינים מרוצים מדיווחים על עזיבת ישראלים רבים את הארץ (חצי מיליון לפי הנרטיב הרווח במדיה הערבית, המספרים בפועל, על פי ההערכות, נמוכים באופן דרמטי) והצטמצמות העלייה. ביוני הכריז חמאס שעזיבת הישראלים את "ארצם זבת החלב והדבש" היא ביטוי "לערעור הביטחון הקיומי שלהם", וכי "נתניהו שניסה לעודד הגירת פלסטינים, מתמודד לבסוף עם הגירת ישראלים".
שאיפות העזיבה וההגירה בפועל של הפלסטינים לא יכולות למלא את ישראל בשביעות רצון, אלא בתהייה: האם לבסוף יישארו בשתי הקהילות רק החלשים וחסרי האופק? למרות הפלסטינים הרבים שעוזבים, בין יהודים ללא-יהודים, בין הים לירדן, יש כבר שוויון (כ-7.2 מיליון בכל צד), ומגמת המיזוג בין ישראל לגדה גוברת. במקום להתבצר בסיסמאות ובאשליות, מוטב לישראל לגבש חזון אסטרטגי ברור ומפוכח לגבי עתיד היחסים עם הפלסטינים, ובמקום הבריחה והעמימות שרווחו ערב 7 באוקטובר והסתיימו בטרגדיה - להיערך להכרעות לאומיות.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
