8 באוקטובר, שעה 12:25, התכתבות וואטסאפ בין רס"ן (מיל') נגה, מנהלת הלחימה של סיירת צנחנים, לבין גיא, לוחם-פרמדיק במילואים ביחידה 669:
נגה: "צריכה מספר או תדר של מבצעים טייסת. יש לי מסוק פינוי. יש לך?"
גיא: "יש לי. לאן ומה? פרטים. נדאג שיגיע".
נגה: "יש לנו שלושה פצועים".
גיא: "מיקום?"
ההתכתבות הלקונית והטכנית הזאת אופיינית מאוד לכאוס של 7 באוקטובר ושל הימים שאחריו, כשהצבא התנהל – אם בכלל התנהל – דרך טלפונים פרטיים, בהודעות ווטסאפ ובאמצעות קשרים אישיים. אפילו חדי העין לא יבחינו בין השורות כי מדובר בזוג מאורס שכבר קבע תאריך ואולם לחתונה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה קרה קצת יותר מיממה אחרי שהחלה מתקפת חמאס. חוליות מחבלים הסתובבו עדיין בעוטף והלחימה עוד לא הסתיימה. "ואז אני מקבלת דיווח שסמג"ד הסיירת נפצע קשה ביישוב חולית", משחזרת נגה. "כבר חשבו שהוא מת. מישהו צרח לי בטלפון שהוא כבר לא איתנו. ולא היה לי איך להביא מסוק פינוי. אף אחד לא עונה, אין ציר פינוי סדור. זה מצב של חוסר אונים. אז שלחתי וואטסאפ לגיא, שהיה גם הוא בלחימה, וכתבתי לו שאני צריכה מסוק. זו לא הייתה שיחה של בני זוג".
גיא: "שלחתי לה טלפון של מישהו שאני מכיר בתא השליטה של חיל האוויר".
נגה: "ככה השגתי מסוק. זו אחת הסיבות לכך שהסמג"ד הזה עדיין בחיים. הוא חזר לתפקיד שלו אחרי שיקום לא פשוט של חצי שנה ונלחם שוב בעזה".
האינטראקציות הבאות בין נגה לגיא כבר היו יותר רומנטיות, אבל הנסיבות שבהן התרחשו היו סוריאליסטיות לא פחות. "ניהלתי את המכלול של הסיירת, שישב בשלב הראשון בשדרות, וביקשתי מגיא לעדכן אותי איפה הוא נמצא", מספרת נגה, 27, שמסיימת בקרוב התמחות בעריכת דין אצל שופט בית המשפט העליון יצחק עמית. "ב-9 באוקטובר גיא שולח לי הודעה: 'אנחנו בכיסופים'. אחרי כמה זמן אני מקבלת דיווח שיש היתקלות של כוח אגוז ושל כוחות רפואה בכיסופים. ואני יודעת שהוא שם עם אגוז. אני מתקשרת לגיא והוא לא עונה. מתקשרת - לא עונה. אני מרגישה שלא נכנס לי חמצן. 40 דקות שלא נשמתי, במובן הכי מילולי שיכול להיות. ואני ממשיכה לנהל את המכלול, לשדר לאנשים שלי שהכל בשליטה, למרות שזה היה רחוק מהמציאות".
גיא, 30, סטודנט שנה חמישית לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, מביא את הצד שלו בסיפור: "היינו כוח של 669 עם אגוז ועם גולני בסריקות אחרי מחבלים, ובשלב מסוים הכוח נקלע למארב. הייתי קצת מאחור, לא בקו הראשון. היו לנו שבעה פצועים, שניים מהם קשה. העלינו את הפצועים להאמרים והתחלנו לנסוע למנחת.
"בזמן שטיפלתי בשניים מהם – אחד עם כדור בראש והשני עם כדור בחזה – הרגשתי את הטלפון רוטט בכיס. אתה באמצע כאוס, שום שיחת טלפון לא יכולה להיות חשובה יותר מהפצוע שמדמם עליך ולא נושם. הגענו לאיזה שדה והתברר שהמיקום של המנחת ששלחו לנו לא היה נכון. אנחנו שם, מחכים למסוק, והרטט של הטלפון ממשיך. אמרתי, אולי מישהו מהצוות שלנו במסוק מתקשר כדי להבין איפה אנחנו. הוצאתי את הטלפון ואני רואה מלא שיחות שלא נענו מנגה ומלא שיחות שלא נענו מהחבר'ה במסוק. הודעתי להם איפה אנחנו ואז חזרתי לנגה. היא השתנקה בטלפון: 'חשבתי שקרה לך משהו'".
נגה: "אמרתי לו: 'תודה לאל שאתה עונה לי'. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשברתי. יצאתי לעשר דקות מהמכלול כדי להתאפס על עצמי. בכיתי מרוב הקלה".
נגה וגיא התחתנו בעיצומה של המלחמה ובאמצע שירות המילואים שלהם, שנמשך און-אנד-אוף עד היום. מאז 7 באוקטובר ועד היום הגדול הם נפגשו אולי שלוש או ארבע פעמים. אחת הפגישות הייתה כשנגה שלחה את גיא להביא לה חבילה שהזמינה באינטרנט לקראת החתונה. "זה היה מין אוברול לבן לשלב של הריקודים, והייתי צריכה לראות שהוא מתאים. ביקשתי מגיא להגיע עם המשלוח למושב מסלול – שם כל המילואימניקים של המכלול שכרו בית".
גיא: "היא ירדה ממשמרת ונסענו לבית הזה, בית סוכנות של סבתא, הכל תמונות של הנכדים, ועל הרצפה מלא מזרנים של החיילים שישנים שם. האמת שלא ידעתי מה יש בחבילה".
נגה: "אני לא חושבת שסיפרתי לו".
גיא: "ואז נגה נעמדת מול המראה בסלון הבית של הסבתא ומודדת את הבגד. ואני רואה חיוך על הפנים שלה. וזו כבר לא הקצינה העייפה שירדה עכשיו ממשמרת. באותו רגע היא הייתה כמו סינדרלה".
נגה: "גיא חיבק אותי. זה היה רגע מקסים".
מלבד החתונה וההכנות לקראתה, גיא ונגה לא נהנו מהרבה רגעי קסם במלחמה. את אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל מנקודת מבטו כלוחם-פרמדיק ב-669, ומנקודת מבטם של חבריו לצוות, מתאר גיא בספרו החדש "לא מחכים לקריאה", שיוצא בימים אלה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרו הראשון, "מאפס למאה", שיצא לאור לפני מספר שנים, מתאר את תקופת שירותו הסדיר ביחידה.
התאריך 7 באוקטובר צרוב בזיכרון של כל ישראלי. אבל אצל גיא ומשפחתו נצרב תאריך נוסף - 30 בספטמבר, שבוע לפני השבת הארורה. ובשבילם, זה היה אירוע לא פחות דרמטי. "נסענו בסוכות, ההורים וכל האחים, לטיול בגיאורגיה, רגע לפני שנגה מצטרפת למשפחה", מספר גיא. "במוצאי שבת אנחנו יושבים במסעדה מקומית בכפר נידח בהרי הקווקז. ואבא שלי קצת חיוור, קצת מזיע, לא מרגיש טוב. חשבתי, אולי קלקול קיבה מאיזה חצ'פורי. ופתאום הראש שלו מתרסק על הצלחת, המשקפיים שלו נשברים.
6 צפייה בגלריה
עם רס"ן אורי כנפו, מ"פ בסיירת של חטיבה 55 , שגיא היה בצוות שפינה אותו מחאן־יונס. "לא רציתי לחשוב אם פעלנו נכון או לא" | צילום: יובל חן
"אח שלי, ארי, לוחם בסיירת נח"ל שעשה קורס חובשים בצבא, ישר קופץ, משכיב את אבא על הרצפה ומרים לו את הרגליים. אני כורע לידו, שם לו יד על הצוואר מתוך אינסטינקט של פרמדיק, ולא מרגיש דופק. עוברות איזה עשר שניות עד שנופל לי האסימון. אני מתחיל לעשות החייאה, מגייס את כל הידע והניסיון שלי, חושב: האם העיסויים מספיק עמוקים? האם הקצב נכון? ובאותו זמן מתחיל להיפרד מאבא. ואני חושב על זה שהוא לא יהיה איתנו מתחת לחופה. וכמה שהוא חיכה לחתונה הזאת. אלה היו אולי שתי דקות שהרגישו כמו נצח. ואז הוא התחיל להראות סימנים של נשימה".
בינתיים הגיע למסעדה אמבולנס מקומי. "יותר נכון, רכב מקרטע עם שתי סבתות גיאורגיות ובלי ציוד בכלל. נוסעים לבית חולים – וגם שם אין יותר מדי ציוד. דפיברילטור אחד בכל המתחם. אני נאבק עם הצוות שיכניסו אותו לצנתור, ואז הוא שוב עובר דום לב. וגם ממנו הוא יוצא בשלום. יומיים וחצי לקח מסע החילוץ שלו לארץ, בטיסה רפואית עם רופא טיפול נמרץ שהוא חבר. בשערי צדק התברר שזו בעיה בחשמל של הלב, לא בכלי הדם. כאילו מישהו הוריד את השאלטר. שמו לו קוצב לב ועכשיו הוא בסדר".
ב-669 עשית לא מעט החייאות, גם לפני 7 באוקטובר וגם במלחמה. מה ההבדל בין לטפל באבא שלך לבין לטפל בחייל או אזרח שאתה לא מכיר?
"אני חושב שזה הפחד הכי עמוק של כל איש רפואה – להגיע למצב שהוא יצטרך לבחון את הכישורים שלו על מישהו שקרוב אליו. זה נכון גם לגבי חובש בגדוד שצריך לטפל בחבר לפלוגה שנפצע. ופה הפחד היה עוד יותר גדול, כי היינו די לבד, ארי ואני. לא היה עם מי לדבר. ופתאום החיים של אבא בידיים שלי".
מכל מה שעבר עליך בשנה האחרונה, זה היה האירוע הכי קשה?
"חד-משמעית".
ועברו עליו לא מעט דברים קשים, בעיקר ב-7 באוקטובר.
כל אותו שבוע ישנו גיא ונגה בבית הוריה במושב שורש שבהרי ירושלים כדי להיות קרובים לבית החולים שבו אושפז אביו. בבוקר שמחת תורה נגה קמה ויצאה ראשונה, עברה בביתם בתל-אביב כדי לקחת מדים וציוד ודהרה לבסיס הסיירת. גיא התעכב עוד כשעה. "לא היה לי שום רצון ללכת למילואים. רציתי להיות עם אבא שלי. ובאותו שלב עוד לא ידעו מה קורה. התלבטתי: להגיד להם שאני לא בא? שיקראו למישהו אחר? הרי 669 לא בנויה על אדם אחד. בסדר, יש טילים, עוד סבב. יסתדרו בלעדיי. אבל בסוף יש בנו משהו עמוק-עמוק, שאנחנו לא יודעים להגיד לא.
"שמונה וחצי נכנסתי לאוטו. קפה, סנדוויצ'ים, מדבר בדרך עם אבא, שם מוזיקה. מגיע לתל נוף. הכל טוב. עוד כמה שעות ייגמר האירוע. מגיע לשם, פוגש עוד שני לוחמים סדירים, מצטיידים, לוקחים טנדר ונוסעים דרומה. היום אנחנו מסתכלים על 7 באוקטובר כמציאות קיימת שאנחנו חיים בתוכה כבר כמעט עשרה חודשים. אבל באותו בוקר לא היינו מסוגלים לדמיין סיטואציה כזו. זה כמו שאני אגיד לך שחייזרים עומדים לפלוש לכדור הארץ".
ההנחיה שקיבלו גיא ושני החיילים שאיתו, שכמו כל לוחמי 699 הם גם חובשים בהכשרתם, הייתה להגיע לקיבוץ נחל עוז. "שלושה חבר'ה בטנדר, אני יושב מאחורה, אין לי מושג איפה אנחנו. שמענו חדשות ברדיו: 'אירוע ביטחוני בדרום, כוחות מיוחדים בדרך'. אמרנו, כנראה אנחנו הכוחות המיוחדים. ואז פתאום מגיעים לפקק של רכבים. ואני מסתכל ורואה שכל הכביש והשדות מסביב מלאים מכוניות שרופות או מחוררות. וגופות בכל מקום. ואנשים פצועים. וצרחות. קריאות לעזרה. אנחנו פועלים באוטומט. לוקחים את התיק של הציוד הרפואי ומתחילים לטפל בפצועים. לא יודעים מי האנשים האלה, מה הם עושים כאן, האם יש פה מחבלים. כלום. מה שכן, שמתי לב שכולם לבושים כאילו חזרו עכשיו מהודו".
מי שקורא היום את התיאור הזה, מבין מיד שמדובר בזירת הטבח במסיבת הנובה. אבל גיא ושותפיו לא ידעו שבאותם רגעים מתחולל סביבם האסון הגדול ביותר מאז השואה. הם לא ידעו שאלפי מחבלים כבשו למעשה את העוטף, הכריעו את אוגדת עזה והם שוחטים ושורפים וחוטפים גברים ונשים וילדים. רק דבר אחד הם ידעו: שעליהם להגיע כמה שיותר מהר לנחל עוז.
נגה, לעומת זאת, כבר הבינה מה קורה, ובשלב מסוים שלחה לגיא הודעה: "מאמי, קח את זה ברצינות הפעם. תהיה עם מחסנית בהכנס ונשק מחוץ לחלון".
669 היא לא רק יחידת חילוץ ופינוי רפואי, אלא גם אחת מארבע יחידות העילית המובילות בצה"ל, שאנשיה מוכשרים לכל מתארי הלחימה. "בדרך לנחל עוז", נזכר גיא, "הייתה לנו היתקלות עם מחבלים, לא זוכר בדיוק איפה. פרקנו מהרכב, השבנו אש והמשכנו הלאה".
כשהגיעו לנחל עוז כבר הייתה שעת צהריים. "נכנסנו לקיבוץ עם פלגה של יחידה מיוחדת אחרת והתחלנו לעבור בית-בית. בכל מקום היו גופות של מחבלים. כיתת הכוננות שם נתנה עבודה מטורפת". איש לא חשב לשלוח אותם למוצב הסמוך, שהפך לגיא הריגה, או לפחות לעדכן אותם על המתרחש שם.
גיא: "ואז אנחנו מקבלים טלפון מהיחידה להגיע לכפר עזה. למה? אין לי מושג. כשהגענו לשער נתקלנו בבלגן אטומי. כאוס. ופתאום מגיעים מבפנים רכבים עם פצועים במצב נורא, גם חיילים וגם אזרחים. ואין אף אחד שינהל את העניינים. עמדתי שם והתחלתי לצעוק: 'יש פה רופא? חובש? פרמדיק?' הגיעו שני אנשים, אחד שהיה חובש בסופ"שים במד"א והשני שעבר קורס מע"רים בצבא. אני אומר לעצמי: אללה בחטי...
6 צפייה בגלריה
''אני מסתכל ורואה שכל הכביש והשדות מסביב מלאים מכוניות שרופות או מחוררות. וגופות בכל מקום''
(צילום: יובל חן )
"בינתיים הגיע גם סגן מפקד היחידה, אבל הוא היה עסוק בכל האופרציה של לארגן מנחתים ומסוקי פינוי. הבנתי שהמקום שאנחנו הכי חיוניים בו כרגע זה בשער של היישוב: גם לטפל בפצועים, גם לדאוג לרכבי פינוי, שיעיפו אותם משם כמה שיותר מהר, וגם לשמור על הציר פתוח. המזל הגדול הוא שהגיעו צוותים ואמבולנסים של איחוד הצלה. אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיהם".
ובינתיים הציוד הרפואי הלך ואזל. "מגיע חייל שחטף כדור בבטן וצרור של קלאץ' הוריד לו את האמה. הוא מדמם לך מול הפרצוף ואין לך אפילו חוסם עורקים. מגיע אלינו פרמדיק של אחת היחידות שנלחמות בתוך כפר עזה, מוריד פצועים וצורח עליי: 'אני צריך חסמי עורקים'. ואין לי מאיפה לתת לו".
היו פצועים שהגיעו אליכם ואמרתם: "אין מה לבזבז עליהם זמן וציוד"?
"כן. היו פצועים שהיה להם עדיין דופק ונשימה וידעתי שאין לי סיכוי להציל. אין לי רכב, אין לי ציוד. מה אני יכול לעשות? שמתי אותם בצד וניסיתי לאלתר על פצועים שיכולתי להציל".
רק בסביבות עשר בלילה הגיעה לכפר עזה היר"א (יחידת רפואה אווירית), שמורכבת מרופאים כירורגים, רופאים מרדימים ומטפלים בכירים נוספים ושייעודה הוא הקמת בתי חולים שדה באזורי לחימה. "אם היה לנו את הציוד ואת הצוותים המתאימים כבר בשלב מוקדם, היינו יכולים להציל הרבה יותר".
בלילה שבין שבת לראשון נשלחו גיא וחבריו לבארי. "עד אותו רגע לא ידעתי מה קורה בבארי. בקושי ידעתי שקיים כזה מקום. קיבלנו הנחיה להיכנס ולחפש ניצולים. אנחנו נוסעים לאט בתוך בארי, מחפשים במשך שעות. מצאנו פצועים ואנשים חיים. עוד היו חילופי אש עם מחבלים. אבל רק כשעלה הבוקר, הבנו באמת מה קרה שם".
בזמן שגיא ושני חבריו ליחידה ניסו להתמודד עם הכאוס בכניסה לכפר עזה, לא רחוק משם, בשדרות, הקימה נגה, כמעט יש מאין, את מכלול סיירת הצנחנים. ללא אמצעי קשר, פיקוד ושליטה, 150 מטר מתחנת המשטרה שעדיין התחולל בה קרב עקוב מדם, היא ניסתה לגבש תמונת מצב ראשונית ולהבין את מיקומי הכוחות של הסיירת, שהיו פזורים בכל רחבי העוטף וכבר ספגו אבידות ראשונות. באותו בוקר נפל לוחם הסיירת סמ"ר גיא שמחי ז"ל. בתמרון בעזה איבדה היחידה עוד ארבעה מלוחמיה: סמ"ר עמית בונצל, סגן עומרי שורץ, סמ"ר רותם סהר הדר וסמ"ר מעוז מורל ז"ל.
המכלול, שעליו היא מפקדת מאז שהיא קצינה סדירה ביחידה, הוא הגוף שמנהל את כל עבודת המטה של הסיירת, מהזנקת מסוקים, דרך גיבוש מטרות לתקיפה ועד תכנון השלב הבא בלחימה. הוא כולל עשרות רבות של חיילים וחיילות, קצינים וקצינות - אנשי מבצעים, מודיעין, לוגיסטיקה ועוד. אם חפ"ק מפקד הסיירת סא"ל עמית מדלסי וקצין האג"ם שלצידו הוא גשר הפיקוד של הספינה, המכלול הוא חדר המנועים שלה. בלעדיו לא תזוז מטר. "נגה היא האישה הראשונה בתפקיד הזה", אומר גיא בגאווה. במהלך התמרון היא גם נכנסה מדי פעם לעזה, לא פעם למורת רוחם של מפקדיה. "הייתי מעדכנת את גיא רק אחרי שיצאתי".
לפני מספר חודשים עברה לחטיבת הצנחנים במילואים 55. המח"ט, עודד זימן, היה זה שמינה אותה למפקדת המכלול של סיירת צנחנים כשפיקד על היחידה.
את רס"ן (מיל') אורי כנפו, מ"פ בסיירת של חטיבה 55, מכירה נגה עוד משירותם הסדיר בסיירת צנחנים. רצה הגורל וגיא היה בצוות המוסק שפינה אותו כשנפצע בלחימה בחאן-יונס. את הסיפור הזה, שעולה על כל דמיון, הם גוללו כשישבנו השבוע במועדון של 669 בבסיס תל נוף. לא רחוק משם מוקמת פינת הנצחה לזכרם של שבעת לוחמי, קציני ורופאי היחידה שנפלו בחרבות ברזל – רס"ן בן שלי, רס"ן עידו יהושע, רס"ל רום הכט, סגן נתנאל מנחם איתן, סגן שי איילי, רס״ן (מיל׳) ד״ר איתן מנחם נאמן ורס"ם (מיל׳) דוד דגמי ז"ל. מאז תחילת המלחמה חילצה ופינתה היחידה יותר מ-2,000 פצועים, אחד מהם היה כנפו.
גיא: "זה היה ביום שישי, היינו פה, בתל נוף, וקיבלנו הזנקה לאירוע. היינו באוויר ארבעה מסוקים – היסעור שלנו ועוד שלושה ינשופים (בלאק הוק) מחצרים. אנחנו נוחתים בתוך הרצועה, בחאן-יונס, והצוות הקרקעי של 669 מעמיס שישה פצועים. אני לקחתי את השניים שהיו הכי קרובים לקוקפיט. אחד עם רסיסים והשני עם חתך מאוד עמוק ברגל מפגיעה של כדור".
"הבחור עם הכדור ברגל הייתי אני", אומר כנפו, בן 31, איש הייטק מתל-אביב.
גיא: "ראיתי שאתה ממש כאוב, ביקשתי מאחד החובשים להכין לך מנות דם ובינתיים פינקתי אותך במורפיום. ואז פתאום אמרת לי: 'אני עדיין על אנטיביוטיקה'. הנחתי שאתה בהזיות".
אורי: "כבר הייתי מסטול אחרי שלוש סוכריות קטמין (סוג של משכך כאבים – י"ק)".
גיא: "אנחנו נוחתים בשיבא ואתה תופס לי חזק את היד ולא משחרר. נכנסים לאמבולנס, מגיעים לחדר הלם ואתה שוכב שם מבסוט, אחרי כל המורפיום והקטמינים. ואז הרופאה רוכנת מעליך ואומרת: 'הוא מוכר לי'. אני כבר בא ללכת והיא שואלת אותך: 'כבר היית פה לפני כמה ימים, נכון?' ואז התברר לי שהדפוק הזה נפצע כמה ימים קודם לכן, הגיע לשיבא, חזר להילחם ועכשיו נפצע שוב. ראיתי את השם שלו על הדסקית, סיפרתי לנגה והיא אמרה: 'בטח, כנפו, הוא היה איתי בסיירת'".
הפעם הראשונה שבה נפצע הייתה ב-16 בדצמבר, בלחימה בחאן-יונס. "התפוצץ עלינו מטען מאוד משמעותי. זו הפעם הראשונה שנהרג לי חייל בפלוגה, שלו זלצמן ז"ל. נפצעו לנו שם 14 לוחמים, חמישה מהם קשה. אני נפצעתי קל מאוד מרסיסים. הייתי לילה בבית חולים, למחרת נסעתי ללוויה של שלו ברמת ישי, ביקרתי את הפצועים בבילינסון ובסורוקה, ונכנסתי חזרה פנימה".
בפעם השנייה הפציעה הייתה קשה יותר, אבל האובדן היה קשה ממנה. "בהאמר בדרך למסוק אני שומע שמדווחים בקשר על שני הרדופים (הרוגים – י"ק). אני שואל: הרדופים באיזה אירוע? מאיזו יחידה? ולא עונים לי. רק בבית החולים ניגש אליי קצין השלישות של הסיירת ובישר לי שבהיתקלות שבה נפצעתי נהרגו עוד שני חיילים מהפלוגה: שי טרמין ז"ל, אחד הלוחמים הכי מיוחדים שהכרתי, ואלכס שפיץ ז"ל, שהיה בחפ"ק שלי, גם הוא בחור מדהים. היומיים שלאחר מכן היו הכי קשים בחיים שלי. כשאמא שלי הגיעה ביקשתי ממנה את הטלפון שלה ושמתי מוזיקה שקטה, רק לא לחשוב על כלום. לא רציתי לחשוב על זה שאיבדתי שלושה חיילים שהיו תחת פיקודי. לא רציתי לחשוב האם פעלנו נכון או לא".
כמעט חודש היה מאושפז אורי בבית החולים, ולאחר שיקום ממושך נסע לחופשה במקסיקו. "בוקר אחד אני הולך לגלוש שם באיזה חוף. לבד במים, מתחיל לעלות גל ואני מבסוט. פתאום אני שומע שריקה ורואה את השומר באחד הריזורטים בחוף מסמן לי עם הידיים לצאת מהמים. אני יוצא ושואל אותי מה קורה. התברר שמאה מטר ממני, בשפך של אחד הנהרות לתוך הים, היה תנין. התלבטתי אם לחזור בערב לאותו חוף. בסוף הלכתי לחוף אחר. יש גבול כמה אפשר לסחוט את המזל".
נגה וגיא התחתנו בשפיים בט"ו בשבט, 25.1.24. תקופה ארוכה התלבטו אם לדחות את החתונה בגלל המלחמה. בסוף החליטו לקיים אותה במועד המתוכנן. "החבר'ה מהצוות שלי בסדיר לחמו בתוך עזה עם יחידת הניוד של 551, והיה ספק רב אם הם יוכלו להגיע לחתונה".
נגה: "הם כמו משפחה בשבילנו. כל המקרר מגנטים עם תמונות שלהם".
גיא: "הם כעסו עליי: 'אנחנו לא מספיק חשובים בשביל שתדחה בשבילנו את החתונה?'"
נגה וגיא הפעילו את כל הקשרים שלהם בצבא, עד שהוחלט להוציא את הצוות מעזה לסוף שבוע כדי שיגיעו לחתונה. באותו שבוע אירע אסון קריסת המבנה במרכז הרצועה, שבו נהרגו 20 אנשי מילואים. "בחתונה ניגש אליי אחד החבר'ה ואומר: 'שמע, התכוונו לצלם לכם סרט לחתונה, אבל כל הלילה הוצאנו גופות מתוך הבניין שקרס, ובבוקר כבר לא היה לנו כוח לצלם את הסרט'".
את ליל הכלולות עשו גיא ונגה במלון בשפיים. כשהזמינו שם מקום, עוד לפני המלחמה, הם לא ידעו שהמלון ישמש אכסניה למפוני כפר עזה. הם לא ידעו שכפר עזה יהפוך לחלק בלתי נפרד מסיפור חייהם.
