המצב הישראלי הוא ייחודי וטרגי: מדינת-צונאמי ודמוקרטיית-ספר. כדי להתמודד, הקים בן-גוריון את קיר הברזל שאותו הגה זאב ז'בוטינסקי. הוא עשה זאת באמצעות תפיסת ביטחון שהתבססה על שלושה נדבכים: התרעה מודיעינית לפני מלחמה, הכרעה צבאית במהלך מלחמה והרתעה אסטרטגית בתום כל מלחמה.
תפיסת הביטחון ההיסטורית הייתה גאונית. היא איפשרה לישראל לנצח ב-1967, לעמוד גם ב-1973 ולזכות בשלום ב-1979. אבל דווקא בגלל הצלחתה, תפיסה זו חדלה להיות רלוונטית. במאה ה-21 נדמה היה שהאיום של מלחמה גדולה הוסר והשאיפה ההגמונית הייתה לנורמליות ולחיים טובים. את האתוס החלוצי של חברת מאבק מגויסת ירש אתוס אינדיבידואליסטי של חברת צריכה אזרחית. בה בשעה הממלכתיות נשחקה, המדינה התנוונה והחברה נקרעה לגזרים.
צה"ל ביקש להתאים את עצמו לשינויי העומק ולערכים החדשים של ישראל החדשה. הוא נכנע ללחצים של חברה נהנתנית. תקציב הביטחון ירד באופן דרמטי, צבא המילואים התכווץ וצבא היבשה דולדל. התפתחה אמונה מאגית בכך שמהפכת הנשק המדויק מאפשרת לצבא להיות קטן וחכם. מדינה יהירה לקתה בליקוי מאורות רב-ממדי חסר תקדים.
העיוורון גרם לכך שישראל לא הבחינה באיום הקיומי החדש אשר שונה לחלוטין מקודמו. הפעם המטרה של אויבינו אינה פלישה פתאומית לישראל של צבאות סדירים, אלא חנק הדרגתי באמצעות צבאות טרור המנהלים לוחמת גרילה א-סימטרית. הכוונה אינה להתעמת באופן ישיר עם העליונות הישראלית, אלא לאתר את נקודות התורפה שישתקו אותה.
מולנו עומדת איראן שהאסטרטגיה שלה תלת-מפלסית: להשיג נשק גרעיני (שינטרל את דימונה), לפתח נשק קונבנציונלי מודרני (שינטרל את חיל האוויר) ולהקיף את ישראל בטבעת אש של בסיסי טרור. מולנו גם עומדים צבאות הטרור שגם האסטרטגיה שלהם תלת-מפלסית: לצבור רקטות וכטב"מים שימטירו אש תופת על העורף הישראלי; להתחפר באופן שישלול מהצבא הישראלי את יכולת התמרון וההכרעה; להקים יחידות קומנדו שיהיו מסוגלות לחדור אל תוך ישראל הריבונית.
אבל ישראל השאננה לא ראתה את המתרחש סביבה ולא הבינה את המתרחש בתוכה. היא האמינה בטעות שעידן המלחמות הגדולות נגמר וכי היא חזקה מכל אויביה. בה בשעה הממסד המדיני והממסד הצבאי לא הבחינו בכך שתפיסת הביטחון קרסה: ההרתעה התערערה, היכולת להשיג הכרעה אבדה וההרתעה נשחקה עד דק. מדיניות אווילית של קניית-זמן-שקט הותירה את המדינה ללא אסטרטגיה לאומית. כך נוצר מצב אבסורדי: בעשור השמיני שלה, ישראל עבת-הבשר שרירית פחות משהייתה בעשור השני שלה.
בעוד המחדל שהוביל לשבת השחורה היה מחדל של עיוורון – המחדל שבא בעקבותיה הוא מחדל של רפיון ושיטיון. בתשעת החודשים הראשונים של המלחמה הממסדים עדיין לא הבינו את מהותה
הקטסטרופה של 7 באוקטובר הוכיחה זאת. אלא שבעוד המחדל שהוביל לשבת השחורה היה מחדל של עיוורון – המחדל שבא בעקבותיה הוא מחדל של רפיון ושיטיון. בתשעת החודשים הראשונים של המלחמה הממסדים עדיין לא הבינו את מהותה. הם לא שיקמו את מערכות הצבא והממשל ולא הכינו את האומה לקראת מבחן לאומי עליון.
היום ניצבת ישראל בפני משימה הרקוליאנית. עליה לעמוד מול האיום הקיומי המוחשי והמיידי של איראן וחיזבאללה – ובו-זמנית עליה להתמודד עם רקב פוליטי, ניוון ממשלי וטראומה לאומית עמוקה. את כל זאת אי-אפשר יהיה לעשות ללא אסטרטגיה לאומית ממוקדת.
תפיסת הביטחון החדשה של ישראל חייבת להוסיף על ארבעת הנדבכים הקיימים (התרעה, הכרעה, הרתעה והגנה) את הנדבך החמישי של יוזמה. נכון: לישראל יש עניין להגדיל ככל האפשר את מרווחי השקט שבין המלחמות. אבל לישראל אסור לשוב ולהתמכר לשקט. דוקטרינת היוזמה מחייבת אותה לצאת למלחמה מקדימה כאשר האויב רוכש יכולת שיש בה כדי לסכן את עתיד המדינה.
לרעיון של מלחמת-מנע יזומה יש השלכות מרחיקות לכת. הוא מחייב מנהיגות לאומית ראויה המסוגלת להבחין בסכנה בעוד מועד. הוא מחייב אמון של הציבור במנהיגות המדינית והצבאית שמגייסת אותו למלחמה שעלולה להיתפס בטעות כמלחמת ברירה. הוא מחייב צבא התקפי שמסוגל לצאת למלחמת פתע יזומה. הוא גם מחייב ביסוסה של לגיטימיות בינלאומית מוצקה. אי-אפשר יהיה לצאת למלחמת יוזמה ללא מנהיגות בעלת שיעור קומה, מדינה איכותית, צבא עוצמתי וחברה מלוכדת אשר מודעת לכך שהיא חברת מאבק.
בתפיסת ביטחון חדשה אין די. ישראל זקוקה גם לאסטרטגיה לאומית המושתתת על ראייה מפוכחת של מציאות אכזרית. שהרי אלה פני הדברים: ישראל נתונה היום במערכה קיומית אבל היא לא מסוגלת לנצח במערכה הקיומית. על כן על ישראל להרוויח זמן באמצעות סיום סביר של המלחמה בעזה והסדר מדיני סביר בצפון. את הזמן שאותו תרוויח – עליה לנצל כדי להתכונן למלחמה גדולה שסבירותה גבוהה.
פירוש הדבר הוא שמה שנדרש היום הוא מפעל לאומי חדש: התעצמות. עלינו להבין שישראל עומדת בפני עשור של להיות-או-לחדול וכי היא חייבת להפיק בתוך זמן קצר כוח-מחץ מקסימלי מתוך כוח העמידה הכולל והגדול שלה.
היסוד הראשון של ההתעצמות: בניית הכוח ושיקום של צה"ל. הכפלה של שיעור ההוצאה על ביטחון; הכפלה של שיעור המגויסים בשעת חירום; רענון של הפיקוד הבכיר; שינוי של התרבות הארגונית; הגדלה משמעותית של צבא היבשה; הקמה של חיל טילים; מהפכה באמ"ן; מהפכה בפיקוד העורף; הפיכתו של צה"ל לצבא התקפי שאינו עסוק במשימות שיטור.
היסוד השני: התחמשות. הפיכתה של ישראל למעצמה עולמית בתחום הייצור הביטחוני כדי להשיג עצמאות אסטרטגית.
היסוד השלישי: התגייסות. שיקום הספר וביצורו; גיוס חרדים לחיל עורף חרדי; גיוס ערבים לשירותי חירום ורפואה; בנייה של מערך הגנה לאומי על בסיס שכונתי וקהילתי.
היסוד הרביעי: לגיטימיות בינלאומית. כדי להתמודד עם איראן והציר הסיני-רוסי שמאחוריה, ישראל חייבת להשתלב בברית העולמית ובברית האזורית של האומות שוחרות היציבות.
היסוד החמישי: תיקון משטרי. בחירות בזק, ממשלת אחדות ציונית, מהפכה במבנה הממשל ושירות המדינה.
ההתעצמות אמורה להכשיר את ישראל למלחמה גדולה אשר כמוה לא ידענו מאז 1948 – תש"ח 2. אבל היא גם אמורה להניח את היסודות של רפובליקה ישראלית שתמצא את האיזון הנכון בין אתונה לספרטה. צו הגורל מחייב אותנו להתאמן, להתחמש, להתעצם - ולהילחם. אבל בשום פנים ואופן אסור לנו לוותר על ערכינו ולזהם את נפשנו. על ישראל לשמור על זהותה כמדינה יהודית, דמוקרטית, משגשגת וצודקת.
צילום: יריב כץביסוד המצב הישראלי עומדת אנומליה. ההיסטוריה לא מאפשרת לנו להיות עם ככל העמים. איננו יכולים לצפות לחיים נורמליים של עוד מדינת קִדמה מערבית. כפי שדיין אמר: בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אבל אסור לנו לבחור בקנאות ובעריצות. בה בשעה שמדינת הצונאמי שלנו חייבת להיות ערוכה ומוכנה לקראת הנחשול הענק הבא – עליה להיות מדינה הראויה לאזרחיה ולקורבן הייחודי שהם מקריבים.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
