כל כך יפה הוא דיבר. כמו שיר ערש, שהמילים קשות, המוסיקה עצובה, המציאות אכזרית, אבל הילד נרגע. "אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא".
כל כך יפה הוא דיבר, שלפעמים ניתן היה לשכוח שהוא מדבר על המדינה שלנו, סליחה, שלו. אם לא התזכורות שהפריעו לנאום הגבורה והתקומה כמו משפחות החטופים שישבו ביציע, ולאחריו ההודעה על עוד חמישה חטופים שגופותיהם נמצאו בחאן-יונס או התרעות במסכים שלנו על ירי לצפון הנטוש - אולי אפילו היה מתעורר בנו החשק לעבור לגור במדינה הזאת, שבראשה עומד האיש הסמכותי שמבטיח "ניצחון טוטאלי" באנגלית כל כך יפה.
לעבור לגור במדינה, שלדבריו נאבקת בהצלחה לא רק על הגנתה שלה, אלא גם על הגנתה של ארה"ב הגדולה. כן כן, זה אנחנו, עלינו הוא דיבר. על המדינה שהפקירה את אזרחיה בדרום, הבריחה את אזרחיה מהצפון, שכבר תשעה חודשים מנסה למוטט את חמאס ולהתמודד עם אש חיזבאללה ועדיין לא הצליחה לשחרר את חטופיה ממנהרות חמאס. כמעט התפתנו ללכת בעקבות האיש שמבטיח "לעולם לא עוד", עד שנזכרנו שאת זה הבטיח לנו גם בחודשים ובימים שקדמו לטבח.
בנימין נתניהו ראש הממשלה בנאום בקונגרס
(צילום: רויטרס )
מי שהקשיב היטב לנאומו היפה של נתניהו בקונגרס, יכול היה לשכוח שזה האיש שאחראי למחדל הגדול ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה. תשעה חודשים, והוא לא הודה באחריותו ועדיין יושב על כיסאו. הוא וממשלת המחדל, הוא ובכירי מערכת הביטחון שאמנם כבר הודו באחריותם, אבל עוד לא מימשו אותה. אפשר היה לשכוח לרגע שהאיש הזה, שמול עדת מעריצים (קטנה מכפי שקיווה) מבטיח שהוא לא ישקוט עד שישוחררו כל החטופים, יכול היה כבר לפני חודשים להביא אותם הביתה. ושלמרות שניתנה לו שלשום הזדמנות להודיע על עסקה ולתקן את העוולה של הפקרת יישובי העוטף לטבח אכזרי, ואת אי-הצדק שבהפקרתם לאחר מכן - דחה כמה שעות קודם את יציאת המשלחת לדוחא, לפגישה שכנראה אפילו לא נקבעה.
מי שהקשיב היטב לנאומו היפה של נתניהו בקונגרס, יכול היה לשכוח שזה האיש שאחראי למחדל הגדול ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה
במקום זה בחר נתניהו להציג את נועה ארגמני, "שיושבת ליד אשתי". או במילים אחרות: תסתכלו על אשתי ואז תוכלו לראות גם את החטופה שאני אישרתי את חילוצה. מה שאילץ את ארגמני להחליף מקום כדי לעמוד ליד שרה, כדי שכולם יוכלו לראות את "אשתי" מתרפקת על האישה הצעירה, המאופקת והגאה - כאילו שיש לה, לשרה, איזה חלק בסיפור חייה של נועה או בחילוצה.
וכאילו כמה שעות קודם, כשהיא בפיג'מה ועושה טלפונים מחדר הדיונים במטוס הפרטי שלה, לא כתבה פוסט שבו החליפה בטעות את שמות החטופות בשמות האימהות שלהן. עד כדי כך היא מעורה בפרטים.
או כשהציג את הלוחמים האמיצים שבחר בקפידה, כאלה שיעוררו את בלוטת הדמעות של אמריקה, אי-אפשר היה להתעלם מכך שבאותם רגעים ישב באולם בנו, שבמהלך חודשי ההלם והזוועה שחוו אזרחי ישראל, נפש במיאמי או טייל בגואטמלה, מלווה במאבטחי שב"כ.
כל כך יפה הוא דיבר. האם הנוכחים היו מודעים לפער שבין הדיבורים היפים לבין המעשים? האם אלו שקמו ומחאו כפיים בהתלהבות יודעים מה באמת עובר על "המדינה שלי"? והאם ראש הממשלה מודע למצבה של המדינה שהשאיר מאחוריו כשנסע בעיצומה של מלחמה לשבוע, או שאולי הוא רואה את המציאות מגובה 30 אלף רגל, מתוך הדמות החזקה, המנצחת, שנכנס לתוכה לקראת הנאום בקונגרס, ושהוא חי איתה בנוחות כאילו נתפרה על עורו.
והאם האיש על דוכן הנואמים, שאוהב לדמות את עצמו לצ'רצ'יל, יודע כמה עלוב הוא נראה בעיניהם של כל כך הרבה ישראלים, שרואים איך הוא מזיע מול בן גביר וסמוטריץ' ונכנע לדרישותיהם. איך הוא דוחה, בגלל עריצותם, את שחרור החטופים ומאריך את המלחמה ואיך גם במעמד המיוחד הזה, הוא לא מצליח להציג שום מתווה, שום תקווה, שום חזון ליום שאחרי, מפחד תגובתם.
כי הרי כל מה שהוא רוצה, זה להגיע בשלום לפגרת הקיץ של הכנסת.
עלילות איתמר
וכמו להכעיס, קיבלנו שלשום תזכורת של ההנהגה שלנו. זה התחיל בבוקר, כשבן גביר הצהיר על שינוי הסטטוס-קוו ועל כך שהדרג המדיני מתיר מעתה תפילת יהודים בהר הבית. והרי הוא, בן גביר, הוא הדרג המדיני. אבל מה שיותר חמור מכך שהשר לביטחון לאומי ניסה לחבל בביקורו של נתניהו בוושינגטון, זה חוסר האחריות המשווע שלו. בעוד אנחנו בעיצומה של מלחמה שבה הצליחה ישראל לשמור על הר הבית מחוץ למשוואה, כולל ברמדאן האחרון - מגיע השר לביטחון לאומי וזורק את הגפרור שלו לתוך אדי הדלק.
ומה עושה הכנסת? עוד באותו ערב היא מתגמלת אותו בהעברת הרשות לאכיפה במקרקעין ממשרד האוצר למשרד לביטחון לאומי, מה שמבטיח לנו שכל נושא אכיפת המקרקעין במגזר הערבי והדרוזי, יטופל כמו שמטופלים כלי חרסינה בידי מוכר שהוא פיל. אפשר להיות בטוחים שמעכשיו נשמע מבן גביר על כל חדר שנבנה במגזר הערבי, על כל צריף שהוקם במגזר הדרוזי.
וממש בשעות שבהן נתניהו מוכר לאמריקאים את הגרסה שלו לישראל הדמוקרטית, עוברים בכנסת עוד שני חוקים שמתכתבים לגמרי עם אזור החיוג של המהפכה המשטרית. האחד של רוטמן – חוק העברת בחירת נציב קבילות השופטים לכנסת, שעבר בקריאה ראשונה. המשמעות היא, שהמועמד ייבחר על פי הצעה של שר המשפטים או עשרה חברי כנסת, והכנסת היא שתכריע בהצבעה חשאית. וכל זה בניגוד לעמדת היועמ"שית, הנהלת בתי המשפט והיועץ המשפטי של ועדת חוקה.
החוק השני שעבר בקריאה שנייה ושלישית הוא חוק הטלפונים הכשרים, שהיה חשוב מאוד לחרדים, כי הוא נותן לוועדת הרבנים לענייני תקשורת שליטה על כ-600 אלף מינויים, שתוכל לחסום בכל רגע נתון את מספרי הטלפון שלהם או לשלוט על התוכן שלהם.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי "סיפורם של שפחות", הגרסה החרדית.
לפני שבוע כתבתי על העברת החלטה עקרונית בכנסת שמתנגדת להקמת מדינה פלסטינית, כשרק הערבים הצביעו נגד, גנץ הצביע בעד וח"כ מתן כהנא מהמחנה הממלכתי נעדר מההצבעה.
קיבלתי את התגובה הבאה: "מתן כהנא, מהחתומים על ההצעה לסדר נגד הקמת מדינה פלסטינית, נאלץ להיעדר מהכנסת באותו יום מסיבות אישיות משפחתיות. אם היה במשכן, בוודאי שהיה מצביע נגד מדינה פלסטינית".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
