אם מפשיטים מספורט, כל ספורט, את המשמעויות הרחבות שלו, נותרים בסך הכל אנשים אחרים שעושים משהו שאתה עצמך לא מסוגל לעשות. ועל הרעיון הזה של קומץ מומחים, עם כל הכבוד ובלי לזלזל, מורכב כל שוק העבודה. מטפלים בכדור באמצעות הרגליים באופן מרשים? קופצים רחוק מנקודה אחת לשנייה? מהלכים באגביות על קורה דקה? מרשים, אבל לא שונה בהרבה מאדם שמוביל מקרר עבור מי שאינו מסוגל לסחוב מכשיר חשמלי כבד על גבו, או נגר שמכין מטבח מאובזר עבור אדם נטול כל חוש טכני.
למה המתעמל האמנותי מרתק יותר מאשר המוביל כבד הגוף? המוכנות שלנו להאדיר את הספורטאים יותר מכל בעלי מקצוע אחרים, לזהות בהצטיינותם הפרטית משהו רחב יותר שקשור גם אל הקולקטיבי, היא שהופכת את הספורט למיוחד כל כך. זה, ואלמנט התחרות. בספורט מנצחים מישהו אחר שהוא לא אנחנו.
אלמנט ההשלכה הזה רלוונטי מתמיד באולימפיאדה, שם הספורטאים מתחרים בשמם, אבל קודם כל תחת דגלם. ומעולם לא יותר מאשר באולימפיאדה הזו. לפחות לא מבחינת ישראל.
זו לא הפעם הראשונה שבה אפשר לומר שאולימפיאדה כמו זו לא הייתה. זו הטרגדיה של החיים בישראל, שתמיד מספקים תחושת מצור, שבתורה מיתרגמת לאשליה שספורט הוא פלסטר לכל. האם המשחקים במונטריאול 1976, ארבע שנים אחרי טבח הי"א במינכן, היו פחות משמעותיים מאלו המתקיימים אחרי טבח 7 באוקטובר? לא, אבל יש הבדל אחד משמעותי ביו פריז 2024 למשחקים מלפני כמעט חצי מאה. הריאליזם של המדליות. הפעם אנחנו באמת יכולים "לנקום".
אפשר לתהות, ובמידה רבה של צדק, איזו נקמה בדיוק מושגת באמצעות ניצחון כלשהו בענף איזוטרי יותר או פחות בתחרות ספורט ברת חלוף. אפשר גם לקבל את הפסיכולוגיה הזאת כעובדה. דווקא מפני שהישראליות לא מסוגלת כיום לחוש טוב עם עצמה בדברים החשובים באמת, היא נאלצת להסתפק בתחליפים סינתטיים. אי-אפשר להשיב חטופים באמצעות האולימפיאדה, ובניגוד לדברי ההבל של נשיא המדינה על חטופים שיתחזקו אם ישמעו על זכייה במדליה, סביר להניח שחתיכת מתכת על קליעה בחץ וקשת לא תעניין להם את קצה הזרת. אי-אפשר גם להשיב את תחושת הביטחון בגבול הצפון באמצעות העפלה לרבע גמר טורניר הכדורגל. אבל זה בדיוק זה - מכיוון שיש כל כך הרבה דברים אלמנטריים שהפכו לפתע בלתי מושגים, אלו הדברים יוצאי הדופן שנחוצים לנו כל כך.
יותר מכל, הדבר שאנחנו הכי רוצים זה לא להיות פחות טובים ממה שהיינו פעם, אבל זה כבר קצת קשה
אנחנו תמיד צריכים שמישהו "משלנו" ירוץ מרתון מהר ממישהו אחר, למרות שחלקנו לא מסוגלים לרוץ קילומטר בלי להתנשף ארוכות; שמישהו יזכה במדליה בטקוונדו למרות שאנחנו לא יודעים מה החוקים, ולפעמים זה נראה סתם כמו "בעיטות"; שמישהו ייתלה על טבעות ויישר את הרגליים למרות שאנחנו לא מבינים מה יש לו לחפש שם, ומתחשק לנו להגיד לו "רד, משוגע, אתה עלול ליפול". אין כלים להשוות - מעולם לא חווינו את הפסיכולוגיה של אסטונים או סינים בזמן אולימפיאדה - אבל קשה להאמין שבמקומות אחרים מתייחסים למדליה אולימפית ביראה דומה לישראל. יותר מכל, הדבר שאנחנו הכי רוצים זה לא להיות פחות טובים ממה שהיינו פעם, אבל זה כבר קצת קשה. באולימפיאדה הזאת, שבה הישראליות מתחרה מול עצמה, אין לנו סיכוי. אם כך, נסתפק במה שנותר - להיות יותר טובים מכל היתר. אפילו אם זה רק בספורט.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.07.24
