ב-11 בבוקר, בדיוק לפי המתוכנן, הגיח הארון הראשון מפתח בית העם של מג'דל שמס, שם ביכו אימהות את ילדיהן, אחיות את אחיהן וסבתות את נכדיהן. ואחריו עוד ארון, ועוד אחד, עשרה בסך הכול. ולפני כל ארון צועד בן משפחה עם תמונת ילד או ילדה. הנה קלסתר פניו של ילד בעניבת פרפר ובתסרוקת פוני. נאג'י טהר חלבי. רק בן 11. והנה ילדה בהירת שיער נשענת על עץ. אלמא אימאן פחראלדין. גם היא בת 11. וכך, בז אחר זה הם יוצאים מבית העם אל הכיכר המרכזית של הכפר, כתינוקות המגיחים אל אוויר העולם. רק שבמקום חיים, עננה של מוות רובצת על הכפר.
שיירת ההלוויה במג'דל שמס
(צילום: יואב קרן)
בראש הטור צועד גבר נשוא פנים ומגודל זקן, לראשו כובע לבן של חכמי דת ועיני הפלדה שלו אינן מסגירות את סערת נפשו - השייח מוואפק טריף, מנהיג העדה הדרוזית בישראל. והכיכר, שבמרכזה פסלו של סולטן באשה אל-אטרש המניף את חרבו, מלאה מפה לפה. שייח'ים מכפרי הדרוזים ברמת הגולן ובגליל לצד תושבים מן השורה. והעיניים. העיניים אומרות הכול. ההלם, הבכי, הכאב. גם הקשוחים שבגברים דומעים. חלקם מתייפחים ממש. כאילו מדובר במשפחה אחת גדולה.
"יש לי לב של אריה, אבל אחרי שטיפלתי בפצועים וראיתי את מה שראיתי, הלב שלי נשבר", אומר סמיר חלבי מדליית אל-כרמל, שמתגורר כאן כבר שמונה שנים. אין כמעט במג'דל שמס מי שלא הכיר משפחה ששכלה את בנה או את בתה בטבח במגרש הכדורגל. ועכשיו כולם כאן, הולכים אחרי הארונות, ומדי פעם נאלצים אנשי מד"א לפנות כאלה שהתמוטטו בגלל החום הכבד, הדוחק והצער.
טקס הלוויה החל בתהלוכה של שייחים ואנשי דת שצעדו במעלה הרחוב, ואחריהם עשרות גברים ששרו שיר קינה: "אנשי הגולן בוכים בכי תמרורים על הילדים והילדות, האם צועקת: 'איפה בני? אל תגידו שהוא בין הקורבנות!'". בין הנואמים בטקס היה גם שייח מדרום לבנון, שנשא דברים דרך הטלפון. "היום אתם קוברים את בנינו היקרים והצדיקים. מעגל האלימות לא מביא דבר מלבד צער והרס". ובקהל לוחמים מכפרי הגליל והכרמל, אחד מהם עונד פאץ' עם דגלי ישראל והעדה הדרוזית והכיתוב "חרבות ברזל". ברית דמים משני צידי הגבול.
"כולנו משפחה אחת"
בין 12 הנרצחים גם נער מהכפר הדרוזי עין קניא. בבניין המועצה המקומית של מג'דל שמס פגשנו את רביע חטיב מעין קניא, נהג מונית במקצועו. הוא מזכיר שזה אינו הקורבן הראשון בכפרו מתחילת המלחמה - בחודש מארס נהרג נהג המשאית זאהר בשארה במתקפת טילים על קריית שמונה. "אני מכיר את כל המשפחות שאיבדו ילדים", אומר חטיב. "כולנו משפחה אחת. חברי הטוב רביע אבו-סאלח, שכולם קוראים לו ג'קסי, בן אחד שלו נהרג, והבן השני נפצע קשה ונמצא עכשיו בניתוח בבית החולים בצפת. עוד חבר שלי, אדהם אל-ספדי, איבד את הבת שלו. אלוהים ישמור עליהם וייתן להם כוח".
בתוך קהל האבלים גבר בחולצת "אחים לנשק". ארז לבנון שמו, והוא הגיע לכאן מקיבוץ שדה נחום שבעמק בית שאן. "מאז השבת השחורה אני מחפש מה לעשות. הייתי חודשיים וחצי עם אחים לנשק בבית קמה, אחר כך התנדבנו בחקלאות, אספנו ביצים במרגליות. היום הייתי אמור לנסוע לירושלים, אבל אמרתי: אני לא יכול לנסוע כשקוברים פה ילדים. ובאתי. אני מחבק פה את האנשים, והם מחבקים אותי. הפצצה לא מבחינה בין יהודים ולא יהודים, ובין דרוזים 'שלנו' לדרוזים מהגולן".
כמה שעות קודם לכן, במגרש הקטרגל שספג את הפגיעה הקטלנית. שלושה מטרים מפרידים בין מכתש הפגיעה למיגונית. על הקיר החיצוני שלה שלט מתכת: "נתרם באהבה למען הביטחון של אזרחי ישראל". עכשיו השלט מחורר מרסיסים.
פארס אלולי עובר עם קנקן ומוזג לאנשים קפה מר בספלוני נייר. הוא מתגורר 200 מטרים מכאן. צלם במקצועו, עבד בסטודיו כשנפל הטיל. "הייתה אמורה להיות כאן בכפר הרצאה בענייני דת, ואני הכנתי מתנה למרצה – תמונה של שייחים דרוזים מכובדים מלבנון. בדיוק עטפתי אותה בלימינציה כשנשמעה אזעקה. עברו בקושי עשר שניות ושמעתי פיצוץ ענק. הזעקתי את מד"א והגעתי לכאן. ראיתי הכול. זה היה מזעזע, אבל מה שאלוהים מצווה לנו אנחנו חייבים לקבל".
"להוריד את נסראללה"
אם יש לדרוזים ברכת הגומל, חאמד אלמקאת צריך לברך אותה: "הבן שלנו היה אמור ללכת למגרש עם חבר, אבל אשתי לא הרשתה לו. אולי הייתה לה תחושת בטן. במקום זה הוא הלך לשכנים. ואז היה הפיצוץ. הלכתי למרפאה ועזרתי כמה שיכולתי. בשלב מסוים נודע לי שהחבר שהבן שלי היה אמור ללכת איתו למגרש הוא בין ההרוגים. לא ידעתי מה להגיד לילד. הוא אמר: 'מדברים על חבר שלי שהוא נעדר'. אמרתי לו, 'אל תדאג, ימצאו אותו', ואני מסתובב כדי להסתיר את הדמעות. בבוקר הוא קם וראה תמונה שלו. הוא רץ אליי בבכי, ואמרתי לו: 'אין מה לעשות. אלוהים לקח אותו'".
אחד מתושבי הכפר מגיע עם שלושת ילדיו, שני בנים ובת. הקטן שבהם בן ארבע. שני הבנים בחולצות של מכבי חיפה. הם מביטים אל זירת האסון. "כל יום הם באים לכאן לשחק", סיפר האבא. "הלילה הם לא ישנו בכלל. הקטן חזר להרטיב במיטה".
7 צפייה בגלריה
לפני כל ארון צועד בן משפחה עם תמונת ילד או ילדה. דרכם האחרונה של הנרצחים
(צילום: אפי שריר)
איך הממשלה צריכה להגיב?
"צריך להוריד את הראש של חסן נסראללה". סמיר, שבנו לוחם בנח"ל ונמצא עכשיו ברפיח, לא פחות נחרץ: "לדעתי צריך תוך 72 שעות למחוק את דרום לבנון ודרום סוריה, איפה שנמצאים הטרוריסטים".
בדרך חזרה, בקיבוץ עמיר, פגשנו את תמנע קורץ, מכרה ותיקה. היא הראתה לנו הודעת וואטסאפ שקיבלה שלשום בלילה מחברה ממג'דל שמס, סראייה שמה. סראייה אישרה לנו לפרסם את תוכנה: "אנחנו באסון גדול. אימהות צועקות, מחפשות את הילדים שלהן, והילדים שוכבים מתים בצידי המגרש". והודעה נוספת, מאתמול: "שמנו היום כיסאות שחורים לזכר הילדים שנהרגו במגרש הכדורגל, וכל אמא ממג'דל אמרה לעצמה: 'זה היה יכול להיות הילד שלי'".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.07.24
