כך נראה הגיהינום. צילומי גופות מרוטשות של ילדים, ילדות, נערים ונערות, שירדו למגרש הכדורגל השכונתי ולא חזרו. שעשו את אותה פעולה בסיסית כל כך של ילדות, ומצאו את עצמם בשדה קרב. "הלכתי לשחק", אומרת ילדה לאביה, אומר מתבגר לאמו, ואיש לא מעלה בדעתו שבמציאות הישראלית, שבאמת הפכה לבלתי נסבלת, גם זה כבר מסוכן.
תמונות הארונות הלבנים, המוקפים ברבבות גברים, נשים וילדים מהעדה הדרוזית, מפלחות את הלב ולא נותנות מנוח. תמונות האופניים השרופים לצידי המגרש מזכירות את שאירע ב-7 באוקטובר, את האזרחים הקטנים ששילמו את המחיר על מלחמות של מבוגרים. תמונות האמהות המקוננות מזכירות כי מאז אנחנו במעגל דמים בלתי נגמר, ושבניגוד לרקמה על הכובע שראש הממשלה משווק ברשתות - לא ניצחון, לא מוחלט ולא נעליים. רק דם ועוד דם ועוד דם ועוד דם ועוד נקמה ועוד תגובה ועוד נקמה על התגובה ועוד סובלים, ושוכלים, ומתים.
דורות שלמים פה – יהודים, דרוזים, פלסטינים - גדלים בטראומה איומה, אם מתמזל מזלם לגדול בכלל
דורות שלמים פה – יהודים, דרוזים, פלסטינים - גדלים בטראומה איומה, אם מתמזל מזלם לגדול בכלל. לשרוד משחק כדורגל בשכונה. לשרוד מסיבת טבע. לשרוד שבת בבוקר. חיינו הופקרו ובתוכם גם כל החוויות הפשוטות, המובנות מאליהן. גם משחק ילדים במגרש השכונתי הפך סכנה. הפך טריגר. הפך פוטנציאל לאסון, או אסון. מהי מדינה שבה אי-אפשר לצאת לשחק בשכונה? לא ברור. בטח לא מקום עם עתיד. בטח לא מקום עם תקווה. רק עיניים אדומות, ודם. סליחה אמיר רביע אבו-סאלח, סליחה חאזם אכרם אבו-סאלח, סליחה איזיל נשאת איוב, סליחה מילאר מעדאד אלשעאר, סליחה נאזם פאחר סעב, סליחה ויניס אדהם ספדי, סליחה נאג’י טאהר חלבי, סליחה ג’ון וודיע אבראהים, סליחה אלמא אימן פכר אלדין, סליחה יזן נאיף אבו-סאלח, סליחה פג’ר ליית אבו-סאלח, סליחה גג’פארא איברהים. מותכם הוא אות קין נוסף על מצח המדינה וההנהגה שמובילה אותה. האחרונה לא תתנצל בפניכם, אך החברה האזרחית לא תשכח, ותישא את שמותיכן ושמותיכם על לוח הלב לנצח. אם יש צדק, תהיו הילדים האחרונים. לצערנו, הצדק בדיוק יצא לפגרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.07.24
