כמה שעות לאחר הלוויות קורעות הלב של 11 ילדים, התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני בראשותו של נתניהו לאחר ששב בצהריים מוושינגטון. אבל השורה התחתונה הייתה כתובה עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה: תהיה תגובה לאירוע הקשה של פגיעת רקטה במגרש כדורגל במג'דל שמס.
על השולחן הונחו שלל אפשרויות לתגובה כזאת. אבל לא צריך היה להיות שם כדי להבין את רוח הדברים: ישראל רוצה תגובה - אבל לא מלחמה.
השאלה היא לא אם היא רוצה, אלא אם היא יכולה. לא סתם בחודשים האחרונים הפרשנות הייתה שצה"ל רוצה לצאת קודם מעזה, ורק אחר כך להתפנות לזירה הצפונית. הנתונים על החוסרים בתחמושת, על עייפות המילואימניקים, על קריסה של משפחות תחת הנטל ועל הסיכונים שיש במלחמה כזאת – הרתיעו את ישראל מהסלמה.
האם יש לישראל תמיכה בינלאומית לתגובה נגד חיזבאלל? האם יש לצה"ל יכולות, במידה שהתגובה תתרחב למלחמה אזורית? גם ההשלכות לתגובה כזאת לא ברורות
האם יש לישראל תמיכה בינלאומית לתגובה כזאת? האם יש לצה"ל יכולות, במידה שהתגובה תתרחב למלחמה אזורית? גם ההשלכות לתגובה כזאת לא ברורות. למשל, האם עסקת החטופים שנידונה עכשיו ברומא לא תידחה שוב בגלל הסלמה בצפון? אם נכונה הידיעה שסרטוני עינויים של חטופים נשלחו מחמאס לבן גביר, אחרי ההתגרויות שלו בהם דרך הרעה במצב האסירים הביטחוניים בישראל – הרי שזה רק מאיץ את הצורך בעסקה.
אבל תגובה לטבח במג'דל שמס לא תספיק. אם נתניהו היה פותח את ליבו באמת ובתמים אל תושביה הדרוזים של המדינה, הוא צריך היה להודיע כבר אתמול שהוא מחזיר למליאת הכנסת את חוק הלאום כדי לתקן אותו. אחרי המחיר ששילמה העדה הזאת במלחמה האחרונה והאסון במג'דל שמס – זה צריך להיות מובן מאליו.
הציפייה לחזרתו של ראש הממשלה מוושינגטון שלוש וחצי שעות בלבד לפני המועד המתוכנן, וגם זה אחרי התלבטות האם להקדים או לא - נתנה פוקוס לתמונת חיינו.
ראש ממשלה שנעדר מהארץ שבוע בעיצומה של מלחמה; שר ביטחון שנמצא בנתק עם ראש הממשלה; ממשלה מסוכסכת, סמרטוטית, שתגובותיה אתמול רק הדגישו את העליבות שבקיומה, כשכל אחד מהם מציע איך להלום יותר חזק בלבנון.
1 צפייה בגלריה
בנימין ושרה נתניהו נפגשים עם דונלד טראמפ
(צילום: ISRAELI GOVERNMENT PRESS OFFICE / AFP)
למה התקשה נתניהו להחליט אם להמשיך במסע התענוגות שלו, לשרה כנראה הפתרונים. פעם, כשעוד היה לנו ראש ממשלה אחראי ולא אשם, זה לא היה קורה.
שמירת שבת? אל תצחיקו אותי. עניין השבת נתון לפרשנות אצל ראש הממשלה. כמו כל דבר, תלוי אם חילולה מועיל או מזיק לו. אם יש סיבה טובה לחילול שבת זה היה הפעם, באירוע שעשוי להדליק מלחמה בכל האזור. ואם בעיצומו של אירוע כזה ואחרי שסיים את כל פגישותיו נתניהו עדיין מתלבט, הרי שזה צריך להיכתב באותיות קידוש לבנה: זהו ראש ממשלה לא כשיר. תפיסת המציאות שלו לקויה. הוא לא רואה אותנו ממטר ואנחנו סטטיסטים בשבילו בדיוק כמו החיילים שהוצגו בקונגרס, כמו הורי החטופים שליוו אותו, כמו נועה ארגמני.
בתקופה הכי קשה של המדינה מאז הקמתה, אנחנו מונהגים על ידי זוג מופקר, שיצריו, תאוותיו, תחושת הכוח והאינטרסים האישיים והמשפחתיים הם שמנהלים אותם. ואם מה שקרה בשבוע האחרון לא שיכנע את שריו הבכירים ואת חברי מפלגתו שהאיש הזה לא ראוי להיות ראש ממשלה וכל יום שעובר רק מסכן אותנו – כבר לא ברור מה כן ישכנע אותם.
מעניין מה היה נתניהו מחליט אם האירוע הזה היה קורה עוד לפני הטיסה לפלורידה, הדובדבן שעל הקצפת של נסיעתו. אז תרשו לי לגאול אתכם מייסורי ההתלבטות: הוא לא היה חוזר. מי שטס בזמן מלחמה לשבוע, לנסיעה שניתן לסיים בשלושה ימים כשעל הפרק עסקת חטופים שנדחית שוב ושוב ומקדמת את מותם של חיילים וחטופים – הרי שמותם של 12 ילדים ועשרות פצועים לא היו מזיזים אותו ממסלול נסיעתו.
אם נתניהו היה חוזר לפני הפגישה עם טראמפ, היה נחסך מאיתנו אחד ממופעי החנפנות וההתרפסות המבחילים ביותר של המשפחה המלכותית
חבל, כי אם היה חוזר לפני הפגישה עם טראמפ, היה נחסך מאיתנו אחד ממופעי החנפנות וההתרפסות המבחילים ביותר של המשפחה המלכותית: לראות את שרה ממהרת לזרועותיו של טראמפ ומתרפקת עליו כמו שיומיים קודם התרפקה על נועה ארגמני. התמונה הממוסגרת של אריאל ביבס, שהעניקה במתנה לאחד האנשים הציניים, האנוכיים וחסרי החמלה שאנחנו מכירים – הייתה לא פחות מחילול קודש. זה הזכיר את התמונות הממוסגרות של הנכדים שמביאים כמתנה לחג לסבא וסבתא. ההבדל הוא, שבניגוד להם, טראמפ לא מחשיב בשיט את המחווה הזאת. הוא היה מעדיף שובר מתנה למסאז'.
בפגישה בין הנשיא לשעבר לבין נתניהו, ישבה שרה ליד טראמפ. מה הפלא שהוא מכנה אותה הנשק הסודי שלו.
נשים זה הפורטה שלו. ואשת ראש הממשלה שלנו, שיודעת לצחקק, להתחנחן ולהתרפק היא מהסוג שהוא מכיר היטב.
