יומיים לפני ששמה קץ לחייה, ישבה יובל-רינה סרי מול הרופא הפסיכיאטר הבכיר שטיפל בה במשך יותר מעשור, באופן פרטי, ושמעה ממנו שרק דבר אחד יכול לגאול אותה מהעליות ומהנפילות של מחלת המניה דפרסיה, שהתפרצה אצלה במהלך שירותה הצבאי. את מה שלא עשו הכדורים והזריקות, הוא אמר, יעשה טיפול בנזעי חשמל שמתבצע בהרדמה מלאה, ולכן עליה לעבור, עכשיו ומיד, בדיקות והכנות במחלקה הפתוחה של המרכז לבריאות הנפש באר יעקב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו עכשיו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"לפני שיובל חתמה על טופס ההסכמה היא שאלה את הפסיכיאטר אם טיפול בנזעי חשמל באמת יכול לעזור לה", מספר אביה, יועץ התקשורת ברק סרי, "והוא שיתף אותה בנתונים. בניגוד לכדורים, שמבטיחים 50-60 אחוזי הצלחה, השוק החשמלי המבוקר מבטיח 80-90 אחוזים. ההסבר הזה לא הניח את דעתה של יובל, שהתעקשה לשאול מה סיכויי ההחלמה שלה. היא תחזור להיות כמו פעם? היא תתחתן? יהיו לה ילדים? והרופא, מבכירי הפסיכיאטרים בישראל, נשמע אופטימי מתמיד. הוא אמר לה 'יובל, את תגשימי את החלומות שלך, את תלמדי פסיכולוגיה ותחזרי למחלקה הסגורה כמטפלת'".
ומה הייתה עמדתך בנושא של הטיפול הקיצוני?
"מה אני מבין בזה?" הוא משפשף את זיפי הזקן, "אני רק יודע שהמון אנשים שמסתובבים בינינו, ושאת חלקם את מכירה מצוין, עברו את הטיפולים האלה וחזרו לאורח חיים תקין".
5 צפייה בגלריה
ברק סרי עם תמונת בתו יובל ז"ל. "בדרך הביתה הייתי רגוע, סוף סוף יש פתרון"
(צילום: גדי קבלו)
עוד באותו הערב הגיעו שניהם למתחם המחלקה הפתוחה שממוקם בנס-ציונה. "כפר אירופי ירוק בלב העיר", הוא אומר, "יובל תפסה לי את היד ואמרה 'אבא, זה בכלל לא דומה למחלקה הסגורה'. נכנסנו למבנה נאה, צוות המחלקה היה סימפתי, עשינו קבלה והאחות לקחה אותה לחדרה. בדרך הביתה הייתי רגוע. סוף-סוף יש פתרון".
יובל, שנפרדה מהעולם הזה לפני חודש בדיוק, הייתה רק בת 30. על סף סיום התואר במדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס, עם תוכניות לתואר שני בפסיכולוגיה. "היא תמיד הייתה אחרת", אומר סרי, "ילדה שאהבה את החיים ומגיל צעיר פלירטטה עם המוות". פינת ההנצחה שעומדת במרכז הסלון גדושה בפוסטרים של הילדה היפה, עם השיער הכהה והעיניים בצבע הכחול-טורקיז. "היא, וגם אחותה אלה, קיבלו את העיניים של אמא שלהן. כשטיילתי איתן ברחוב כולם הסתכלו על שתי הנסיכות שלא דומות לי ושאלו אם אני ה’מטפלת’ ממין זכר שלהן". ובכל התמונות היא מחייכת.
יומיים אחרי הפגישה האופטימית עם הפסיכיאטר, סרי סיים את הגשת תוכנית הבוקר עם ינון מגל ברדיו 103, הדליק את הסלולרי - והופצץ בהודעות. "אבא, אני רוצה לצאת, אני יוצאת היום". הוא שאל "מה זה 'יוצאת'? את לפני טיפול". בחוכמת הבדיעבד הוא תוהה איך לא שמע את השינוי בקולה. "התרגלתי לשמוע את יובל בוכה ומתחננת, ובאותו הבוקר היא נשמעה רגועה ונחושה. צילצלתי למנהלת המחלקה, 'אל תרשו לה לצאת', והרופאה ענתה 'זו מחלקה פתוחה, אני לא יכולה למנוע את יציאתה'. בחודש שחלף מאז מותה של יובל שיחזרתי את השיחות האלה מאות פעמים. קול נחוש, אסרטיבי, 'אבא, אני לא נשארת בגיהינום הזה'".
הבנת שהספירה לאחור החלה?
"אני חושב שבפעם הראשונה בחייה יובל הבינה שכולם צדקו ושהיא באמת לא בריאה. ואז היא אמרה, 'אני לא רוצה לחיות ככה, את החיים האלה אני לא רוצה'. מאוחר יותר שמעתי גם מהפסיכולוג הקליני וגם מהפסיכיאטר שבשלב הזה היא כבר הייתה חדורת מטרה – לשים קץ לסבל ולהיגאל מיסוריה".
סרי שלח הודעה בקבוצה המשפחתית המורחבת וביקש שאף אחד לא יבוא לקחת את יובל. דן, צעיר בניו, הודיע לו שיובל צילצלה אליו ואמרה לו "אני רוצה למות". דן אמר לה "תחשבי, זה יהרוס את כולנו, זה יהרוס את אבא", ויובל ענתה "אני מבינה הכל, ולמרות זאת אני לא יכולה יותר, אני עייפה, אני אלך לישון".
"במשך שנים היא אמרה לי עשרות פעמים 'אבא, אם לא הייתי יודעת כמה סבל אני אגרום לך ולכם, כבר מזמן הייתי הולכת'. באותו היום, גם הנימוק הזה נמחק. כתבתי ליובל שאני בא לדבר איתה, הגעתי ברבע לארבע ומצאתי אותה בלובי, לבושה כמו נסיכה, עם שני התיקים שהביאה איתה יומיים קודם לכן. אחד מהם היה כבד במיוחד. מוכנה לתזוזה".
5 צפייה בגלריה
ברק סרי ובתו יובל ז"ל. "בפעם הראשונה בחייה יובל הבינה שכולם צדקו והיא לא באמת בריאה"
(מהאלבום המשפחתי)
בדקות הראשונות הוא דיבר אל ההיגיון שלה. "אמרתי לה 'יובי, יובלי, את הולכת לחרב לך את הטיפול, אולי לחרב לך את החיים, יש לנו הזדמנות, חבל שנצא מכאן עם כלום'. והיא בשלה, 'אני יוצאת'. באותו הרגע החלטתי לשנות את הגישה, להחליף דיסקט. החלטתי שאני כבר לא זורם איתה. כשיובל ביקשה 'תיקח אותי הביתה' בלעתי את הרוק ועניתי 'אני לא לוקח אותך', במטרה לזעזע אותה. אבל יובל עמדה מולי – מדהימה ביופייה, מדברת בצורה מפוכחת וקרה – אמרה 'אבא, אני לא נשארת כאן', הרימה את שני התיקים ויצאה".
סצנה מסרט.
"כן, מסרט אימה. אני רץ אחריה, היא הולכת מהר למרות שאחד התיקים ממש כבד, אז אני מפרסס ורץ למחלקה, 'תנסו לעצור אותה, תשכנעו אותה, תקראו לפסיכיאטר', והם 'אצלנו אין בכוח, כאן זה רק בהסכמה'. אני מתקשר והיא אומרת, 'אבא, אין לי כוחות יותר, תבין אותי, אני לא מסוגלת לחיות בסבל הזה, אני רוצה ללכת לעולם אחר'. ואני עוד מקונן על הטיפול שמתבטל ומצלצל לעוד רופא מהמחלקה, 'יובל קצת נסערת, תן לי להוציא אותה למסעדה והיא תחזור בערב'. והוא מסכים. אני מעלה את רון, אחיה הגדול, שיעזור לי לשכנע אותה לחזור, או לפחות לעצור, ויובל עונה ב'תעזבו אותי, לא טוב לי, אולי בעולם אחר יהיה לי טוב'. רון צעק עליה, 'יובל, תפסיקי לדבר ככה! מספיק, תחזרי וזהו' – והיא ניתקה, העבירה את הסלולרי למיוט והכניסה אותו לתיק כדי שאף אחד לא יפריע לה ללכת אל מותה".
בשלב הזה המשטרה מוזעקת למקום, והשוטרים חורשים את האזור אבל לא מוצאים את יובל. "הביאו רחפן, פתחו מצלמות וברבע לשבע, כשהשוטר עם האיכון דיווח 'היא סטטית' אמרתי 'וואלה, ברוך השם'. חשבתי שזה סימן טוב, קיוויתי שהיא התיישבה לנוח באיזשהו מקום אחרי שלוש-ארבע שעות הליכה בחמסין, עם תיק כבד. עד לרגע האחרון הייתי אופטימי. לא היה לי ספק שהיא תכף מצלצלת, 'אבא אני כאן, בוא תיקח אותי'. כבר שמעתי את עצמי אומר לעשרות השוטרים והפרמדיקים שהיו שם, 'חבר'ה, אף אחד לא מתקרב אליה, אף אחד לא נוגע בה, רק אני ניגש אליה'. בשמונה ו-20 קראו לנו ללובי הבניין, לי ולדן, והודיעו לנו שיובל נמצאה ללא רוח חיים".
אתה כועס עליה?
"על יובל? מה פתאום. אני רק מתגעגע אליה. מאוד-מאוד-מאוד. היא הייתה אינטנסיבית, היא הייתה סערה. לא נעים להודות באמת, יש לי ארבעה ילדים ו-95 אחוז מהזמן שלי הוקדש ליובל. מיליון שיחות נפש, סבל, מצוקות, אין סוף לכאב. לא נעים לי משלושת הילדים האחרים, שקיבלו רק חמישה אחוז של אבא אוהב".
ארבעה ילדים נולדו לסרי (62) במהלך 16 שנות נישואיו לשרה-כריסטין, שהסתיימו לפני 21 שנה: רון (36, כלכלן בחברה ביטחונית, אב לשניים), אלה (33, עובדת במשרה אדמיניסטרטיבית באסותא, אם לשלושה), יובל (30), ורן (27, רואה חשבון טרי). יובל הייתה בת תשע כשהוריה נפרדו, אבל לדברי אביה, רגישות היתר שלה בלטה הרבה קודם. "שלושת אחיה דומים, שלושתם היו מנהיגים בכיתות שלהם ואילו יובל, מקטנות, הייתה משהו אחר לחלוטין. רגישה, מופנמת, שקטה, והייתה לה בעיה עם פרידות. במעבר מטרום-חובה לגן חובה היא סבלה מגעגועים לגננת, למבנה ואפילו לבובות, וסימפטומים זהים הופיעו במעבר לכיתה א', לחטיבה ולתיכון. תמיד עטפתי אותה בתשומת לב כפולה, חיזקתי אותה בכל דרך, הרגשתי שהיא זקוקה לזה. בכיתה ה' יובל הלכה לנחם חברה מהשכונה שאביה התאבד, וחזרה הביתה מרוסקת. התברר שהיא שמעה תיאור מדויק של הגופה, סיפור קשה לכל ילד, ובמשך חודש יובל שכבה במיטה, מכווצת ורועדת מפחד. לא היו לה מנגנוני הגנה, והחוסר הזה החריף עם השנים".
בסיום התיכון סרי חשש מקשיי ההסתגלות שיערימו עליה החוקים הנוקשים של המסגרת הצבאית, "אבל יובל עברה את הטירונות כמו גדולה. שאפו אמיתי. אחרי מותה, חברותיה לטירונות סיפרו כמה שהיא הייתה נשמה טובה, מלאת הומור ומוקד חברתי. עשיתי הכל כדי שתשרת ביחידה שתאפשר לי להיות נגיש אליה, ויובל שובצה בשלוחה התל-אביבית של מיפקדת פעולות צה"ל בשטחים. פקידה. כל בוקר היא נסעה באוטובוס לאבן גבירול, חזרה הביתה בסוף היום והיו לה המון חברות וחברים חדשים. הכל היה אחלה".
גם עכשיו, 12 שנה אחרי שהתרחש, סרי עדיין חי ונושם את הרגע ששינה את חייו. "הייתי במזנון הכנסת כשיובל התקשרה בבכי תמרורים. 'אבא, רע לי, אני רוצה לצאת מכאן, המקום הזה עושה לי רע'. הייתי בטוח שמישהו עשה לה משהו, אולי אמר לה משהו, לא יודע מה. קיוויתי שזה יעבור. לא עבר. כל יום היא בכתה לי כאילו שזה סוף העולם. אחרי כמה ימים אמרתי, אני חייב לבדוק מה עשו לה. דיברתי עם המפקד שלה ועם המפקד של המפקד והם אמרו, 'גם אנחנו לא מבינים מה קרה'. עד היום אני לא יודע מה היה הטריגר, מה גרם למרה השחורה לנחות על יובל, אבל במו עיניי ראיתי איך הילדה המאושרת והשמחה, קונדסאית אפילו, נתקפת בבכי בלתי נשלט. הבנתי שלא קרה משהו דרמטי ולא הבנתי מה מניע אותה לבכי של ימים שלמים".
סרי נרתם לפעולה. "אמנם יובל חיילת, אבל אני רואה שהמצב מידרדר ואני לא מוכן לחכות לקב"ן, אז הגעתי לפסיכיאטרית באופן פרטי. אחרי כמה שיחות עם יובל, שכנראה סיפרה על מחשבות אובדניות שמלוות אותה מגיל צעיר, הפסיכיאטרית התקשרה אליי בהיסטריה 'בוא אליי מיד לקליניקה, זה דחוף, יש בעיה גדולה עם יובל'. כשהגעתי היא אמרה 'תשמע, היא מדברת על אובדנות, אתה חייב לאשפז אותה מיד. ויותר מזה, אני דורשת שמישהו מהמיון יאשר לי שאתם באמת שם. אם לא תעשה את זה אני איאלץ להזעיק משטרה'. פחד. עד אז חיפשתי סיבות מקילות לביטויי הדיכאון. כמה ימים לפני ההתפרצות הראשונה יובל סיפרה לי על חברים שלה שהשתחררו, כמה עצוב לה להיכנס לחדר האוכל ולא לראות אותם, וזכרתי שפרידות הופכות אותה לפריכה ושבירה. השמיים נפלו עליי כשהבנתי שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק”.
יובל התאשפזה במחלקה הפסיכיאטרית, וכשיצאה משם התעקשה להשלים את השירות הצבאי. “זה היה כרוך במאמצים מפני שהיה עליה להתגייס מחדש, אבל היא עשתה את זה. היא התגאתה בעובדה שעשתה שירות מלא. לדעתי, כאן מסתתרת הבעיה המרכזית של יובל".
מה הכוונה?
"שאיפת חייה הייתה להיות כמו כולם, וזה מה שגרם לה להתכחש למחלתה. היא התכחשה מהרגע הראשון. 'אני לא חולה, הם טעו באבחנה'. היא טענה שהיה לה משבר, שחלף, ועכשיו היא בסדר ולא צריכה כדורים. הסירוב המוחלט לקבל את עובדת היותה חולה גרם לזה שבמשך השנים היא שיחקה עם הטיפול. היא לא לקחה את הכדורים, או לא את כולם; הרי היא בריאה".
"שאיפת חייה הייתה להיות כמו כולם, וזה מה שגרם לה להתכחש למחלתה מהרגע הראשון. הסירוב המוחלט גרם לזה שבמשך השנים היא שיחקה עם ה
יובל גזרה את החוגר ויצאה לעולם. "פסיכיאטר נודע אמר לי שמעתה ואילך צפויים לה חיים של עליות וירידות, והוא צדק. כאן יש הבזקים ושם הכדורים עושים לה רע ופתאום מגיע התקף של מחשבות אובדניות וקצת דיכאון וקצת נפילה. אף אחד לא ראה את זה, אף אחד לא ידע. למחלה של יובל לא היה ביטוי חיצוני, היא תמיד הייתה יפהפייה מדהימה, עם לב ענק וחיוך רחב. לפני כחצי שנה יובל הלכה למשרד הפנים והוסיפה לעצמה שם שני, רינה, כשם אמי, שהלכה לעולמה שלושה חודשים לפני שהתחתנתי. אולי היא קיוותה שהשם רינה יחזיר לחייה את השמחה. ומה יצא? יובל סיימה את חייה בתאריך פטירתה של סבתא רינה, ונקברה לצידה".
יובל חוותה משבר נוסף כאשר אלה, אחותה הגדולה, עזבה לתל-אביב. "היה לה קשה להיפרד. גם לפני שנה, כשדן, שצעיר ממנה בארבע שנים, עזב לתל-אביב זו הייתה מכה קשה עבורה. אני בזוגיות ארוכה עם אורית, אבל אנחנו גרים בבתים נפרדים. כאן, בבית, אני הייתי עם יובל רוב הזמן, לפעמים בשמירה צמודה של 24/7. תלוי במצבה. ברור ששילמתי מחירים כאלה ואחרים. פסלתי משרות שדרשו ממני להעתיק את מגוריי לתל-אביב. כיועץ התקשורת של שרים – אהוד ברק, סילבן שלום ואריה דרעי – עבדתי מסביב לשעון, אבל מהבית, כשאחת מאוזניי מכוונת לעבר החדר של יובל. למזלי, העבודה שלי לא דורשת ממני להחתים כרטיס".
5 צפייה בגלריה
ברק סרי ואהוד ברק. "עבדתי מסביב לשעון, אבל מהבית, כשאחת מאוזניי מכוונת לעבר החדר של יובל"
(צילום: חיים צח)
איך הצלחת לשמור על אופטימיות לאורך השנים?
"זו מחלה מתעתעת. כשיובל פרחה היא הייתה מלאך, לא היו לה גבולות לנתינה. כבר בתיכון היא אירגנה מגביות לתלמידות שנזקקו לתמיכה, כאן ספרים ושם בגדים, היא הכירה את כל ההומלסים של אשדוד, לזה היא קנתה סלולרי במקום זה שנגנב ממנו ולאלה הביאה קופסאות עם מצרכי מזון בימי שישי. נשמה".
רק אחרי מותה אזרת אומץ להוציא מפיך את המונח "מתמודדת נפש".
"זה לא עניין של אומץ. לא סיפרתי לאף אחד מפני שכיבדתי את רצונה של יובל. לא הסתרתי. פשוט לא שיתפתי".
התביישת?
"הכי לא! התגאיתי בנדיבות שלה, באדיבות, בטוב הלב, בהומור, בחוכמה וברגישות לכל אדם. הלב שלי התרחב מגאווה כשלשבעה הגיע פרופ’ רון שפירא, רקטור המרכז האקדמי פרס, והביא לי את תעודת סיום התואר של יובל. העובדה שהיא עמדה על סף סיום התואר הסבה לה אושר עילאי. היא אמרה 'זאת ההוכחה שכולכם טעיתם ושאני בריאה'. הדבר היחיד שביקשתי ממנה היה לטפל בעצמה. אבל יובל התכחשה למחלה וראתה בכדורים סוג של נכות, היא טענה שכבר אינה זקוקה להם ושהיא רוצה להיות יובל של פעם, נקייה".
לאבל הכבד על מותה, הצטרפה כבר בימים הראשונים תחושת שליחות. "לשבעה הגיעו אלפים. נשיא המדינה ויו"ר הכנסת וכל השרים וכל ראשי הערים, ראשי המשק וכל התקשורת, וכשהתחלתי לספר על יובל ראיתי שאין אחד שלא מכיר את זה ממשפחתו – הורה, אחות, אח. רובם המשיכו למכור לוקשים לעצמם ולסביבה. הבת של זה 'החליקה מהגג' והבן של ההוא 'נפל', על מי אתם עובדים? במקרה הזה, המשפחה פחות חשובה. אני פונה אל המטופלים ואומר להם, 'חבר'ה, אין לכם במה להתבייש, טפלו בעצמכם מפני שהטיפול יכול להציל חיים. אם תבינו שהטיפול הזה מחויב המציאות, אולי הגורל שלכם יהיה שונה מזה של יובל'. ואיך נאמר? 'כל המציל נפש אחת וגומר'. ופתאום מישהו חשוב מחבק אותי ואומר 'דיברת על הבת שלך ודיברת על הבת שלי. היא אחרי שישה ניסיונות אובדניים'. זה נוגע בכולם. כמו שהם לא ידעו עליי, מפני שלא סיפרתי, כך אני לא העליתי בדעתי שבמעגל החברתי שלי יש מתמודדי נפש".
"כשהתחלתי לספר על יובל ראיתי שאין אחד לא מכיר את זה ממשפחתו. רובם המשיכו למכור לוקשים לעצמם ולסביבה, על מי אתם עובדים?"
מאז 7 באוקטובר מעגל מתמודדי הנפש רק הולך ומתרחב.
"לפני כמה חודשים, כשהמצב הידרדר, פניתי לחבר שלי, פרופ' ארנון אפק, והתייעצתי איתו לגבי האפשרות של חוות דעת נוספת, משהו שיקל ולו במעט על כאביה של יובל. ואת יודעת מה הוא ענה לי? 'תקשיב, ברק, שלא תעז להחליף רופא. למה? כי אין רופאים בישראל, בתחום הפסיכיאטרי יש מצוקה אדירה. אם היום יבוא מישהו למערכת הציבורית ויבקש הפניה לפסיכיאטר, אני אתן לו תור לסוף 2025. ואל תבנה על פסיכיאטרים פרטיים, גם הם מפוצצים'".
אתה שוקל פעילות ציבורית כלשהי בנושא?
"יש אליי המון פניות, מראשי השדולה בכנסת ועד לעמותות שונות שעוסקות בנושא, אבל עוד מוקדם להחליט. אני שמח לגלות ולהרגיש שיובל שלי נוגעת באלפים רבים של אנשים. ואני מדבר מהלב. לא, אני לא מצדיק את מה שיובל עשתה, ולכן אני מבקש מכם להילחם, להיאחז בחיים, לעשות הכל כדי לשפר את החיים ולהילחם על התקווה".
בשנה שעברה סימן לעצמו סרי מטרה חדשה בחייו המקצועיים: התמודדות לראשות עיריית אשדוד. יובל לא התלהבה מהרעיון. "האמת? גם אני לא מיהרתי להתלהב", הוא מגחך. "הפוליטיקה הארצית מעניינת אותי הרבה יותר מהפוליטיקה המוניציפלית, ובימינו, תפקיד בשירות הציבורי פירושו להרוויח פחות ולהשקיע הרבה יותר. להיות ראש עירייה זה להיות חשוף למאבקים, חלקם מאוד לא סימפתיים, אז למה לי להכניס ראש בריא למיטה חולה? מצד שני, אמרתי לעצמי שזה לא מספיק לבקר ולקטר. אם אנשים טובים לא ייכנסו למערכת אז אנשים פחות טובים ייכנסו אליה, כמו שקורה עכשיו. אין ואקום".
לתחושה הזו הצטרפו גם גורמים חיצוניים. "הופעלו עליי לחצים גדולים מאוד מראשי ש"ס באשדוד, בשמו של דרעי. לא בגלל שהם כל כך רצו אותי, אלא בגלל שהיה להם סכסוך עם ראש העירייה הנוכחי. דרעי פעל מהאינטרסים שלו, זה לא מזיק להיות החבר של ראש עיריית אשדוד. התייעצתי עם אורית, זוגתי, ועם הילדים, הם הביעו דעות בעד ונגד, והתגובה של יובל הדהימה אותי בפשטותה. היא אמרה לי, 'אבאל'ה, בשביל מה אתה צריך את זה? עכשיו כולם אוהבים אותך ומפרגנים לך, פעמיים ביום אתה בטלוויזיה. עדיף שתישאר כזה'. המשכתי להתלבט עד שהובטח לי שאקבל את החרדים. באשדוד, בלי תמיכת חרדים אין טעם להתמודד".
"הופעלו עליי לחצים גדולים מאוד מראשי ש"ס באשדוד, בשמו של דרעי... המשכתי להתלבט עד שהובטח לי שאקבל את החרדים. באשדוד, בלי תמיכת חרדים אין טעם להתמודד"
יובל, שעבדה כפקידה בעירייה, עידכנה את אביה במפת התככים והפגינה שליטה בחומר. "יובל הייתה בתקופה מצוינת, תיפקדה, עבדה ולמדה, יצאה עם חברות והמשיכה לחפש את האחד והמיוחד שיכיל אותה. גם כשפרצה המלחמה היא לא קרסה, למרות שלקחה ללב את סיפורי הנופלים, במיוחד את הסיפור של עמית בוסקילה (שנרצחה במסיבת נובה - ס.ש). המשבר פרץ בתחילת ינואר, בהתקף מניה עוצמתי במיוחד. זו פעם ראשונה שראינו את המניה בעוצמה: זה לא לישון, זו תחושת התעלות, זה דיבור מוגבר, זו ישות אחרת שמשתלטת עליך. בשתיים בלילה היא בישלה במטבח, המוח שלה נכנס לאטרף, בלגן והמון דיבורי סרק. 'אני מנעתי פיגועים, עצרתי מחבלים'... הזיות. משהו נורא. הפסיכיאטר הציע לרסק את הכדורים ולהכניס אותם לאוכל ולשתייה. ניסינו, לא הלך, היא עלתה על זה שמנסים להכניס לה תרופות. ואני עומד מולה ולא יודע מה לעשות. יובל העדינה והרגישה, שלא מסוגלת להגיד מילה רעה, הופכת לאדם אגרסיבי. פעם היא נסעה לירושלים, לכותל, נפלה, והמשטרה הזעיקה אותי אליה. הפעם באמת לא הייתה ברירה, היא כבר הפכה לקצת מסוכנת עבור עצמה והפסיכיאטר ביקש לאשפז אותה במחלקה סגורה".
סרי הסכים. "במחלקה הסגורה יובל קיבלה שתי זריקות שהחזירו אותה למציאות. היא עשתה מאמצים אדירים לחזור לעבודה וללימודים, אבל ראיתי את תחילתה של השקיעה. התקפי חרדה, בכי בלתי נשלט. לאחר שסיימה יום עבודה היא ברחה לשינה טרופה, ימים שלמים ישבתי ליד המיטה שלה, כשהפרופסור זימן אותנו לשיחה ודיבר על נזעי חשמל הייתי משוכנע שזה האור בקצה המנהרה. אורית אירגנה לי יום הולדת קטנה במסעדה, עם הילדים והנכדים, התחננתי לפני יובל שתקום מהמיטה והיא הפתיעה והסכימה, אבל כשהגענו למסעדה היא אמרה לי 'אני לא יכולה לצאת, תשאיר את האוטו דלוק עם מזגן'. נכנסתי למסעדה, וכל חמש דקות יצאתי לוודא שהיא בסדר. אחרי 40 דקות יובל הפציעה בדלת, ואז פרצה בבכי ונמלטה לרכב. אנשים לא מבינים את העוצמה של התקף, כשמשהו כימי משתבש לך במוח ולא מצליח להתאזן. כל יום היה גרוע מקודמו. 'אבא, אני על הפנים, מתי זה יעבור, מתי אחזור להיות מה שהייתי?' ככה – עד ליום האחרון בחייה. כשהיא החליטה שטוב לה מותה מחייה, כבר אי-אפשר היה לעצור אותה".
שבועיים לפני מועד הבחירות נודע לסרי שדרעי לא מתכוון לממש את הבטחתו ולתמוך בו. "לא שמעתי את זה מפיו. הוא שלח מישהו שחירטט לי שדרעי מאוד מעריך אותי, אבל הוא לא יכול להעניק את תמיכת ש"ס ליהודי כמוני, שמחלל שבת. לפני 7 באוקטובר זה היה סגור, ואחרי שפרצה המלחמה והבחירות נדחו, הוא חטף רגליים קרות. למרות הסכסוך שבין ש"ס לראש העירייה הנוכחי, שלטענתם לא עמד בהסכמים, הם נאלצו לתמוך בו כי חששו להפסיד. שבועיים לפני הבחירות, כשהבנתי שאין חרדים, הסרתי את מועמדותי. היה ונגמר".
ומה עלה בגורל הקשר הארוך שלך עם דרעי?
"מבחינתי, היה ונגמר. במיוחד לאור העובדה שדרעי לא עידכן אותי בארבע עיניים על ביטול התמיכה. מאז, לא החלפנו אף מילה. נתק".
דרעי ידע שאחת מבנותיך מתמודדת נפש?
"זה נודע לו ממש בסמוך לפטירתה, ולא ממני. יובל חיפשה דרכים להציל את עצמה, ואחת הדרכים הייתה חזרה בתשובה. אין לי מושג מי הציע לה לפנות לדרעי. היא איתרה את מספר הטלפון שלו וכתבה משהו כמו 'שלום, אני יובל, הבת של ברק, אבל הוא לא יודע שאני כותבת לך. אני אשמח מאוד אם תשלימו. זה יעזור לי להבריא'. דרעי ענה לה, 'גם אני רוצה להתפייס ואני עובד על זה'. יובל הייתה מאושרת והעלתה את ההתכתבות ביניהם לווטסאפ של האחים. רון, הבן הבכור, קרא והתחלחל. הוא כעס על דרעי. הוא שלח לי את ההתכתבות, ואחרי רבע שעה קיבלתי טלפון פתאומי מגוף שלישי, שליח של דרעי, שהתחיל לנאום לי כמה כדאי לנקות את השולחן. הבנתי את הקישור, ועניתי שאני מוותר על העונג. התנצלתי בשם יובל, בתי, שבזמן האחרון לא מרגישה בטוב, ושם זה נגמר".
אף על פי כן ולמרות הכל, דרעי בלט בנוכחותו בלוויה של יובל. "אלפי אנשים, ופתאום קלטתי אותו עומד על במת ההספדים. הבנים ואני אמרנו את הקדיש ולאחר מכן, כשהרב שהנחה את הטקס פתח בקדיש, גם דרעי אמר. אולי זה סוג של סגירת מעגל".
פרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוגי קליני, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין
נתחיל מהסוף. אנשים הנמצאים במשבר דיכאוני-אובדני חווים עוצמה גבוהה של כאב נפשי, ייאוש וחוסר תקווה. עם זאת, התאבדויות ניתן למנוע. דרושה מודעות וקצת אומץ לא להפנות מבט, לשאול, להתעניין, וכשצריך - להושיט יד ולהפנות לטיפול.
מהם גורמי הסיכון שאליהם חשוב לשים לב? המחקר מדגיש כי מרבית האנשים שניסו להתאבד או התאבדו, סבלו בשבועות טרם ההתאבדות ממצוקה נפשית חריפה כמו דיכאון. רמזים התנהגותיים כמו ירידה דרסטית בתפקוד, חוסר שינה, שינויים לרעה במצב הרוח, חוסר עניין וחוסר שקט הם כולם סימני אזהרה משמעותיים. כשסימנים אלו מופיעים במקביל לאירועים שליליים (טריגרים) כמו אובדן פרנסה, כישלונות, טראומה, הסתבכות עם החוק, פגיעה בערך העצמי (חרמות, שיימינג ועוד) אזי צריכה להידלק נורה אדומה.
מה עושים כאשר זיהינו אדם בסיכון אובדני? לפני הכל להקשיב, ללא שיפוטיות או ביקורת ותוך ניסיון אמיתי להבין את המצב. חשוב לנסות ולהעביר את המסר כי למרות שהאדם שמולנו מתקשה לראות זאת, משברים אובדניים נוטים להיות זמניים והפיכים.
כולנו חוששים לגעת, לגשת, לשאול על אובדנות. אולם עלינו לאזור אומץ ולשאול האם יש לאדם מחשבות אובדניות, האם הוא מתכנן לפגוע בעצמו. שאלות כמו "במצבי משבר, אנשים לעיתים חושבים על התאבדות, האם אתה חושב על התאבדות?" מזמינות תשובה ישירה וכנה ובכך פותחת פתח לפעול להשגת סיוע. הניסיון הקליני והמחקרי מבהיר כי דיבור על הנושא באופן ישיר אינו מגביר סיכון אובדני ואינו "מכניס מחשבות לראש".
והכי חשוב - להפנות לקבלת עזרה. הפנייה לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי או בעיתות חירום למיון לאבחון מיידי יכולה לעשות שינוי דרמטי. יש לנו היום טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים מצוינים לדיכאון ולאובדנות ואין שום סיבה להישאר עם הכאב הבלתי נסבל. נכון, לפעמים זה קשה להניע אדם בדיכאון לטיפול – אבל בעזרת שכנוע ומאמץ זה יכול להוביל לשינוי משמעותי בחייו וגם בחיי משפחתו. חשוב לדעת- עולם הטיפול התקדם מאוד ביכולתו לסייע לאנשים הסובלים מדיכאון, גם דיכאון עמיד – ועל כן פנייה לטיפול יכולה ממש להציל חיים.
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת . "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו: 03-7487771
