חבל שהגענו לזה. האירועים אתמול, בתחילה בשדה תימן ובהמשך בבית ליד, היו הפרות של החוק שחבל שהגענו אליהן. מי היה מאמין שיהיה ויכוח על היחס למחבלי הנוח'בה, אבל בישראל הכל אפשרי. המראות הללו לא נעימים לצפייה במדינה דמוקרטית ושומרת חוק – אם כי יש לומר, בדומה ללא מעט מראות שראינו בשנים האחרונות במסגרת המחאה נגד ראש הממשלה נתניהו ונגד הרפורמה המשפטית, שנתמכו על ידי יועמ"שית שטענה שאין מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי. מובן וטוב שנבחרי הציבור, ובראשם נתניהו, גינו את המעשים. ואחרי שהדברים הללו נאמרו, חשוב להבין מה עומד מאחורי ההתפרעויות הללו, גם בלי להצדיק את האלימות שבהן: תסכול ממערכת שפעם אחר פעם לא בוחרת בצד של ישראל.
תקועים ב-6 באוקטובר. אירועי אתמול מבטאים חוסר אמון מוחלט במערכת המשפט – המערכת שלאורך שנים זכתה לאמון יחסית גבוה, והפכה בשנה שעברה לסלע המחלוקת בציבור הישראלי. טבח 7 באוקטובר אולי חיזק בציבור את העמדה שצריך להיות מאוחדים ולשים את המחלוקות מאחורינו, אבל מערכת המשפט הישראלית – האזרחית והצבאית – דווקא המשיכה להתנהל כאילו 7 באוקטובר מעולם לא קרה. והנה, אירוע אחרי אירוע, נציגי מערכות המשפט הישראליות פועלים באיזו מוטיבציית יתר שאינה ברורה בנושאים הקשורים לאויבינו – פעם זה חקירת חיילים בגין רצח מחבלי הנוח'בה, פעם זה התפריט של המחבלים, ועוד ועוד.
יש דרך. מגיני המערכת טוענים שחקירות ומעצרים כמו אלו שבוצעו אתמול, של חיילים החשודים בפגיעה במחבלי הנוח'בה, הכרחיים כדי שנוכל לטעון כי אנו חוקרים את עצמנו, ואין צורך במעורבות של בתי דין בינלאומיים. אולי זה נכון – אבל בשום מקום לא נאמר שהחקירה צריכה להיעשות תחת מצלמות, באופן בוטה וכדי שכולם יראו. יכלו קצין משטרה צבאית ראשי או הפצ"רית לבצע את אותה החקירה ברגישות, בשקט ובצנעה, ולעמוד עם אותם נתונים מול בתי הדין הבינלאומיים. אבל לא – מערכת המשפט הישראלית מתנהלת בהיבריס שנובע מכישלון הרפורמה המשפטית והצלחת המחאה שהתנגדה לה.
משמעות הכוח. מי שרוצה את הכוח לשלוט, מי שרוצה להיות בעל כוח ולהחליט על מדיניות – צריך גם לשאת בהשלכות. וההשלכות המינימליות ביותר הן ביקורות של הציבור. זה כבר יותר מדי עבור המשפטנים שלנו. הנה הם יוצאים מהאולם כשמשפחות חטופים או משפחות שכולות מעבירות עליהם ביקורת, הנה הם מתפלאים על הזעם הציבורי בשל חקירה בגין "רצח" מחבל נוח'בה. מה חשבתם לעצמכם כשאסתר חיות עמדה מעל הפודיום בתחילת הרפורמה? מה חשבתם לעצמכם כשבתחילת המלחמה הצגתם את פסק הדין על עילת הסבירות? אז אם אפשר לרדוף אחרי שמחה רוטמן עם מגאפון, אין שום בעיה ששופטי בית המשפט העליון ישמעו קריאות "בושה, בושה, בושה". רציתם לקבוע מדיניות לאזרחי ישראל? תצטרכו לקחת את אזרחי ישראל בחשבון, ולהתמודד עם הכאב שלהם. הם מאמינים בדמוקרטיה, לא באקטיביזם שיפוטי.
חשוב להבין מה עומד מאחורי ההתפרעויות הללו, גם בלי להצדיק את האלימות שבהן: תסכול ממערכת שפעם אחר פעם לא בוחרת בצד של ישראל
פורסם לראשונה: 00:00, 30.07.24