בוגדת. בוגדים. שרמוטה. לכי לעזה. ערב רב. חמאס. אלה רק חלק מהקללות שהיו מנת חלקי ומנת חלקם של יתר העיתונאים שהגיעו לסקר את ההפגנה בכניסה לשדה תימן. לא כולל יריקות, קללות עסיסיות נוספות ודחיפות.
חבורה של ישראלים התאספו מול הבסיס הצבאי בנגב, כדי למחות על חקירה של חיילים החשודים בהתעללות מינית קשה במחבל. אותם מפגינים פרצו לבסיס צבאי תחת האמתלה של תמיכה בחיילים שביצעו לכאורה את העבירות המכוערות ביותר. וכשם שהם תמכו באותם חשודים שביצעו את הפגיעה המכוערת הזו, יהיה הקורבן שלהם נתעב ככל שיהיה, הכיעור הזה עבר גם אליהם.
אילנה קוריאל הותקפה במהלך מחאה נגד פשיטת המשטרה הצבאית על מתקן הכליאה בשדה תימן
(צילום: אילנה קוריאל )
וזה אותו כיעור שראינו במצעד הדגלים בירושלים, אותו כיעור שראינו בהפגנות בתל-אביב. כזה שמבעבע בתוך האדם ויוצא החוצה בפרץ אלים. ההפגנה אמנם עברה לנגב, אבל השנאה היא אותה שנאה.
האישה שירקה עליי הייתה עטופה בדגל ישראל. היא הגיעה למחות נגד הפרקליטות הצבאית, נגד היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, נגד כל מי שנחשדת כאויבת בעיניה. ואותן אויבות פועלות בשם הדגל שבו היא עטופה.
בתחילת האירוע הם תקפו את אנשי חדשות 12 ואת אורי איזק, וכינו אותו חמאס. האיש ששירת חמישה חודשים במילואים ולחם והגן עליהם היה בעיניהם האויב. לאחר מכן קיללו את כתב גל"צ רמי שני, זה שחילץ עשרות ממבלי הנובה ב-7 באוקטובר. ולאחר שפרצו את הגדרות הם התפנו להפנות את הרעל שלהם כלפיי.
במקרה אני כתבת של ynet ו"ידיעות אחרונות". במקרה הרמתי את הטלפון הנייד לצלם ברגע הלא-נכון. וברגע שמסמנים אותך כאויב בהפגנה כזו – זה מידבק. כי השנאה מידבקת. היא עוברת בין כולם כמו גל עכור ותוך מספר דקות כבר העיפו לי את הטלפון מהיד. פעם אחת ואז עוד פעם. וכשגיששתי אחרי הטלפון הנייד, בניסיון להמשיך לתעד את האירוע, יד קשה של מפגינה נצמדה אליו. היא ניסתה לחטוף לי את הטלפון הנייד. הייתי צריכה להיאבק איתה כדי שלא תגנוב אותו.
ואז הגיעה האישה שירקה עליי. עטופה בדגל. כולם קיללו, עושים ממני לא כלום אחד גדול, מנסים למחוק אותי ומתייחסים אליי כמזיק שבא לקחת מהם דבר מה, איזה משהו שמעולם לא היה שלהם. וכשהיא עטופה בדגל היא העזה לירוק עליי. לכוון ולפגוע. היא מעולם לא פגשה אותי ואני לא פגשתי בה. השוטר לקח אותי הצידה, הדמעות כבר גדשו את העיניים. זו הייתה תחושה נוראית לבזבז עליהם את האנרגיה הזו, את הדמעות האלה.
לא רציתי לעזוב את המקום, לא רציתי שהם ינצחו. רציתי לעשות את העבודה שלי. נשארתי שם, למרות ההצעה של השוטר שאסוג לאחור. מי הם שיגרמו לי לסגת. זו הייתה טעות. אותה האישה עטופה בדגל טרחה להגיע אליי שוב ולירוק עליי. אפשר היה לראות שהיא גאה בעצמה. היא מצאה את הבוגדת ועשתה את הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות. כי כאשר יש כזו שנאה כלפי משהו, כלפי מישהו, אין הרבה דרכים חכמות להוציא את השחור הזה החוצה. ויחד איתה היו אלה שהמשיכו לקלל ולדחוף. עד ששוטרי היס"מ שהיו במקום ליוו אותי לניידת.
צילום: רועי עידןב-7 באוקטובר לא הבנתי שאני צריכה לפחד. לא בזירת הטבח באופקים, כשקולות הירי עדיין מהדהדים. וגם לא בדרך לכפר עזה. וגם לא בכיתי. מבייש לחשוב שהאנשים האלה גרמו לי לבכות. וזה לא היה בגלל הקללות. אלא תחושת ההשפלה והשנאה הזו. והתחושה שאני מפחדת מישראלים, מאנשים שאמורים להיות השכנים שלי, מאנשים שהם חלק מהעם שלי. אתם אמורים להיות אלה שאני מצפה שיהיו לצידי. אנחנו אמורים להיות ביחד בכל הדבר הזה, לא? ואתם אלה שמקללים ויורקים עליי, ועל הקולגות שלי, ומאחלים לי את הדברים הנוראיים ביותר. צר לי עליכם. וכואב לי שאנחנו חלק מאותו העם, כואב לי שאתם מסוגלים לשנוא אותי כל כך.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.07.24
