לפעמים כדי לשרוד צריך לזכור איך לשכוח. גל חורב הכיר את מנגנון ההדחקה הזה גם לפני 7 באוקטובר, אבל באותה שבת זה היה הדבר היחיד שחצץ בין הנפש שלו לזוועה. חורב, סא"ל במיל', תושב העוטף ומראשוני המחלצים בשטח, היה אחד משלושת האזרחים שהגיעו למיגונית בצומת רעים, שקיבלה בהמשך את הכינוי העממי והמבעית "מיגונית המוות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בבוקר ההוא הסתתרו בה 27 צעירים שברחו מירי מחבלים בפסטיבל נובה, לפני שנרצחו במבנה ששמו מעיד על מטרתו המקורית: להציל חיי אדם. אבל באותה שבת המיגוניות הפכו לקופסאות רצח. סיפור הגבורה של ענר שפירא ז"ל, שהדף שבעה רימונים שנזרקו פנימה בידיים חשופות, הסתיים בנפילתו ובטבח שיטתי של עוד 15 מבלים. ארבעה אחרים נחטפו ממנה לעזה. שבעה יצאו ממנה בחיים, לפחות בגופם.
8 צפייה בגלריה
(“יש בינינו חברות מיוחדת. אם רציתי מישהו לידי - זה אותו". מימין: גל חורב ורונן כהן | צילום: גדי קבלו)
כשחורב וחברו רונן כהן הגיעו לקוביית הבטון עם ציור הציפור בצהריים, הם לא יכלו לדמיין מה מחכה בפנים. כי איך אפשר לדמיין את הלא-ייאמן? "אני זוכר שהדבר הראשון שאני רואה זאת גופה ששוכבת בפתח", חורב אומר השבוע. "וליד הצוואר שלה יש שני רימונים שלא התפוצצו. ואז אני מדליק את הפנס בטלפון".
אתה מסוגל לתאר בקווים כלליים מה אתה רואה?
"יש לי פילטר כזה, הזיכרונות שלי מהמיגונית מאוד מפולטרים. (חושב רגע) יש שם שואה. זאת אומרת, 'שואה' זה הביטוי שהמוח שלי שלף אז, כי זה הדבר הכי קרוב להסביר את הדבר הלא-נורמלי שאתה רואה שם. זה היה גיא הריגה. מיגונית זה דבר קטן, אבל הייתה שמה – סליחה – ערימה של גופות אחת על השנייה".
מה עוד אתה רואה?
"אני לא זוכר מאיפה צצו האנשים האלה (השורדים – גב"ח), זה משהו שכנראה מנגנון הדחקה בראש שלי לא עיכל. אבל אז אני אומר, 'מי שיכול לקום – שיקום!' כי כנראה הם צעקו, בכו, אני לא יודע. אני לא זוכר. בכלל, היום הזה מבחינת הזמן הלך לי לגמרי לאיבוד. הלכתי לאיבוד לעצמי.
"אני זוכר שאחד החבר'ה אומר לי שיש עוד פצועים בפנים ואני מציץ פנימה ושומע קולות בקצה מתחת לגופות. ואני לא מצליח להזיז אותן. מה שעובר לי בראש היה האם זה בסדר לדרוך על הגופות כדי להגיע לצד השני. ובשבריר שנייה של דיאלוג עם עצמי אמרתי שברור שהחיים חשובים מהמתים, וביקשתי מהמתים סליחה. אני חושב שזה אפילו היה בקול רם, אבל הכל מאוד מפולטר. אנשים שואלים אותי איך אני חי עם זה, כנראה שהפילטר הזה עוזר לי. מצד שני, יכול להיות שזה ייצא בעתיד".
עברת עוד אירוע בשבת ההיא שאתה לא זוכר ממנו פרטים?
"כן. אני ורונן (כהן, חבר נפש והפרטנר לחילוצים באותה שבת) גילינו שחילצנו אנשים לא רחוק מהטנק שהיה בנובה, ופגשתי מישהו שזיהה אותי משם. הוא אמר לי, 'אתה לא זוכר אותי? הייתי ליד הטנק'. אמרתי לו, איזה טנק?"
וואו.
"היום אני יודע שהיה שם טנק במרחק 50-100 מטרים מאיתנו. למרות שהוא היה מול העיניים שלנו, לא ראינו אותו. (פונה לכהן) רונן, גם אתה לא ראית את הטנק, נכון?"
כהן: "לא ראיתי שום טנק. היינו מאוד ממוקדים. לא נתנו למחבלים, לרעשים וגם לא לעולם להפריע לנו. נכנסנו למוד של פעולה. וגם אצלי זה כנראה השפיע על מה אני זוכר ומה אני לא זוכר".
רונן, איך המנגנון הזה עובד אצלך?
כהן: "המיגונית הייתה שואה קטנה. אבל בזמן אמת יש לי בראש שכבה שעסוקה במה צריך לעשות ולא במה אני רואה, והיא שומרת עליי ממה שראיתי באותו יום, שבאמת היה מאוד קשה. כרגע היא מחזיקה מעמד, לא יודע מה יהיה בהמשך. אבל עובדה שמאז 7 באוקטובר לא ראיתי צורך להתחיל לברר את זה או לדבר עם מישהו".
היה משהו שכן הצליח לחדור את מנגנוני ההגנה שלכם?
חורב: "ריח הגופות והבשר החרוך שהיה שם ליווה אותי עוד הרבה שבועות. ריח של מוות. אחר כך נתקלתי בריח הזה שוב באוגדה. יש לי פילטר. מכל מה שקרה שם, מעט מאוד נשאר לי בזיכרון, אבל אי-אפשר היה להוציא את הריח מהראש שלי".
כהן: "זה ריח שמלווה אותי, אבל אני לא יכול להגיד שאני בסיוטים מזה. לא קם מזה בלילות, אולי כי אני עוסק בדואינג. מאז אותה שבת אני במילואים כמעט ברצף, אולי גם כדי לא לשקוע במחשבות. בכלל לא חושב על מה שהיה".
בכל זאת, יש טריגרים? נגיד שורפים אשפה. פתאום אתם חוזרים ליום ההוא?
חורב: "לעשות על האש היה לי קשה בחודשים שאחרי. יש זיכרונות של ריחות מאוד חזקים. זה משהו שכנראה יישאר איתי. (ציני) אבל רק שלא יחשבו שנהייתי צמחוני".
חלילה. מה כן נהיית?
"כועס. עוד לא יודע להגדיר על מה יותר, על מי פחות – אבל אני בעיקר כועס. אני יודע שאני כועס".
עוד לא עברת לשלב האבל הבא.
"לא. עדיין בכעס, מנסה להניח אותו בצד כי צריך להמשיך לחיות. ברור לי שיגיע שלב שהכעס יבוא לידי ביטוי. לא יודע אם בכתיבה או מה שזה לא יהיה, אבל ייצא החוצה".
אבל לטיפול פסיכולוגי לא הלכתם.
חורב: "לא. בינתיים חזרתי לרוץ".
גם הזמן רץ, אבל במקביל הוא גם קפא במקום. מאז השבת ההיא התחושה – אולי בגלל קצב האירועים המופרע – היא כאילו עברו עלינו שנים. מנגד, כל חטוף שנהרג בשבי או התמזל מזלו לשוב בחיים מציף מחדש את האימה. ואם זה לא מספיק, עוד רגע שוב שמחת תורה. ובניגוד לנפש הישראלית, החיטה צומחת שוב.
חורב וכהן – לצד אייל נחמן, המחלץ השלישי ממיגונית המוות, ששכל באותו יום את בנו – הם גיבורי משנה ב"לכודים", ספר חדש (הוצאת ידיעות ספרים) וחלק מהיבול שעוסק בטראומת 7 באוקטובר, בניסיון להאיר את החורים השחורים בשבת ההיא דרך המיקרוקוסמוס האנושי שהצטופף במיגונית. הכותבים ניצן הורוביץ וארווה דגין ביקשו לתעד את היום דרך סיפורם של המתים, החטופים והניצולים.
התוצאה היא שחזור שנעזר בכל רסיס מידע – מוואטסאפים דרך מצלמות רכב ומגופות מחבלים, דרך הקלטה קולית של עיתונאית כאן 11, איילת ארנין ז”ל, שנרצחה במיגונית, ועד שיחות עם בני משפחה ועדויות של מי שהיה שם ושרד. זו לא קריאה נעימה, אבל יש בה תחושת חובה כלפי הנרצחים בשבת ההיא, שלא שכחנו.
כמי שמצאו עצמם במשבצת הגיבורים בעל כורחם, שלושתם סרבני ראיונות. גם הפעם לקח להם זמן להשיב בחיוב. אנשים מרשימים וצנועים שמתרחקים מפרסום, כל אחד וסיבותיו: בנו של נחמן נרצח בשבת ההיא במיגונית אחרת, והוא שהגיע לאזור כדי לחלצו, מתמודד עם שכול מצמית. חורב וכהן, חברים מהטירונות, חובשי כיפה ומשרתים במילואים מאז 7 באוקטובר.
כהן, תושב מוצא עילית ואב לארבע בנות, פרש משירות המדינה לפני כשנה, בתפקידו האחרון היה מנכ”ל משרד הקליטה ב”ממשלת השינוי”.
חורב, סא"ל במיל' ששימש כמפקד גדוד מילואים בגבעתי בצוק איתן, משרת בתשע השנים האחרונות כמפקד מכלול העורף בחחחטיבה הצפונית באוגדת עזה. מבין חמשת ילדיו, שלושה כרגע בשירות פעיל בצה”ל, לא כולל הוא עצמו, הוא צוחק. הוא אדם דתי שמעדיף חשיבה ביקורתית. “אלוהים זה לא סנטה קלאוס, הוא לא רק מחלק מתנות ומי שחושב ככה כנראה לא קרא את הספר הנכון”, הוא פוסק. הוא גם בשר מבשרו של צה"ל, מה שמקשה עליו לבקר את מחדלי השבת ההיא, אבל זה לא אומר שהוא לא מתייסר.
כהן, לעומת זאת, כבר מספיק שנים באזרחות כדי לתהות על תפקוד הצבא. שניהם, חברים משירותם בגבעתי, מסכימים שהביקורת – "ויש כזאת" – צריכה להישמע אחרי המלחמה. ועדיין, כשהם משחזרים את אותה שבת, קשה שלא לשמוע בין השורות את הכעס, האכזבה ותחושת הכישלון. "אבל זו חוכמה של בדיעבד", נאנח כהן.
השבת של שמחת תורה מצאה את חורב, תושב כפר מימון שבעוטף עזה, בבית. מטח הטילים האימתני של שש וחצי – "חריג גם במונחים של העוטף" – גרם לו להרים מיד טלפון לחטיבה שממוקמת בקיבוץ רעים, "אין תשובה, ואני מחליט לנסוע לשם".
בשדה הפתוח מול ביתו חורב רואה מחזה מוזר: רכבים ובהם צעירים מבועתים שהגיעו דרך השדות לשער הסגור של כפר מימון – יישוב שומר שבת – כשנמלטו ממתחם רעים. לחורב הם סיפרו שברחו ממחבלים. זה הספיק לו כדי להחליט לנסוע בדרכים צדדיות לחטיבה.
ערב קודם, הוא מספר, בנו, שהוא גם פרטנר לשתייה, לא היה בארוחת החג. "ככה שהגעתי לשבת בבוקר כשאני לגמרי מפוכח", הוא מציין. שתי האנקדוטות האלו וגם לא מעט מזל גרמו לו לצאת מהשבת ההיא בחיים. "הכל חלק מהתצרף שהוביל אותי לפה, כי בקלות יכולתי להיות חלק מהסטטיסטיקה של אלה שזרוקים על הכביש עם כדור בראש", הוא אומר ביובש. "והצעירים האלה היו מבוהלים מאוד, אבל מה שבאמת מטריד אותי באותו רגע היה אם הם כשירים לנהיגה. זה הדבר שעבר לי בראש. לדבר עם הנהג, לראות שהוא לא על משהו ושהוא ממוקד וסאחי". את השעות הראשונות של השבת ההיא העביר בהכוונה של מבלים החוצה מהעוטף. את חלקם הסיע בעצמו לכפר מימון.
וכל אותו זמן, בחטיבה אין תשובה. חורב לא העלה על דעתו מה מתחולל שם באותם רגעים. "ואז אני מקבל טלפון שקצינים שלנו נורו ונפצעו בדרך לחטיבה ושהם שוכבים בצד הדרך ליד קיבוץ רעים, כנראה אחד פצוע קשה, ומבקשים שאנסה להגיע אליהם".
אז גם קיבל טלפון מחבר ותיק. "רונן התקשר אליי. שאל מה קורה, ואני לא יודע להסביר מה קורה. אמר לי, 'שמע, אני לא יכול לשבת בבית, אני בא. מצטרף אליך למילואים'. אמרתי לו שאני מסתובב פה בשטח. היה נראה לי לא אחראי להגיד לו לבוא, ומצד שני אני מת על רונן ויש בינינו באמת חברות מיוחדת. אם אני רוצה מישהו לידי זה הוא".
כהן זוכר את הרגע שבו החליט לצאת לשטח: "אני שומע ראיון בשידור חי עם מישהי שמסתתרת בממ"ד. והיא לוחשת והקריין ממשיך איתה את השידור, ופה אני רוצה לתת קרדיט לתקשורת, על כמה שזה היה חשוב באותו אירוע לתת לאנשים האלה קול. והיא לוחשת שהיא בממ"ד ויש סביבה מחבלים, והמגיש אומר לה, 'תגידי לי, איפה הצבא? איפה כוחות הביטחון?' והיא אומרת, 'אנחנו לבד, אנחנו לבד'. ופה מסתובב לי באמת משהו בראש שהוא לא רציונלי. קשה לי להסביר את מה שקרה לי בזמן אמת, אבל אמרתי למשפחה: אני הולך".
הסימן הראשון שהוא באזור מלחמה לא איחר להגיע, כשבכניסה לעוטף נופלת 100 מטר מרכבו רקטה. כהן המשיך בנסיעה. "מגיע לתחנת הדלק באורים ורואה המון כוחות ביטחון ואמבולנסים. ואני רואה את הרכב של גל מוריד אנשים, ומחבקים אותו ואומרים לו, 'הצלת אותנו'. ואני אומר לו, 'גל, יאללה, קדימה, אני איתך'. הוא עונה, 'תהיה חזק, אתה הולך לראות דברים שלא ראית'".
גל, למה התכוונת?
"סביב השעה עשר התחלתי לנוע לכיוון צומת רעים וראיתי רכבים מחוררים וגופות, והספיקו לירות עליי. לשמחתי ירו עליי יחסית מרחוק, אז עשיתי פרסה. אבל עד שרונן הגיע אליי ראיתי לא מעט גופות".
כהן: "גל אומר לי שקיבל מידע על שני פצועים ושמכל הכיוונים שניסה להגיע אליהם – חסום או שיורים. בקיצור, הוא אומר לי 'אני נוהג, אתה תוביל אותי אליהם'. הבנתי שלא נגיע לשם דרך צירים ראשיים, והצלחנו להגיע אחרי 20-25 דקות לקצינים שגל מכיר. שניהם נפצעו קשה, אחד איבד את ההכרה, והגענו ברגע הכי קריטי. בזמן הזה לא ראינו שם צבא. ובדרך ראינו באמת הרבה גופות, גם של אזרחים וגם של מחבלים, וגם המון-המון אמצעי לחימה בכמויות אדירות".
אייל נחמן: "זה נראה כמו טיהור אתני באפריקה שרואים בחדשות ובסרטים. מכוניות באמצע הכביש, גופות בחוץ, מראות לא מציאותיים. ואני מנסה להגיע למיגונית של עילי, אבל אין ג'י-פי-אס ואני לא מכיר את האזור. פניתי שמאלה והיו המון גופות שרועות על הכביש. הסתובבתי, עצרתי בצומת והתחלתי להפוך גופות, חיפשתי את עילי והחברים שלו. בדקתי גופה ועוד גופה ולא מצאתי לא אותו ולא את החברים שלו"
אחרי הפינוי לצומת אורים הם חוזרים לחלץ מתוך השטח, וחוזר חלילה. כהן: "יש עוד אנשים שהתחבאו, והלכנו לחפש אותם בין השיחים. למזלנו, גל הופך לסוג של מוקד ששולחים לו מיקומים ואנחנו נוסעים לחפש אותם, וגם מוצאים אבל הם לא מוכנים לצאת. הגענו לשיחים עם מדים ואקדח שלוף, והם לא יוצאים. ואנחנו אומרים להם, 'צה"ל, צה"ל', ואתה מבין שאין אמון ואתה צריך לבנות את האמון הזה ולהוציא אותם מהשיחים, כשכולם בטראומה וחלקם פצועים".
איזה מפגש אתה זוכר במיוחד?
כהן: "ברגע הזה, אחרי שחילצנו את הנמלטים, ראינו עזתים שמתחבאים בשיחים. לא היה ברור מאיפה הם באו, אז אזקנו אותם, השארנו להם אוכל ומים כי הבנו שאנחנו לא יכולים להשאיר אותם ככה, אבל הבנו גם שיש לנו משימה יותר חשובה כרגע: לחלץ פצועים. אולי זה האינסטינקט היהודי, שגם לגביו אני אמביוולנטי, שבגללו נתנו להם מים ופיתות שהיו לנו באוטו, כי לא ידענו, הם לא נראו לנו חשודים, לא הבנו בכלל".
חורב: "לי היה מאוד ברור שזה עזתים תמימים שניצלו את הפרצות בגדר ובאו לחפש עבודה".
ומי גילית שהם היו?
"בוזזים. אזרחים שנכנסו ורצחו במסיבה. כל חבורת הזבל הזאת".
שאת זה לא הבנת בזמן אמת.
"בתפיסה שלי, אם הם היו מסכנים אותי – הייתי הורג אותם. לעצמי אני אומר, כקוריוז, שהתייחסנו אליהם בצורה כל כך יפה, נתנו להם מים וסנדוויץ' והמשכנו הלאה. וימים אחר כך אתה שומע ורואה את כל הזוועות שהנאצים האלה עשו, ואתה אומר, 'וואו, איך אפשר ליישב את הדיסוננס המטורף בין איך שראינו אותם לאיך הם ראו אותנו'".
כהן: "העברנו אותם לשוטרות שהיו שם, והמשכנו לחלץ פצועים. כל פעם שחזרנו לתחנת הדלק באורים, שהייתה נקודת הפינוי, ראינו כוחות שהולכים וגדלים. ראו אותנו מורידים פצועים ולא הצטרפו בשום שלב. נראיתי כמו מילואימניק ב'גבעת חלפון'! לא כמו גל, עם סכין בין השיניים. לבשתי מדים שגדולים עליי, עם אקדח מצ'וקמק, לא קסדה ולא שכפ"ץ. והכוחות היו מרוכזים בעצמם. עד עכשיו אני לא מבין את זה. אבל אז היינו ממוקדים וחזרנו פנימה לחלץ".
ברגע ההוא הסיפור של כהן וחורב מצטלב עם זה של אייל נחמן, שהגיע לעוטף לחפש את בנו. עילי ז"ל היה איש שב"כ שחגג עם חברים בנובה רגע לפני שהיה אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה. התקפת המחבלים הביאה אותם למיגונית בצומת גמא, לא רחוק מזו שאליה הגיע אביו.
עילי וחבריו נאבקו עם המחבלים בידיים חשופות כדי להרחיקם מהמיגונית, פן יגלו שם את חברותיהם שהסתתרו בתוכה. אבל הווטסאפ הראשון שנחמן קיבל מבנו באותו בוקר היה קולי ואופייני. "הוא כתב שהכל בסדר, צילם את המיגונית והוסיף: 'תכירו את הבית החדש שלנו'", אומר נחמן. "אז לא דאגתי, כי עילי אחד שיודע להסתדר. אבל כשהגיע הווטסאפ עם 'אני אוהב אתכם', זה כבר פרוטוקול מהצבא ושם כבר הבנתי שמשהו חריג קורה ויצאתי מהבית. לא העזתי לצלצל אליו כי הוא כתב שיורים".
אני מניחה שחשבת הרבה מה היית אומר לו שאולי היה משנה את המצב, לא שזה היה משנה אבל זה חזק מאיתנו.
נחמן: "חשבתי שאולי הייתי צריך להגיד לו, 'שמע, תהיה מוכן לקרב, תחנוק אותו'. לא יודע, תעשה משהו. הבדיעבד מאוד קשה. אמרתי לעצמי, 'איך לא אמרתי לו לעשות ככה', אבל תמיד יש את הצד השני, ואם הייתי נותן לו את ההנחיה? זה מלכוד 22".
בדיוק. זה דיסוננס שאי-אפשר לפתור.
"רק היום אני יודע שכשיצאתי מהבית באותו יום, עילי כנראה כבר לא היה בחיים. אבל כמו שאני רואה את זה, בעקיפין הוא הביא אותי למיגונית אחרת וזה הוא שהציל את הפצועים משם. גם ברגעים האחרונים שלו הוא ראה את המחיר. הוא בחר להילחם. מבחינתי הוא הגיבור של כל האירוע הזה".
בצומת סעד נחמן נכנס לעולם אפוקליפטי. "זה נראה כמו טיהור אתני באפריקה שרואים בחדשות ובסרטים. מכוניות באמצע הכביש, גופות בחוץ, מראות לא מציאותיים. ואני מנסה להגיע למיגונית של עילי, אבל אין ג'י-פי-אס ואני לא מכיר את האזור. פניתי שמאלה והיו המון גופות שרועות על הכביש. הסתובבתי, עצרתי בצומת והתחלתי להפוך גופות, חיפשתי את עילי והחברים שלו. בדקתי גופה ועוד גופה ולא מצאתי לא אותו ולא את החברים שלו".
מה אתה מרגיש ברגעים ההם?
"תחושה שזה לא קורה. זה לא קורה".
אתה מנותק לגמרי?
"כן, הייתי בזון אחר. אי-אפשר להסביר את זה. מסביב יריות, כדורים שורקים, ריחות לא טובים. מראות פלסטיים כמעט. ואז ראיתי את המיגוניות. חשבתי שאולי זאת המיגונית של עילי. היו גופות בחוץ ובדקתי גם אותן, וקשה כבר לזהות, אבל אני מכיר את הילדים. מכיר טוב".
בשלב ההוא כהן וחורב שמו לב לאיש שסימן להם ללא מילים לבוא לכיוונו. "הוא מצביע על מקום ולוחש לנו: 'פה יש אנשים'", נזכר כהן. "הוא מתעקש על זה. הוא לא מתקרב, לוחש לנו. אנחנו ניגשים לאותם מקומות שהוא מראה לנו, מוצאים שם בשיחים פצועים וגם את העזתים".
8 צפייה בגלריה
"ראיתי מראות של טיהור אתני שרואים באפריקה". הבריחה מנובה | צילום: מתוך הרשתות החברתיות
חורב: "והוא לא מדבר".
כהן: "בדיעבד האיש הזה היה אייל, אבא של עילי ז"ל. הוא נעמד ליד המיגונית ולוחש 'יש פה לכודים, יש פה לכודים'. עברנו על פני המיגונית הזו המון פעמים לכיוון השיחים, בשום שלב לא חשבנו להיכנס. היינו מאוד ממוקדים בחילוץ פצועים מהשיחים. לא התעסקנו בשום דבר אחר".
גם תשעה חודשים אחרי האירוע, קשה לחלץ מהם מי עשה מה ומתי בדקות החילוץ מהמיגונית. "כל אחד מקפיא לעצמו איזה זיכרון שהוא יכול לחיות איתו", אומר נחמן. "תחקרי מישהו ממש אחרי אירוע כזה, לפני שהמוח מספיק לעשות מניפולציות או מגננות, והסיפור יהיה אחר מאשר אם תחקרי אותו שנה אחר כך".
איפה הזיכרון שלך שונה מהגרסה של כהן וחורב?
נחמן: "זה לא נכון להיכנס לגרסאות כאלה ואחרות. כל אחד באירוע הזה חווה מציאות מסוימת".
ברור שלכל אחד יש אמת משלו. מעניין אותי הרשומון הזה תחת טראומה.
"אני זוכר בפירוש את המראה של החבר'ה בחוץ שהפכתי את גופותיהם בחיפוש אחר הילדים. זוכר את הפנים של כל אחד ואחד שהפכתי במיגונית הזאת. אני זוכר את התמונה של הכניסה, זוכר בחורה שחילצנו עם החבר שלה, את הנסיעה ברכב, כל מיני קטעי תמונות. הן קופצות גם כשאני מסתכל על הצילום שלקחתי בתוך המיגונית, עם פלש, שנייה לפני שעזבתי את המקום".
למה צילמת? כדי להיות בטוח שזה באמת קרה?
"לא יודע. את פועלת פתאום כמו רובוט ויש לך איזה ניתוק. יש דברים שאני לא זוכר. חברים שהתקשרו אליי וברקע יש ירי כבד, אבל הטלפון מצלצל ואתה עונה. זה כאילו מישהו השתלט עלייך. וזאת השתלטות זרה".
אתה זוכר את הפגישה עם רונן וגל?
"אני זוכר שפגשתי את רונן. הוא דתי. לא זוכר מעבר לזה. אני בעיקר זוכר את ההודעות של עילי, אני רואה אותן כל הזמן. 'עזרה דחופה'. 'אני אוהב אתכם'. זה מה שיש לי כל הזמן בראש. ואני בעיקר רוצה לזכור למה הגעתי לשם".
מה מלווה אותך מהיום ההוא?
"אני כועס עלינו. אני מאוכזב מאיתנו. אבל הכל נמצא בצל של האובדן הפרטי שלי. זה שם את הכל בפרופורציה אחרת לחלוטין. זה למעשה אובדן של כל החיים שהכרנו. בחרנו שהוא ייקבר עם החברים הטובים שלו מהמיגונית, שאיתם הוא נסע. שיישארו יחד. גם מצבה אנחנו לא מסוגלים עדיין לשים. קשה לשים מצבה לילד בן 24".
אפשר לחכות עם זה?
"אפשר הכל. לפי ההלכה – עד שנה. לפי ההלכה שלי, כמה זמן שאצטרך. אנחנו מחפשים את הדרך הנכונה. טיפול אני לא כל כך אוהב. צריך לחזור לכושר".
מה שברור הוא שכהן וחורב העמיסו את הפצועים לאוטו של נחמן, שפינה אותם לסורוקה. את בנו כבר לא חזר לחפש בשטח. משהו בתוכו כבר ידע, לדבריו, שמשהו איום קרה. "זאת מין תחושת בטן של הורים", הוא אומר. "ברגע שנכנסתי לאזור הבנתי שהסיכויים נמוכים. בערב כבר היינו בלהב 433 עם מברשת השיניים שלו בשביל דנ"א. שקית מוות. ואת רק מתפללת שהוא חטוף ופצוע. כי אם הוא לא פצוע, הוא לא יחזור משם".
מתי מודיעים לכם שהוא איננו?
"אני זוכר שאנחנו יושבים בסלון. ויש איפה שהוא ידיעה. את מחכה לדפיקה בדלת. והיא מגיעה. שלוש בלילה, אנחנו בבית פרטי. שומעים את הצעדים. לא של אחד, לא של שניים. ודפיקה. ודפיקה היא דפיקה. ופה מתחילה התמודדות אחרת: יש גופה או שחטפו את הגופה? בהתחלה לא היה ידוע. לא הייתה אפשרות לפנות גופות עד יום שני. בסוף היא הגיעה. את הפלאפון שלו קיבלנו מהבנות שהוא הציל. גם השרשרת שלו חזרה אלינו".
בעולם שאחרי 7 באוקטובר, כשיש מי שלא היה לו אפילו מה לקבור, כל חפץ של הנרצחים היה עבור המשפחות האבלות לא פחות מתשמיש קדושה. לפני שעזבו את המיגונית, כהן עשה חיפוש אחרון בשטח, שהתברר כחסד אחרון למשפחת שפירא. "באיזה מערום צדה את עיני סיכת לוחם. משכתי אותה וראיתי שהיא מחוברת לארנק, וראיתי תמונה בחוגר. הבנתי שאולי בעל החוגר נמצא באזור".
הסיכה והחוגר התבררו בהמשך כשייכים לענר שפירא ז"ל, הלוחם שהדף בידיים חשופות את הרימונים שהושלכו לתוך המיגונית עד שנספה. "ואני זוכר שכשהחזרתי את החוגר למשפחה אז האמא שאלה אותי איך אני יודע שהוא מת".
וואו.
"האם בדקתי? האם הזזתי אותו? ואני חייב לומר שזו שאלה שהיה לי קשה מאוד לענות עליה. כי לא זכרתי בוודאות שעברתי אחד-אחד ושווידאתי מוות. וזה הולך איתי".
זה מעיד על האמא יותר ממה שזה מעיד עליך, על הרצון להאמין עד הרגע האחרון.
"נכון. ועדיין זה אחד הדברים שאני סוחב איתי".
מה עוד אתם סוחבים איתכם?
כהן: "יש הרבה דברים שאני מכה על חטא לגביהם. המחשבה שלנו הייתה שכרגע אנחנו יודעים איפה יש פצועים וצריכים להגיע אליהם בזמן הקרוב. הבנו שיש סכנה והלכנו לחלץ את מי שראינו בעין. באנו לחלץ פצועים, לא לחתור למגע".
חורב: "אני מתבאס שלא הצצנו למיגוניות, ועברנו ליד יותר מאחת. אבל בסדר, אם הייתי מגיע למיגונית אולי לא הייתי מגיע לאחרים שחילצתי. היינו בעשייה. אם הייתי יושב על התחת ומחכה אולי הייתי כועס על עצמי, אבל אני יודע שעשיתי מה שיכולתי".
ומה לא יכולת?
“אגיד בזהירות שתמונת המצב הייתה ברורה יחסית מוקדם בבוקר, וגזירת המצב מהעובדות היתה לא נכונה. כלומר היכולת לתרגם נתונים לפעולה, משהו שם היה תקוע”.
זה מזכיר עדויות של תושבי העוטף מהשבועות שקדמו לטבח, שדיווחו על פעילות חריגה, הפגנות על הגדר וקולות פיצוץ.
“היה גם את המגדל שצץ מול נתיב העשרה וקיבלנו אותו כגזירת גורל. לא רצינו להסלים. באחת הריצות שלי עברתי דרך אזור ניר עם וכפר עזה ושמעתי פיצוצים ויריות שגם לאוזניים שלי נשמעו כמו אירוע חריג. התקשרתי למישהו בצבא ונאמר לי שהכל תקין, ‘זה תרגיל של הצד השני’. ואני זוכר שחשבתי, ‘מה תקין בזה?!’ שלחתי הודעה לאשתי יונית עם אימוג’י של ידיים על הראש וש’הכל תקין’. גם היום מרגיז אותי שאפשרנו לעצמנו למציאות הזאת לצמוח לנו מול העיניים ולהסתכל הצידה ביודעין”.
יש רגעים שאתה כועס על עצמך?
חורב: "בסוף אני חייל. ואני זה שאמון על הקשר עם ההתיישבות והעורף. ונכשלתי. כמייצג את צה"ל נכשלתי. ואני אמור לעמוד מול הרבש"צים, התושבים וכיתות הכוננות, ויש בהם כעס מאוד גדול, כי אני עומד מולם כמייצג של הצבא".
מה נאמר לך?
"אמירות והערות זה לא משהו שאני זוכר. מנגנוני ההדחקה וההכחשה שלי עובדים, אבל זאת תחושה נוראית. אתה נכשלת. מצד אחד אני תושב העוטף, מצד שני כמייצג הצבא לא עמדתי במשימה שלי, ובגללנו אנשים נרצחו בבית שלהם. זאת התחושה. וזה קשה. אני מסתובב עם זה מאז".
כהן: "גל תופס את עצמו כאחראי לאירוע. את רואה שגל והצבא אחד הם. אני חושב שהוא עושה עוול לעצמו. אני שונה ממנו לגמרי כי אין לי שום נקיפות מצפון. אני חושב שהוא עשה את כל מה שצריך לעשות".
גל, יכול להיות שאתה מייסר את עצמך כי בהפוך על הפוך קל יותר להאשים את עצמך מאשר את הצבא שהוא חלק מהותי ממי שאתה?
חורב: "עד 7 באוקטובר היה אמון מלא בצה"ל, ובטח במערכות שמתקשרות עם ההתיישבות. בימים שאחרי פגשתי יחס אחר לגמרי. יש כעס מאוד גדול. אני אומר את זה בהכנעה גדולה כי אני אמביוולנטי".
יכול להיות שעצם הידיעה שלך לגבי מה שעשית ב-7 באוקטובר מאפשרת לך להכיל את הכעס כלפיך? בסופו של יום אתה יודע שאתה יכול לישון בלילה ולדעת שעשית כל מה שיכולת.
"עם עצמי אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי, אבל אנשים לא יודעים את זה. ועדיין, אני בסוף חייל בצבא ואני מדבר איתם כנציג החטיבה. התחושה היא שתוך כדי שאתה מעכל את השבר הגדול אתה גם חשוף לביקורת גלויה וסמויה. זה לא קל".
עם הזמן זה נהיה פחות קשה?
"אני משתדל להיות כל הזמן בעשייה. הכעס, כמו הפחד, הוא יועץ טוב, אבל הוא לא מנהיג".
כעס ופחד נשמעים לי רגשות הכי לגיטימיים אחרי מה שעברת.
"אין לי את הפריבילגיה לתת לתחושות השליליות להוביל אותי. עם הכעס והפחד אפשר להתייעץ, אבל אי-אפשר לתת להם לנהל לך את החיים".
שר הבריאות לשעבר ניצן הורוביץ, שחיבר את הספר "לכודים" יחד עם ארווה דגין הצרפתי, מסביר מה הוביל אותם לכתוב על האירועים ב"מיגונית המוות": "הסיפור פשוט תפס אותי ואת ידידי הצרפתי", הוא אומר. "הסתובבנו אחרי 7 באוקטובר בדרום וסיפור המיגונית נכנס לנו ללב. למה? זה עניין של רגש. אולי בגלל שהיו שם דמויות מרתקות, כמו ענר שפירא, הרש גולדברג-פולין ותמר סמט, אולי כי היו שם הרבה אנשים, ואולי בגלל שהם הצליחו להדוף את המחבלים 40 דקות בלי נשק, ואם הייתה מערכת שעובדת - יכול להיות שכולם היו ניצלים.
"בהתחלה לא חשבנו שנכתוב ספר, אבל מהר מאוד הבנו שהסיפור גדול יותר מענר שפירא, יש שם 27 איש וכדאי לספר על כולם. הפרויקט הזה היה אחד הקשים שעשיתי, נפשית. הוא נכנס לי לחיים. מצד אחד פגשתי אנשים מעוררי השראה, אבל העיסוק בו ובעדויות היה קשה מנשוא. שמענו גרסאות שונות לאותם אירועים, אנשים חווים חוויה דומה ומספרים דברים שונים. מהניסיון שלי בסיקור אסונות במהלך השנים נתקלתי בזה הרבה. בסיטואציות כה קיצוניות החוויה האישית שלך מאוד אינדיבידואלית ואנשים עוברים אותה בצורה שונה. הפרטים משתנים מאחד לשני, ולכן היה חשוב לשמוע את כולם. הטיפול של הרשויות השונות היה במקרים מסוימים מחפיר ולפעמים לא היה קיים בכלל. הניצולים העידו על אנשים שראו שנרצחו, ונאמר להם במשטרה 'אל תגידו'. הם לא אמרו, והמשפחות פשוט השתגעו. איתמר שפירא, אחד הניצולים, העיד כבר באותה שבת ואמרו לו, 'אל תספר על החברים שלך', והמשפחות מצלצלות והוא לא יכול להגיד. אחרי כמה ימים אבא שלו לא יכול היה לסבול את זה, הלך למשפחות וסיפר, כי לא הצליח לשאת את זה שיודעים ושותקים. זאת טראומה על טראומה. ניצן רחום, שהייתה בהיריון, נרצחה שם, ועד היום, אחרי עשרה חודשים, אף אחד לא הגיע למשפחה. זה לא ייאמן! אלה דברים שאסור שיקרו. וזו עוד הוכחה שהזוועה המשיכה גם אחרי".
