המרוץ להבערת המזרח התיכון בעיצומו, ונראה שישראל בשיא הנחישות שלה מתחילת המלחמה להיות נושאת הלפיד ולהגיע ראשונה לקו הסיום. ככל שנוקפות השעות מאז מחיקתו של רב-המרצחים איסמעיל הנייה מעל פני האדמה, מתברר העיתוי שנבחר כעוד חישוב שגוי של הנהגה מעורערת. ההימור הפעם נע על סקאלה מייאשת שבין מלחמה כוללת באזור לבין פגיעה בגורל החטופים.
אין שאלה שהעולם הוא מקום טוב יותר בלעדי הנייה, וחבל שבכלל נולד - אבל אם להתנקש בראש ארגון טרור, לא עדיף כבר לבחור במועד שבו הוא לא מחזיק ב-120 ישראליות וישראלים? כי זמן דווקא לא היה חסר. למעשה, עברו 15 שנים תמימות בלי שמי מבכירי הצבא דפק על השולחן ואמר "אנחנו מזהים הזדמנות להוריד אותו", 800 שבועות רצופים בלי שאף שר ביטחון - חוץ מאביגדור ליברמן - קם והפך כיסא ודרש לפתוח יומנים ולקבוע מועד להתנקשות שמתאים לכולם, ו-5,670 ימים מבוזבזים בלי אף ראש ממשלה שהיה דחוף לו להורות "תעצרו את הכול, אני רוצה עכשיו את הראש של הנייה".
ה"עכשיו" הזה מעולם לא הופיע על בימת הממשלות בשני העשורים האחרונים, והנה פתאום עכשיו, פתאום היום. ה"עכשיו" הזועק מכאב של משפחות חטופים כבר 300 ימים עובר ליד האוזן של נתניהו, אבל ה"עכשיו" של הישג ביטחוני אדיר, ברמה של להשחיל לחמאס את הצורה, דווקא נעצר לידה בחריקת בלמים. שמיעה רגישה יש לראש הממשלה, הוא יודע לזהות סיכוי למחיאות כפיים. וזה בסדר, לא רק בוושינגטון - גם בישראל יודעים למחוא כשצריך, לחלק בקלאוות וסוכריות בשוקי תל אביב וירושלים, להצטלם עם כוכבי טיקטוק שבאו לחגוג את האירוע ולהעלות את המורל.
אלא ששמחת עניים של בני נוער בחופשת קיץ עוד איכשהו עוברת בגרון, אבל כשמדובר בשרי ממשלה שלא התאפקו ורצו לספר לחבר'ה ברשתות אילו גיבורים אנחנו, ממש קשה לבלוע. ישראל עוד לא קיבלה אחריות על ההתנקשות, אבל השר לענייני מורשת הפריצות לבסיסי צה"ל עמיחי אליהו ושר התקשורת כפי שהוא מבין אותה בהתבסס על כתבי הקודש שלמה קרעי כבר חוגגים בטוויטר עם פסוקים שבחרו להם דוברים זריזים. קייטני הממשלה לא הצליחו להכיל את ההתרגשות העצומה, אז יצא להם. אולי מזל שיצאו לפגרה, יש סיכוי שהיו עושים יותר נזק אם היו נשארים לשבת סביב שולחן הממשלה.
ראש ממשלת ההצלחות בהול להשיג לעצמו עוד אחת לקולקציה, אבל מהצד הוא נראה כמו אחד שמנסה להסתיר בכוח את חרפת 7 באוקטובר
איך שלא יהיה, הם בסך הכול מהדהדים את הישגיו לכאורה של נתניהו. ראש ממשלת ההצלחות בהול להשיג לעצמו עוד אחת לקולקציה, אבל מהצד הוא נראה כמו אחד שמנסה להסתיר בכוח את חרפת 7 באוקטובר. לנתניהו יש דרכים משונות לומר לנו שהוא לא אשם, וההתנקשות בהנייה היא רק אחת מהן. כפי שאינו אשם בפלילים, כך לא יהיה אשם במותם של חטופים שהמתינו לשווא לעסקה. העיקרון במנגנון ההישרדות של נתניהו תמיד יחזור על עצמו: המעשה נכון, העיתוי רע.
הבהילות של נתניהו לבצע היום את משימות האתמול, לא רק שהיא מקטינה את דמותו כמדינאי ומנהיג, היא בעיקר מדגישה בפני הציבור את סדר היום האופורטוניסטי שלו. בזמן ששריו מובילים את ההמון לקייטנת בין הזמנים בבסיסי צה"ל השונים, הוא מסתפק בקריאה להרגעת הרוחות. במקום להוקיע, להדיח, להעמיד לדין את האנשים שנתונים למרותו, הוא הולך על האופציה הגרנדיוזית של להעניק לציבור מתנת התנקשות לרגל 300 ימים למלחמה.
הפעולה הצבאית הזאת, נחוצה ככל שתהיה, היא רק פרק נוסף בעלילות נתניהו של אחרי 7 באוקטובר. מאחד שסבל מחרדת ביצוע ונמנע מהתנקשות בהנייה משך שנים, הוא הפך לזה שלא מפסיק לקפוץ ממיטה למיטה. צבאית, כמובן. הוא בונה על זה שקולות השמחה על מותו של הנייה יגברו על קולות השבר של אימהות החטופים, והוא מניח לרעש הטילים הנופלים באלפיהם ומחריבים את יישובי הצפון להחריש לו בכיף את קול ההיגיון. הוא פחות מרגיש את המלחמה בצפון כמו אקדח שננעץ עוד ועוד ברקה של המפונים, ויותר חש אותה כאופציה הכרחית לשרידותו הפוליטית.
נתניהו צריך לסיים את המלחמה עכשיו. ללא תאריך תפוגה בתום עשרה חודשים, ללא דיון על היום שאחרי בעזה, והכי חשוב, ללא החזרת החטופים - הוא סיים את המנדט להמשיך לנהל אותה. לצד התודה על היוזמה להתנקשות בהנייה, שרק תקדם את חאלד משעל ותגדל את הדור הרצחני הבא של חמאס, יש לגמול את נתניהו בדחיפות מהפתרונות הצבאיים שאליהם התמכר מאז 7 באוקטובר, ולהחזיר אותו לתפקוד מדיני מלא.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.24
