לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל יש שלושה בסיסים: הרתעה, התרעה והכרעה. בבוקר 7 באוקטובר התברר שלישראל אין הרתעה מול חמאס. התברר גם שאין לה התרעה, קו ההגנה השני. בבוקר 8 באוקטובר, חיזבאללה הבהיר שאין לישראל הרתעה גם מולו. הוא פתח במלחמה מוגבלת שהפכה את הצפון לשומם והנחילה מכה קשה לרעיון הציוני - שכמעט אף פעם לא ניאות לפנות יישוב אחד, כל שכן עשרות.
בראותן כי טוב, הצטרפו המיליציות האזוריות למיניהן, מעיראק וסוריה ועד לחות'ים בתימן. ישראל נאבקה והכריעה את רוב המערכים של צבא חמאס ברצועת עזה, אבל באזור כולו התחיל מתגשם, טיפין-טיפין, חזונו של של יחיא סינוואר, שיטפון. שרידות הנהגת חמאס ברצועה סיפקה הוכחה שישראל הגדולה, המעצמתית, התחלפה במין ישות לוחמת כזו. לא כזו שדי במבט אחד, בתנועה חטופה, כדי להרתיע את יריביה, אלא דמות ששולפת שוב ושוב את חרבה, מקיזה דם, אך סופגת מהלומות.
בחודש האחרון מנסה ישראל להשיב לעצמה את מרחב ההרתעה האבוד. הריגתו של מוחמד דף (אם התרחשה). התקיפה המסיבית בחודיידה. הריגת מספר 2 בחיזבאללה, ההתנקשות באיסמעיל הנייה אם בוצעה על ידי ישראל. המסר הברור הוא שיש התעשתות, ונחישות ספרטנית למלחמה. ישראל העבירה מסר דרך גורמים מערביים ואזוריים לחיזבאללה אחרי ההתנקשות האחרונה: צבא מול צבא. תפגעו באזרחים בישראל, תכוונו עליהם מסיבית - זו מלחמה. אנחנו, אותתו הישראלים, מכוונים לא לתשתיות שתומכות בלחימה - אלא ללוחמים. וכדאי שתעשו את אותו הדבר.
האם המשימה הזו של השבת ההרתעה תתרחש בגלל התנקשויות, מתוחכמות, מרשימות ומוצדקות ככל שיהיו? בכלל לא בטוח. במערכת הביטחון ובצה"ל, בדגש על הרמטכ"ל ושר הביטחון, רצו כבר מזמן בהעלאת סף האגרסיביות. היה זה נתניהו שמיתן, בלם ועמעם. זה לא לחובתו. אלה החלטות גדולות, והחשש ממלכודת, ממערבולת אזורית בלתי נגמרת, נמצא באוויר. איש לא משלה את עצמו: ברור לכולם שאיראן תתקוף.
היתרון הגדול של המצב הנוכחי הוא שיש שסתום ומסלול יציאה; לפחות היה. עסקה יכולה לספק לכל הצדדים את דרך המוצא מהסלמה בלתי פוסקת. ההרתעה תושב בכוח, אבל לא רק באמצעותו; דרושה אסטרטגיה, כזו המשותפת לישראל ולארה"ב. אין כזו, בינתיים.
הטור המלא מחר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" וב-+ynet
פורסם לראשונה: 00:07, 01.08.24
