"אני זוכר הכול", מספר איתמר חדד, שנפצע ב-7 באוקטובר באופקים, זמן קצר לאחר שנודע לו שצפויים לו עוד ארבעה חודשי שיקום.
"יצאתי ודרכתי את הנשק, התחלתי לרוץ לכיוון הירי, ותוך כדי אני רואה אזרחים בחוץ", הוא משחזר. "זיהיתי כשישה מחבלים מעל גופה של ישראלי. יריתי לעברו וקלטתי שהוא נופל ועברתי למחבל השני. הם הבינו שיורים עליהם והתחילו להשיב באש. תוך כדי הקרב היה לי מעצור ברובה".
טלי חדד מספרת כיצד פינתה פצועים ב-7 באוקטובר, 11.10
(צילום: יריב כץ)
המחבלים ירו לעברו צרורות, ואיתמר נפצע. הוא נס מהמחבלים, ודפק על דלתות עד שהכניסו אותו ונתנו לו טיפול רפואי ראשוני. משך כ-40 דקות שכב פצוע, עד שפינו אותו לבית החולים. דווקא כשהעיר הייתה תחת מתקפה, מי שפינתה אותו לטיפול הייתה לא אחרת מאמו של איתמר: "אמא שלי הגיעה עם הרכב ופינתה אותי למד"א. אני אומר לה - 'אימא, מה את עושה פה?!'".
"לא דאגתי לה, ידעתי שהיא תסתדר", הוא מספר. "אני ואמא שלי סומכים אחד על השני. זה אופי. זה משהו שנבנה עם השנים. אדם שמחליט לקפוץ על רימון זה לא דבר שקורה באותה שניה - זה נבנה, וידעתי שזה האופי שלה".
ועדיין, הוא מודה, מדובר באומץ לב בלתי רגיל. "מה שהיא עשתה מפתיע גם אותי לפעמים. יריות, אין לך מושג איפה יש מחבלים בעיר - והיא נוסעת ברכב ומפנה פצועים. זו פעם ראשונה, אני חושב, שהיא רואה פצוע ושומעת יריות. לפעמים זה עדיין מפתיע אותי".
באיתמר פגעו שני כדורים בבטן, וקרעו לו את הכבד והמעי הגס. קליע אחד נשאר בעמוד השדרה, והוא נפגע מעוד שני כדורים ברגל. מצבו היה מוגדר קשה, ולאחר שעבר ניתוח בסורוקה הוא פונה לאיכילוב. כעת הוא עובר שיקום ארוך מאוד במרכז הרפואי לשיקום ע"ש קיילי בעדי נגב - נחלת ערן.
אמו טלי מספרת: "השתדלתי לנרמל את המצב, כאילו לא קרה שום דבר. 'הכול בסדר, כולם בסדר', אמרתי לעצמי. ניסיתי להתכחש לאירוע של 7 באוקטובר ולהיות חזקה. לא טיפלתי בעצמי ולא הלכתי לפסיכולוג. רק עכשיו התחלתי טיפול, כי אי אפשר ששניים בבית יהיו בטיפול. שנינו, אני ואיתמר, מנהיגים בבית - ואי אפשר ששניים יהיו חולים. אחד חייב לשמור על האונייה. ואני אפשרתי לו לשחרר".
היום טלי, שהחלה בטיפול פסיכולוגי בעצמה, מספרת את הסיפור שלה ושל בנה לקבוצות. באותו יום היא רצה אחרי בנה אל תוך קרב היריות וסייעה לפנות את הפצועים. "כשלקחתי את איתמר יחד עם האחרים ראיתי את הראש שלו נופל. אמרתי לו 'אתה חזק, אנחנו מגיעים'. נסעתי על 130 קמ"ש ונכנסתי למד"א. וככה הבאתי עוד פצועים שלוש פעמים", היא משחזרת.
באותו יום, לאחר שפינתה את איתמר והייתה עם נשק התבור שלו, ניגש אליה חייל. "הוא אמר 'אני מדובדבן, תני לי את הנשק. אני יודע להילחם'. נתתי לו. לימים סיפרו לי שהוא נהרג על הגג. זה היה יונתן אלעזרי. פגשתי את אימא שלו ושאלתי אותה אם היא כועסת עליי שנתתי לו את הנשק. היא אמרה שלא, אבל שאם היא הייתה, אז לא הייתה נותנת לו - וזה מטלטל. אני חיה עם האובדן הזה, אבל זה בעצם האובדן שלה".
איתמר עדיין רוצה לחזור לשרת בסיירת: "ננסה להגיש עוד בקשה לקרבי. החטיבה שלי נלחמת בשטח מתחילת המלחמה. אלה החברים שלי מהבית והחברים מקורס קצינים שהמשיכו להילחם. את ההלוויות של חלק ראיתי בזום".
כמו שהוא מספר, הרעיון של החזרה ללחימה החזיק אותו בשיקום: "אתה בונה תוכנית בראש שמחולקת למטרות. יש מטרות משנה, מטרת-על ותוצר הסופי. בהתחלה זה ללכת. לשבת. לאכול לבד. ואז יש מטרות גבוהות יותר, כמו להתחיל לרוץ. מטרת העל היא לחזור להילחם".
הוא מוסיף: "בשיקום זה עוזר שיש עוד חבר'ה איתך, אתה מרגיש שאתה לא לבד. יש שם סיפורים מעוררי השראה. צריך לצאת מהמשבצת של 'אני פצוע ומותר לי לחפף'. אתה צריך לתת מעצמך ולאתגר את עצמך. זה נכון לכל דבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.08.24
