"באוקטובר האחרון חמאס צילם את התצפיתניות החטופות והקפיד לשים ברקע תמונה של איסמעיל הנייה", כתב בטלגרם עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות קשת. "עכשיו הוא מחוסל והן עדיין חיות ובקרוב בימינו נקווה שיהיו חזרה בבית". כך, חשף סגל את תפיסת העולם של הציבור תומך נתניהו בתוך מחנה הימין שאליו הוא משתייך. בתמונה שאליה התייחס נראות ארבע תצפיתניות פצועות וחבולות היושבות על מזרנים ומביטות במצלמה באימה. כאשר צפיתי בתמונה זו שוב, לאחר חיסול הנייה, המחשבות הראשונות שעלו במוחי היו: אם הן עדיין חיות (בניגוד לסגל, איני יודע מה מצבן), כיצד ישפיע החיסול הזה על גורלן? האם חוטפיהן ינסו עכשיו לפגוע בהן כנקמה על מות מנהיגם? וכיצד החיסול ישפיע על עסקת החטופים ועל סיכוייהן להשתחרר?
כשסגל התבונן באותה תמונה, נראה שהוא חשש פחות ועלץ יותר. סגל ראה בתמונת החטופות ליד הנייה תמונה של נקמה ממומשת ומנחמת - אם תשרודנה התצפיתניות ואם לאו, תוכלנה להתנחם הן ומשפחותיהן בעובדה שרב-המרצחים שעמד מאחורי חטיפתן שילם את המחיר. "ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים" הוא פסוק מספר שופטים שאותו אוהבים מתנחלים רבים לצטט ולשיר. הוא מציג את תפיסת עולמם השואבת השראה מסיפורו של שמשון. סיפור שנגמר ב"תמות נפשי עם פלישתים". ובסיפור הזה, הסיפור של שמשון העיוור והמוכה - אם תרצו, סיפורו של המחבל המתאבד הראשון במזרח-התיכון - אין עתיד או אופק, רק נקמה.
נקמה מול נחמה - זהו העימות האמיתי המתחולל כרגע בישראל, והוא מתקיים בכל הגזרות: מפגישת הצעקות של ראש הממשלה נתניהו עם ראשי מערכת הביטחון ועד להתפרעות בשדה תימן. אלוהים גדול, על זה כולם מסכימים - אבל האם הוא רחום וחנון או אל נקמות? ומה עומד אצלו קודם ברשימת המטלות - פדיון שבויים או מחיקת זרע עמלק?
יש בי מעט קנאה באלו שמצליחים להפיק כל כך הרבה נחמה ואושר מנפול אויביהם, וחשים ריחוק והשלמה כשזה מגיע לסבלם של החטופים
אני מודה שיש בי מעט קנאה בכל אלו שמצליחים להפיק כל כך הרבה נחמה ואושר מנפול אויביהם, ולצידם מפגינים כל כך הרבה ריחוק והשלמה כשזה מגיע לסבלם של החטופים. ב-300 הימים האחרונים היה להם הרבה במה לשמוח: חיסולים מוצלחים, השמדת מחבלים, פגיעה באזרחים פלסטינים בעזה (הרי אין כזה דבר בלתי מעורבים) או מקל בתחת של מחבל שנתפס - תמיד יש בסביבה איזו ידיעה מעודדת שתרים את המורל. בזמן הזה, לכל אלו שאינם מחלקים בקלאוות אחרי חיסולים ושקועים עד צוואר בחשש לגורל התצפיתניות ושאר החטופים היו הרבה פחות סיבות לשמוח. כל שנותר לנו הוא להתבונן בחסידיו של שמשון מנוקר העיניים פורצים בזעם עיוור לבסיס צבאי ולהיזכר כיצד נגמר סיפורו של שמשון המקורי. נותר רק לקוות שהסיפור שלנו יזכה לסוף שונה, ולא יסתיים גם הוא בנקמה מפוארת ובבית שמתמוטט לכולנו על הראש.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.08.24
