אמש חזרו ראש המוסד וראש השב"כ מעוד נסיעה עקרה לקהיר, נסיעה שהם ידעו מראש שתסתיים בלא כלום. האמריקנים, המצרים, הקטארים וראשי מערכת הביטחון בישראל משוכנעים שהסכם שישנה את פני המלחמה מונח על השולחן. הבלם הוא נתניהו. הוא החליט לסכל כל התקדמות: הוא לבדו. הוא לא נאבק יותר על דעותיו - הוא נאחז בהן. השיח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, שקדם לכל החלטה של ראשי ממשלה בעבר, כולל נתניהו, פסק. גורם שבקי בתהליך קבלת ההחלטות מעיד שהאיש השתנה: הוא חדל להקשיב; הוא משוכנע בדרך שבחר ללכת בה ונחוש לקחת את מדינת ישראל איתו.
אל תטעה, אמר לי גורם אחר, המשא ומתן מתנהל בין שני אנשים: יחיא סינוואר ובנימין נתניהו. ההשפעה של כל האחרים - המדינות המתווכות, צוות המשא ומתן, צמרת החמאס - קטנה מאוד. סינוואר כבר איננו השליט על שני מיליון פלסטינים בעזה. בעיני עצמו הוא משיח: יורשו של סלאח א-דין. נתניהו כבר איננו ראש הממשלה של עשרה מיליון ישראלים. הוא הרבה יותר מזה: הוא האיש שיציל את המערב, ואת העם היהודי וההיסטוריה היהודית בתוכו, מהאויב המוסלמי. הוא משיח.
השבוע שנפתח היום עשוי להיות דרמטי. חיסול פואד שוכר בביירות ואיסמעיל הנייה בטהרן דוחף את איראן ובנותיה להכין פעולת תגמול. ישראל, אומר גורם במערכת, עברה מניהול סיכונים לניהול הימורים: הדיון על הצעדים הנדרשים מול איראן מתקיים כאשר אין למקבלי ההחלטות ידיעה מה יעשו האיראנים ואיך לנהל את שרשרת התגובות אחר כך. גורל שני הצדדים נתון ביד המקרה. אם אסון בסדר הגודל של מג'דל שמס או יותר יתרחש בתל-אביב או בחיפה קשה יהיה לבלום את ההידרדרות למלחמה אזורית.
פרשנים נוטים לייחס את ההתנגדות של נתניהו לעסקה לשחרור החטופים לשיקולים של נוחות פוליטית: בן גביר וסמוטריץ' עלולים לפרק לו את הקואליציה; הסכם עם חמאס יעורר התנגדות בבייס. השיקול הפוליטי קיים אבל הוא איננו היחיד. ב-7 באוקטובר הוא התקשה לתפקד. הייעוד ההיסטורי שלקח על עצמו מאז מילא אותו מחדש בתעצומות נפש: יש לו על מה להילחם.
מה רוצה נתניהו לבצע באיראן? מה ניתן ונכון לעשות?
יש לו ייעוד אבל אין לו תוכנית. לטוב או לרע, המרחק בין משיח בן דוד לדון קישוט, האביר שנלחם בטחנות רוח, לא כל כך גדול. ישראל לא יכולה לנהל את המערכה הזאת בלי אמריקה, אבל האמריקנים השלימו למעשה עם היותה של איראן מדינת-סף גרעינית. זה שנים הם חושדים בנתניהו שהוא רוצה לגרור אותם למלחמה באיראן. הסירוב להסתבך באיראן משותף לביידן, טראמפ ומן הסתם גם להאריס.
יש לו ייעוד אבל אין לו תוכנית. לטוב או לרע, המרחק בין משיח בן דוד לדון קישוט, האביר שנלחם בטחנות רוח, לא כל כך גדול. ישראל לא יכולה לנהל את המערכה הזאת בלי אמריקה, אבל האמריקאים השלימו למעשה עם היותה של איראן מדינת-סף גרעינית. זה שנים הם חושדים בנתניהו שהוא רוצה לגרור אותם למלחמה באיראן. הסירוב להסתבך באיראן משותף לביידן, טראמפ ומן הסתם גם להאריס.
כאשר נתניהו נשאל, לאחר מחדל 7 באוקטובר, מדוע נמנע מלתקוף את חמאס (וגם את איראן וחיזבאללה) בעבר, הוא הסביר שהוא לא יכול היה לצאת לפעולה צבאית בלי קונצנזוס. הצבא התנגד; שרים התנגדו; הוא נאלץ לוותר.
זה היה נתניהו הישן. עכשיו הוא נוהג אחרת.
לפי ידיעה בחדשות קשת אמש, בשיחת הטלפון עם ביידן, כאשר נתניהו טען שהנה, הוא מוציא את שליחיו להמשך המשא ומתן, ביידן הגיב במשפט: "תפסיק לזבל לי את השכל" (באנגלית זה נשמע בוטה יותר). מדוע ביידן, מצרים, קטאר, ראשי השב"כ והמוסד, צה"ל, לא מפוצצים את הבלוף?
לכל אחד סיבות משלו. האמריקנים חוששים לאבד את השליטה בתהליך. זה עלול להחריף את האש עד למלחמה אזורית. המצרים חוששים מחידוש החתרנות האיסלאמית בסיני ומהמשך השליטה של ישראל בציר פילדלפי: הם דורשים שישראל תסתלק משם. הקטארים מבקשים לשקם את מעמדם כמתווכים לאחר שהואשמו שהם סוכני חמאס ואיראן. אשר לישראלים, רונן בר ודדי ברנע כפופים לראש הממשלה. מרחב התמרון שלהם מוגבל. ניצן אלון, שמייצג בצוות את הצבא, הוא איש מילואים. הוא יכול ללכת. האם זה יקדם את שחרורם של החטופים? אני לא בטוח.
אי לכך, כולם משחקים בחריקת שיניים את המשחק.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.08.24
