ברגע זה, הייתי אמורה להסתובב בחנויות ולחפש מתנה לאריאל לכבוד יום הולדתו החמישי. הייתי אמורה לתכנן נסיעה לסוף שבוע בצאלים כדי שבשבת נוכל להגיע למועדון בניר עוז ולחגוג לו יום הולדת, כמו שעשינו בארבע השנים האחרונות.
7 באוקטובר לא היה אמור לקרות. באותה שבת, אריאל ומשפחתו הופקרו בביתם לידי המחבלים. 304 ימים עברו והם עדיין מופקרים. זה לא אמור להיות ככה, זה לא יכול להימשך עוד. הם היו יכולים להיות כאן איתנו, בבית. ורק כשהם יהיו, נוכל לחגוג באמת.
לפני שבועיים, ראש הממשלה שלנו טס לוושינגטון והחזיק שם את הציור שצייר אריאל. אריאל תיאר לגננת את מה שצייר והיא כתבה: "אני עף ומציל אנשים שתקועים בתוך בור".
כל מילה במשפט הזה, דוקרת לי בלב כמו סכין. ואני שואלת - מי יציל את אריאל? מי יציל את כפיר, את שירי, את ירדן ואת 111 החטופים האחרים?
לולי, אתה גיבור, כמו באטמן שאתה כל כך אוהב. והמשאלה שלי עבורך - שתזכה לשנה הבאה. שנחבק אותך שוב, נראה אותך משחק עם בני דודה שלך
אני פונה אליך ראש הממשלה: זה לא מספיק להחזיק תמונה! הגורל שלהם בידיים שלך! יש עסקה שאתה חתום עליה. אל תוסיף לה שינויים, אל תציב גבולות אדומים חדשים. אל תהסס ואל תדחה.
תסיים את המלחמה, תביא אותם הביתה.
אסון 7 באוקטובר התרחש במשמרת שלך ושל הממשלה בראשותך, עליכם מוטלת האחריות והחובה להחזיר את החטופים, להשיב את המפונים לבתיהם, ולאחד את החיילים עם משפחותיהם. עליכם מוטלת האחריות לרפא את החברה הפצועה שלנו, לבנות מחדש את האמון שממשיך להתערער מיום ליום. בזה יהיה התיקון.
די לדיבורים על נקמה והרס, די לאובדן ולמוות. הגיע זמן לתקווה, לבניה מחדש - לחיים.
היום ניפגש בכיכר ויחד עם בני המשפחה, נדליק נר על עוגה, ובדקה של שקט נבקש את שובם של אריאל, של המשפחה ושל כל החטופים. נבקש את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה. זו לא רק תקווה או משאלה, זו דרישה. זו זעקה.
לולי, אתה גיבור, כמו באטמן שאתה כל כך אוהב. והמשאלה שלי עבורך - שתזכה לשנה הבאה. שנחבק אותך שוב, נראה אותך משחק עם בני דודה שלך - רוקד עם תואם, משתולל עם נגב, ושתכיר את אפיק. שתזכה להיות אח גדול לכפיר, שתחבק שוב את אבא, ירדן, ושאמא שירי תוכל לארגן לך יום הולדת שש, כמו שאמור להיות.
לא מוותרים עליכם, אוהבת אותך מאוד, דודה פיפי.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.24
