באמת בוקר טוב לך, מר פיקוד העורף, שאחרי כוננות שיא של ימים, כאשר אנחנו אוכלים ציפורניים, שואפים בקצב של יולדת ונושפים לתוך שקיות נייר ומחשבים כל הליכה לשירותים – סוף-סוף עולה על המסך ומסביר שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד מורכבת ומתוחה. באמת תודה רבה, לא שמנו לב.
וזה שאתה אומר שאין שינוי בהנחיות פיקוד העורף, זה אמור להרגיע אותי כשעל המסך עולות דיאגראמות שמדמות את זוויות הפגיעה של מטחי הטילים שיכוונו לעבר ישראל כאילו היו פתרונות בחינת הבגרות בהנדסה, וכאשר בן גביר בזירת הפיגוע אתמול בחולון מדרבן את ההמון "שאו נשק-שאו נשק" ואילו אוזניי שומעות: "סעו מפה-סעו מפה".
אבל לאן ניסע מכאן כאשר עשרות אלפי ישראלים תקועים בחו"ל כטרולי שאין לה הופכין, ומירי רגב מודיעה שאזרחים שנסעו לחופשה בזמן מלחמה צריכים לקחת בחשבון שהם עלולים להיתקע, בעודה מפנטזת על חילוץ ישראלים באמצעות שאטלים ימיים. אז הצילו! אנחנו באמת טובעים בים של חרדות שאף אחד לא מצליח להרגיע, בטח לא כשאתה אומר ש"אחרי 300 ימים במלחמה הזו הציבור במדינת ישראל יודע מה צריך לעשות אם וכאשר קורה משהו". אז לא, אדון פיקוד העורף, אנחנו לא יודעים מה לעשות כאשר חיינו וחיי ילדינו מאוימים על-ידי הבלתי ניתן לניבוי, שאפילו אתם לא מצליחים להגדיר ושאמור להתנפל עלינו מחמש חזיתות שונות.
מתי תודיעו לנו? כשנהיה במקלחת? כשנעמוד בפקק? כשנשב בבית קפה בעוד ברק חירם נוזף בנו שאנחנו נהנתנים שמחרבים את קיום המדינה?
"בנקודה שבה נחשוב שצריך לשנות את ההנחיות נודיע לציבור", אתה מנסה להשתלט על הצונאמי, ורק גורם לי לחרחר עוד יותר בבעתה. כי מתי תודיעו לנו? כשנהיה במקלחת? כשנעמוד בפקק? כשנשב בבית קפה בעוד ברק חירם נוזף בנו שאנחנו נהנתנים שמחרבים את קיום המדינה? אולי תודיעו כשבדיוק ננסה להתמסר למדיטציה מרגיעה, או כשנלך לעשות שעווה? אפשר בכלל לעשות שעווה, או שהטיל יתפוס אותי באמצע המשיכה ועם שחי אחד כן ואחד לא וככה גם ארים ידיים לכניעה? ולמה אתה מתכוון בדיוק אדוני פיקוד העורף כשאתה שולח אותנו לשמור על הדריכות? יותר דריכות מזה ואנחנו הופכים בעצמנו להיות סוללת כטב"מים שתתנפץ לכל עבר.
אפילו הגרי לא עזר לי
עד כמה המצב חמור? אפילו בלון החמצן הלאומי, דניאל הגרי, שבדרך כלל מצליח להחזיר לי את האוויר, גורם לי להשתנק כאשר הוא מודיע ש"לפי שעה אנו נערכים לכל תרחיש".
מה זה "כל תרחיש?" נלך לישון ישראל על מגדליה הזקופים ונתעורר עזה על מנהרותיה המושמדות? בעוד האימה והדאגה יכלו את שאריות הסוללה שתיוותר בנפשנו נגלה שהטלפונים הניידים שלנו חזרו להיות מלבני אבן נושאי אנטנה ונעדרי קליטה וחיבור אל הסביבה? לכמה זמן לא יהיה חשמל? לא יהיו מים? לא יהיו עצבים? לא יהיה קשר? לא יהיה מחר?
ולמה לכל הרוחות אף אחד לא מערסל את העם טרוף הדעת שהפכנו להיות – לא שלפני כן היינו שפויים – ולוחש לנו באוזן מה הולך להיות? כמה זמן אנחנו יכולים להתגלגל על חבית חומר נפץ – תרתי משמע – ולחכות?
וממתי בכלל הישראלים יודעים לחכות למשהו? החיכיון אינו הולם את האופי התזזיתי שלנו, לא מתלבש על הקפיץ הקצר או על הפיוזים השרופים, ובטח שלא מסתדר עם העצבים המתוחים כמו צוואר של בת יענה.
תרגיעי
תרגיעי, אומר לי האיש שלובש את הברמודה בבית, הגרי אמר שיש עכשיו איזה פיצ'ר חדש שמתריע בזמן מצוקה.
ואני שוב מנסה לנשום, כי הגרי אמר, אבל אז קוראת שמדובר ב"יישומון שישגר מסר אישי של פיקוד העורף להעברת הודעות התגוננות באירועי חירום רחבי היקף מתפרצים, כדוגמת ירי תלול מסלול נרחב לעבר מדינת ישראל".
ענת לב-אדלרצילומים: גל חרמוני סטופ כדור הארץ. שמישהו יסביר לי כאן ועכשיו מה זה "ירי תלול מסלול", ועוד נרחב, איך אפשר להירגע כשאני יודעת שהוא בדרך אליי?
במצבי הנוכחי המסר האישי היחידי שיכול להרגיע אותי זה לקבל הבטחה שהחל מעכשיו רז הרשקו ישנה איתי כפיות, או יותר עדיף עושה לי איפון, עד שכל השיט הזה נגמר.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.24
