מאחורי מבנה המשרדים של שדה נחמיה עומדת סככה גדולה, מוקפת גדר עץ. מנגל גדול בחזית, דגלי ישראל ושלט שבצידו האחד נכתב "המרפסת של רגב" ובצידו האחר "יאללה בלגן".
זהו מועדון הצעירים של הקיבוץ שבעמק החולה, מזרחית לקריית שמונה. הוא נבנה ביוזמת גילנית ודוד אמר, תושבי המקום. בנם, רגב, צנחן בגדוד 101 וחניך בקורס מ"כים, צבע בעצמו את הגדר. שבוע אחר כך, ב-7 באוקטובר, הוקפץ עם פלוגתו לכיסופים שבעוטף. הוא נפצע מצרור ברגל, אך המשיך לירות במקלעו לעבר המחבלים. כשחבריו ביקשו לחלצו, הזהיר אותם שלא יתקרבו: "אני בשטח הריגה. אתם תיפגעו". כך לחם בגבורה, מסרב להתפנות, עד שנורה לעברו טיל אר-פי-ג'י והרגו. לאחר נפילתו החליטו חבריו לקרוא למועדון על שמו.
רגב ז"ל, סיפרה אימו, צפה את גורלו. "הוא אמר לי, 'כשאמות, אל תנציחו אותי באנדרטאות אלא במעשים'. אמרתי לו, 'אל תדבר שטויות'". כשנפל החליטו הוריו למלא את מבוקשו, ובימים אלה נשלמת הקמת המכינה הקדם-צבאית "דרך רגב". בתי הילדים הישנים של הקיבוץ עוברים שיפוץ מקיף, כשדוד האבא מנצח על המלאכה. זו תהיה שלוחה של מכינת גליל עליון, אך הוריו של רגב יהיו שותפים מלאים בניהולה. "הדרך של רגב תבוא לביטוי בתכנים, כולל סדנאות בתחומים שאהב: ניווטים, טיולים, אסטרונומיה, רפואה", מספר אביו.
שדה נחמיה הוא אחד מתוך שמונה יישובים בעמק החולה שלא פונו, רק משום שהם נמצאים במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מהגבול. בפועל, סיפרה מנהלת הקהילה, מרסלה שלח, כמחצית מהתושבים התפנו עצמאית, על חשבונם. לאחר נפילתו של רגב התפנו הוריו ואחיותיו למרכז האירוח מואה שבערבה, יחד עם חברי המושב הדתי שובה שבעוטף. "קהילת שובה חיבקה אותנו ודאגה לנו", סיפרה גילנית.
בהיותם משפחה שכולה מימן משרד הביטחון את החודשים הראשונים לשהייתם שם. דוד, חבר כיתת הכוננות, חזר לקיבוץ אחרי חודש. האחות הגדולה רוני (24) טסה חזרה לארה"ב, שם היא עובדת כשליחת הסוכנות. גילנית והאחות הקטנה שקד (18) נשארו במואה שלושה חודשים נוספים. שם הכירה שקד את בן זוגה אביהוא, בן שובה, ובקרוב יתחילו ללמוד במכינת חצבה שבערבה. שקד, סיפרה אימה, לא חששה לחזור לקיבוץ הצפוני שבקו האש. "היא לא מפחדת למות. להפך. אנחנו אומרים, מקסימום נפגוש את רגב מוקדם יותר".
גן הילדים עבר למקלט
את כרמל אגסי, עובדת סוציאלית, תפסה המלחמה בחופשת לידה עם נתי בן החודש וחצי ועם רני בת השלוש. האבא עידן, בן שדה נחמיה, גויס למילואים כמפקד מחלקת טנקים ב-7 באוקטובר ("בעיקר בצפון וקצת בעזה"), ופשט את מדיו אחרי כחמישה חודשים. "בבוקר 8 באוקטובר נסעתי עם הילדים לדודה של עידן בקיבוץ כנרת, היינו אצלם חודש ואז שכרנו שם דירה. הילדה שלי השתלבה בגן מפונים בדגניה ב' למרות שהקיבוץ שלנו לא מפונה. כולם הכירו אותי כ'זאת עם המנשא', כי בכל מקום הייתי מסתובבת עם נתי".
בסוף ינואר שבו לשדה נחמיה. "היה לי קשה להסביר לרני למה אנחנו לא חוזרים הביתה ולמה חבר שלה מהגן נמצא פה והיא לא. חזרנו והיא השתלבה בגן שעבר לפעול במקלט. למען האמת, אני שמחה שהקיבוץ לא פונה. אם הקיבוץ היה מפונה לא היו לנו מסגרות חינוך, לא היה לנו כל-בו פתוח, כך שלא היינו יכולים לחזור הביתה. הבעיה היא שכל האזור מסביב משותק. אם, למשל, צריך לקנות תרופה, זה או לנסוע חצי שעה לחצור, לסופר-פארם שלא עובד עם קופת החולים שלנו, או לקריית-שמונה, שזה אזור שאני לא רוצה להיכנס אליו. קשה גם לגייס צוותים למסגרות החינוך. כשכל היישובים סביבנו מפונים, גם לנו זה משבש את שגרת החיים".
"אנחנו פה, אבל החיים שלנו מפונים"
מאז שובם הם חיים במציאות של אזעקות וקולות נפץ. "כשסבתא באה לשמור על הילדים, רני אומרת לה, 'אל תדאגי, אם יש אזעקה נשכבים על הרצפה', ביום הזיכרון היא ראתה תמונה של רגב אמר ז"ל ושאלה, 'איך מתים במלחמה? בחץ וקשת?'"
השבוע הושלם פרויקט מיגון גני הילדים. מנהלת הקהילה מרסלה, תושבת קיבוץ מרום גולן, מראה לנו את המקלט ששימש עד כה כגן. מאחורי מחיצה אנחנו רואים אלונקות, מתקני אינפוזיה ותרמילי רופא. בשעת חירום משמש המקלט כמרפאה. הגן הממוגן מריח עדיין מצבע טרי. עידו בן החמש וחצי בוחן את מנגנון הנעילה של אחד מחלונות הפלדה. "אם אני אפתח את זה, החלון ייפתח?" הוא שואל את אביו, יואב פינטו, חבר צוות החירום שסייע בעבודות השיפוץ. "המציאות לא פשוטה, אבל אנחנו פה בשביל להישאר. אנחנו חזקים", אמר יואב.
במבנה סמוך פועלת קייטנה. המדריכות, הילה אוחנה בת ה-16 ומיתר ברכה בת ה-18, שתיהן משדה נחמיה, בדיוק מכינות ארוחת צהריים. מיתר תתחיל בקרוב את המכינה הקדם-צבאית בקיבוץ דורות שליד שדרות. מרסלה גאה בקהילה, אף שאינה חלק ממנה: "רוח ההתנדבות פה מדהימה".
"הרגשתי שאני נובלת"
פחות משני קילומטרים בקו אווירי מפרידים בין שדה נחמיה למושב בית הלל, שפונה בגלל קרבתו לגבול. קו דמיוני, כמעט שרירותי, הוא שעושה את ההבדל. בשבת בלילה נורה לכאן מטח כבד. לפחות חמישה טילים נפלו בשטח המושב. אחד מהם התפוצץ בכניסה לרפת. חמש פרות נהרגו ושלוש נפצעו. שמשת מכוניתו של שי וייס, שמתגורר 20 מטר ממקום הפגיעה, התנפצה מההדף. גם חלונות הבית ניזוקו. עדר הכבשים שלו לא נפגע, גם אף אחד משמונת כלביו. אשתו ושלושת ילדיו מפונים לטבריה, אבל הוא נשאר: "אני לא יכול לעזוב לבד את הכבשים".
יש לו בטן מלאה על רשויות המדינה: "הפכנו לבשר תותחים ואנחנו לא מעניינים אף אחד. אם אנחנו לא נהיה פה, חיזבאללה יהיה פה. עד כמה אנשים יחזיקו פה מעמד? אני לא יודע. מי שנמצא פה זה או כאלה שלא עזבו את הבית בחיים, או חקלאים שמנסים לשמור על הגחלת. וגם חקלאים שאין להם בעלי חיים מתחילים לדבר על זה שאין ברירה וכנראה שנצטרך לסגור את הבסטה".
שי, איש אדמה קשוח ומזוקן, נולד כאן לפני 48 שנה. הוריו, שמתגוררים בבית השכן, חיים במושב משנת 1971. "בהתחלה התפניתי בגלל לחץ משפחתי", סיפרה אימו מירי. "הייתי ארבעה חודשים במלון בכנרת. הצוות מקסים, היחס נפלא. אבל זה לא הבית שלי. זה לא החיים שלי. הרגשתי שאני נובלת. חברים שלי מפוזרים. החיים שלי, שהייתי רגילה להם, אין... אני לא מצטערת שחזרתי". וכשהיא מדברת, קולה נשבר ועיניה דומעות.
גובים כסף במקום לפצות
טיל נוסף נפל כמה עשרות מטרים מביתם של הדס וגיא פרנס. גיא הוא יושב ראש הוועד המקומי, הדס היא מרפאה בעיסוק לגיל השלישי, שמכהנת מתחילת המלחמה כסגנית ראש צוות צח"י (צוות חירום יישובי). "עד עכשיו הפגיעות היו מסביב", אומרת הדס, "אבל הפעם זה נפל בתוך המושב. היה לנו מזל גדול שאיש לא נפגע. עד שבת היו פה בערך 250 איש, כרבע מהתושבים. אחרי מה שקרה אתמול, חלק מהמשפחות החליטו להתפנות".
הם הורים לארבעה, שני הגדולים גרים בתל-אביב. הקטנה משתחררת בימים אלה מהצבא ואחיה התאום הוא לוחם בחטיבת הנח"ל, שהגיע הביתה לרגילה אחרי תשעה חודשי לחימה ברצועת עזה. כמו תושבים רבים, גם גיא מרגיש שהמדינה נטשה אותם. ולא רק בהיבט הביטחוני. דוגמאות יש לו בשפע.
"באה המדינה ואמרה, 'כיוון שהחבר'ה מפונים, אל תגבו מסי ועד מקומי וארנונה. אנחנו נשפה אתכם'. כלומר, המדינה תיתן את הכסף. עד סוף דצמבר העבירו את הכסף. מינואר ועד אפריל – כלום. אמרו לי, 'לא העבירו תקציב, אז אין לנו מאיפה להעביר לכם כסף'. באפריל העבירו חלק. בעלי הצימרים לא קיבלו פטור. עשרה חודשים גובים מהם ארנונה. יש פה חניון קמפינג שמשלם 3,500 שקל בחודש. במקום לפצות אותו, ממשיכים לקחת ממנו כסף. ואין עם מי לדבר. שום דבר לא מעניין את הממשלה, רק הבייס שלהם".
אנחנו יוצאים אל חצר הבית. גיא מצביע אל הכפר עדייסה שמעבר לגבול. לפני מספר חודשים שתל כאן עץ דובדבן. כשיגדל, תגן עלוותו על הבית מפני ירי נ"ט. "ודווקא בתקופה כזאת", אמר גיא, "זה עושה לי טוב לשתול עץ שיכה פה שורשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.08.24
