המראה מגשר בגין במוצאי השבת האחרונה היה עצוב מתמיד. לרוב יש תקווה זעירה בשעות האלה, שבהן אזרחים ואזרחיות מצטופפים על הכבישים שעוטפים את הקריה וקוראים לעסקת חטופים. הפעם, בצל האיומים מאיראן ומחיזבאללה, המחאות צומצמו. זו שבקפלן בוטלה, ומספר המפגינים שהגיעו לתמוך במשפחות החטופים ירד משמעותית. חלק יצאו לחופשת קיץ מעבר לים; אחרים העדיפו להישאר בבתיהם ולהתבונן השמיימה. אלה שהשמיים כבר נפלו עליהם, נותרו על הגשר. אחת מהן היא אילנה גריצ'ווסקי. לגופה חולצה שעליה מודפסת תמונתו של בן זוגה, מתן צנגאוקר, לראשה הכובע שנהג לחבוש ועל צווארה שרשרת עם תמונה של השניים מחיים קודמים שבהם העולם היה שייך לאוהבים הצעירים.
מדי פעם מישהו מגיע, שם יד על כתפה. מציע חיבוק או מילים טובות. אחת המפגינות מנחמת ואומרת משהו על החתונה שעוד תהיה להם, כשישוב. זה האיחול השגור ביותר בפיהם של הישראלים הפוגשים בה: חתונה שתסמל את הסוף הטוב של בני הזוג שב-7 באוקטובר לא הספיקו להגיד אפילו מילות פרידה בטרם נחטפו, כל אחד בנפרד, מביתם שבקיבוץ ניר עוז לעזה. אילנה יודעת שהכוונות טובות, אבל המשאלות שלה צנועות בהרבה. "קודם כל שיחזור", היא אומרת בשקט, במבטא דרום אמריקאי, וכשאני שואלת אותה על עיתוי ההפגנה שהשאיר רבים בבית, פוסקת: "אני לא מפחדת מנסראללה, גם לא ממלחמה עם איראן. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה שלא תהיה עסקה".
אישה צעירה שנחטפה מביתה בפיג׳מה וחזרה לישראל לאחר 55 ימים בגיהינום, עומדת על גשר במרכז הארץ כדי שיקשיבו לה. כדי שלא ישכחו את בן זוגה האהוב שנותר מאחור. עכשיו, לראשונה, היא מדברת.
חודש לפני, אחרי שצעדה מתל-אביב לירושלים בקריאה לממשלה לחתום על עסקה, כשמאחוריה ההמונים ולצידה עינב צנגאוקר, אמו של מתן ואחד מסמלי המאבק להשבת החטופים, עלתה גריצ'ווסקי לבמת העצרת מול משרד ראש הממשלה. אותו כובע, אותם בגדים, אותו רעד ברגל שמלווה אותה בכל פעם שהיא נדרשת לדבר על מה שאבד לה. הגוף מדבר גם כשהיא שותקת, מזכיר שבתוך המאבק על מתן ישנו עדיין המאבק על אילנה. לנוכח הנסיבות הבלתי נתפסות, השיקום שלה הפך כמעט שולי. אבל את הרעד ברגל קשה לעצור. "זה קורה לי מסטרס", היא תגיד אחר כך, "את המחבלים בשבי, הרעד הזה עיצבן". הקהל מריע לה בעודה יורדת מהבמה. היא שומעת הכל, אבל פחות. בשבי איבדה גם את השמיעה באוזן שמאל.
אילנה גריצ'ווסקי במחאה בקפלן ביום ה-260 למלחמה
(באדיבות משפחות החטופים )
"אני צריכה מכשיר שמיעה עכשיו", היא מספרת, "בחטיפה היו רימון, יריות של קלצ’ניקוב ליד האוזן, מכות שקיבלתי על הראש. זה החמיר בשבי, עם ההפגזות ששמעתי מהמקום שבו הוחזקתי. שומעים הכל ממש, עם ההדף והכל. יש לי גם פגיעות באגן ובירך, אני עושה פיזיותרפיה. בכל בוקר אני מסתכלת על הסימן שיש לי על הרגל מהכווייה מהאגזוז של האופנוע שעליו נחטפתי. סימנו אותי. אבל הכי נורא זה לפקוח עיניים ולראות את בן הזוג שלי על כרית. יש לי כרית עם התמונה שלו, שעינב הביאה לי אחרי שהשתחררתי. עם הכרית הזו אני ישנה, אם אני ישנה"
כמה את ישנה בלילה?
"שעה, שעתיים".
איך מתנהלים ככה?
"אני מתנהלת, לפעמים נופלת, השבוע הייתי עם מיגרנות, שבת וראשון לא תיפקדתי. אבל אין מה לעשות. זה שנשברים לא אומר שמוותרים. נחים, נושמים וממשיכים להילחם. שמעי, הדבר הזה שינה אותי ב-180 מעלות. אני בוכה בבוקר, בוכה בלילה, ולא בא לי לבכות כבר. אני גם עושה סתלבט על מה שחוויתי, כי אין לי עוד דרך להתמודד עם זה״.
על מה את מסתלבטת?
״אני אומרת שברחתי ממקסיקו כדי שלא יחטפו אותי, בכל זאת, מדינת עולם שלישי, מקום שלישי בעולם בחטיפת נשים וילדים, והנה חטפו אותי פה בישראל. או צוחקת לפעמים על זה שניסיתי ללמד את המחבלים ספרדית״.
והצלחת?
״לא. מה לעשות, מטומטמים״.
את בוקר 7 באוקטובר פתחה, כרגיל, עם קפה במרפסת. "מתן ואני היינו אמורים לנסוע לירושלים בבוקר, לעזור לחבר ולטייל. קמתי מוקדם כדי להוציא את הכלב, עשיתי קפה וסיגריה. התחיל צבע אדום והבנתי שזה לא צבע אדום רגיל, תפסתי את הכלב ונכנסתי לממ״ד, שם היה חדר השינה שלנו. מתן עוד ישן, זרקתי את הכלב על המיטה, סגרתי את הממ"ד ואמרתי למתן: ׳קום מאמי, יש צבע אדום לא נורמלי, תתקשר לאמא שלך׳.
"התקשרתי לאח שלי במקסיקו, שם היה לילה, ואמרתי לו: ׳יש צבע אדום, זה נראה חרא אבל לך לישון, אעדכן אותך׳. את יודעת, אף פעם לא פחדתי מצבע אדום כי האמנתי במדינה, האמנתי בצה״ל. גם כשהתחלתי לשמוע יריות אמרתי, מה הסיכוי שיחטפו אותי. אבל עם הזמן התחילו הודעות בקבוצות הווטסאפ של ניר עוז, כתבו ׳הם אצלי׳, ו׳עכשיו הם אצלי׳, והבנת שאת פשוט מחכה בשקט לתור שלך למות. שאין אף אחד. את רואה באינסטגרם מה קורה, ולא שומעת אפילו מסוק באוויר. עד שחטפו אותי, לא היה לא מסוק ולא כלום, הדבר היחיד שראיתי מהצד היה טנק שרוף. אני השתנתי בפח, מתן לא הפסיק פשוט להחזיק את הידית של הדלת, וזה היה לחכות. לראות האם ירצחו אותך, האם יאנסו אותך, האם יחטפו אותך״
5 צפייה בגלריה
"פשוט חיכית בשקט לראות האם ירצחו אותך, האם יאנסו אותך, האם יחטפו אותך״. ההרס בניר עוז
(צילום: גדי קבלו)
מתן ואת מדברים תוך כדי הסיוט הזה?
״אני לא הצלחתי. אפילו לא הצלחתי להגיד לו שאני אוהבת אותו. ידעתי שזה לא ייגמר טוב״.
מתי הם נכנסים אליכם הביתה?
״איזה שלוש שעות אחרי שנסגרנו בממ״ד. קודם הם התחילו לשבור הכל, שמענו יריות מסביב, ואז הם הצליחו לפרוץ את הדלת. מתן זרק עליהם מלא דברים, סגרנו את הדלת חזרה, ואז פתחנו את החלון, ראינו שהם לא שם וקפצנו. אני ראשונה, הכלב שני ומתן שלישי. את הכלב תוך שנייה כבר לא ראיתי, נעלם. מתן ואני רצנו בהתחלה ביחד, ואז הגעתי לנקודה שראיתי את כל המסיבה, כל הנוח’בות שחיכו שם. מתן רץ לצד השני, אמר לי ׳בואי׳, אבל כבר לא הצלחתי לתפקד, קפאתי. הבנתי שאין לי מה להילחם בהם. הרמתי ידיים, אמרתי שאני ממקסיקו, שאני לא מתנגדת ושאני לא אעשה כלום. ואז הם מרביצים לי, מכוונים אליי קלצ'ניקובים ורימונים, מושכים לי בשיער וגוררים אותי בשביל. הבנתי שאין לי מה להילחם".
האמנת שתשרדי?
״אני חושבת שהם רצו להרוג אותי, כי זרקו אותי לקיר, ואז כיוונו עליי את כל הנשקים, רצו לפתוח טלפון כדי לצלם - ואז מישהו משך אותי לאופנוע. חשבתי שיהרגו אותי, שיאנסו אותי. הסתובבנו עם האופנוע בקיבוץ, שמעתי צרחות, ראיתי אנשים גונבים, בתים שרופים, חמאסניקים מסתלבטים ביניהם עם מלגזות, עושים 'מכוניות מתנגשות' עם הרכבים בקיבוץ. את לא באמת מאמינה למה שהעין שלך רואה, כי פתאום כל עזה אצלך בבית. טיילת חופשית, חמאסניקים באים, הולכים, חוזרים. הבנתי שניר עוז ננטש, שאף אחד לא בא. באיזשהו שלב איבדתי את ההכרה על האופנוע. מהשוק, מהמכות, מזה שהגוף שלי כנראה העדיף לאבד הכרה ולא להיות שם אם יחליטו לאנוס אותי.
״התעוררתי כשאני כבר בתוך עזה, כשמשפריצים לי בושם לתוך האף, נותנים לי כאפות לפנים. אני פותחת עיניים ויש עליי איזה 20 עזתים. מורידים לי את כל הצמידים, גנבו לי הכל, ומישהו אומר לי ׳וולקאם טו עזה׳. ואז מרימים אותי מהשערות, נותנים לי תחפושת ומעמיסים אותי לרכב עם חמושים. מעבירים אותי לאיזשהו בית. אני בחדר מלא רובים, רימונים, מחשבים, נוח’בות, מפקדים. אישה לבד בין כל הגברים האלה. ובאיזשהו שלב אני צריכה לחשוב ממי אני מבקשת תחבושת, כי אני במחזור. לא היה לנו זמן להתאפס רגע, לצחצח שיניים, לשטוף פנים. הייתי עם פיג’מה למטה וחיג׳אב וחצאית מעל, עם כווייה ברגל, דימום בפנים, עם מחזור, בלי לדעת מה קרה למתן, עם 20 גברים בתוך החדר. התחלתי להקיא מרוב לחץ.
"בערב העבירו אותי לבית אחר עם משהו כמו שבעה גברים. היה מישהו שפשוט התלבש עליי, התחיל לקחת את התכשיטים שלי ואמר: ׳את הולכת להתחתן איתי. מפה אנחנו הולכים לעשות ילדים, את נשארת פה איתי, את כבר שלי׳. ואני בוכה ומקיאה, בוכה ומקיאה. כשהגיע הלילה, נשארתי עם השניים שהולכים לשמור עליי בתקופת השבי. יום למחרת כבר הביאו לי עוד מישהי מניר עוז, את ליאת אצילי. איתה העברתי את רוב הזמן בשבי״.
מה הם אמרו לך?
״שהם לא יודעים כמה זמן זה הולך לקחת. ידעתי שזה לא יהיה קצר, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך ארוך״.
הם סיפרו לך מה קרה?
״הם לא דיברו על זה יותר מדי וגם אמרו שבניר עוז לא קרה כלום. הם דיברו יותר על בארי, על שדרות, על נחל עוז. אמרו לנו שלא חטפו נשים וילדים״.
ועל מתן את לא יודעת כלום.
״כלום. חשבתי שהוא נראה ערבי, יודע קצת ערבית, ואמרתי שבדוק הוא התחפש לאחד מהם והצליח לברוח. אבל אחרי שבועיים היה לי חלום שאמא אומרת לי: ׳אילנה, תראי מי בא׳ ואני מסתובבת ורואה את מתן. אני אומרת לו ׳מאמי, מה אתה עושה פה?׳ והוא עונה ׳באתי להיות איתך, אני איתך׳. כשהתעוררתי, הייתה לי הרגשה שהוא בא להגיד לי שגם הוא פה בעזה. משהו אמר לי שהוא חי אבל שהוא אוכל קש כמוני״.
איך עובר הזמן שם?
״לא עובר. דיברתי קצת עם החוטפים, שיחקתי עם השותפה שלי לשבי דומינו וסולמות ונחשים על איזה קרטון ממשחק של ‘דורה’. הלוח הזה של המשחק היה לוח השנה שלי. ככה ידענו איזה יום היום. את לא יכולה לקום או ללכת לשירותים בלי רשות. באים לעשות לך חקירה באמצע הלילה, שואלים אם את חיילת, מה את יודעת. אמרתי שהייתי נהגת אמבולנס בצבא ושהייתי בצבא כי עליתי לארץ וזה משהו שהמדינה מחייבת לעשות. הייתי חכמה, לקחת את הנושא לאן שאני רוצה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני מפה לא יוצאת עם תסמונת שטוקהולם. שמי שייצא מפה עם תסמונת שטוקהולם זה המחבל שלי. הם יזכרו אותי כל החיים שלהם. אז הייתי מסתלבטת עם המחבל, וכשהוא היה כועס הייתי נותנת לו את המרחב שלו.
"הייתי גם מאוד חולה כל הזמן. אני סובלת מקוליטיס ולא קיבלתי תרופות, ויש לי אנמיה והייתי מאוד חלשה, היו לי התעלפויות. היו ימים שהייתי מקבלת רק צלחת עם גרגירי חומוס, ועל המים היינו צריכות לשמור, הם היו מתעצבנים אם היינו מורידות מים בשירותים. היית צריכה ללכת כמה פעמים לשירותים עד שהיה אפשר להוריד. והפריע להם הרטט שלי בגוף מהסטרס. אז ליאת (אצילי) נתנה לי את היד שלה כדי שאלחץ עליה״.
בראיון ב"מוסף הארץ" אצילי סיפרה שדיברה איתם על ההיסטוריה היהודית, על השואה. גם את היית חלק מהשיחות האלה?
״אותי לא עניין לדבר איתם על הנושאים האלה. כששמעתי שאחד מהם אומר ‘אנחנו עדיין שומרים את המפתחות של 48’’, אמרתי לו ‘חחחח’ והבנתי שאין לי מה לדבר איתם. אחד היה בן 29 והשני בן 33. שניהם עם ילדים, אחד עורך דין, אחד מורה למתמטיקה. אבל אני חייבת לציין שאפילו לעשות תשע פלוס שבע היה לו קשה, אז לא יודעת איזה מורה למתמטיקה הוא היה״.
שאלת אותם למה הם עושים את זה?
״הם רוצים שאנחנו נעזוב את הארץ, שכל היהודים יחזרו למדינות שמהן הם באו״.
מה את זוכרת מהשחרור?
״יום השחרור היה הנצח. עברתי יום לפני למנהרה, ושם גיליתי שמתן במנהרה״.
איך הגבת לזה?
״רציתי לשבור את כל המנהרה, בכיתי, התחננתי שייתנו לי לראות אותו. ולא נתנו. לא רציתי להשתחרר עד שלא ייתנו לי לראות אותו, אבל הבנתי שלא שואלים אותי. אז ביקשתי מהחטופים האחרים שפגשתי שיעבירו לו מסר: שאעשה הכל כדי לשחרר אותו. ביקשתי גם מהחמאסניקים להגיד למתן שאעשה בשבילו הכל. הכל״.
זו הפעם הראשונה שאילנה בוכה. אשת הפלדה, שעברה, ועדיין עוברת, את הבלתי נסלח, נשברת. ״זה החלק הכי קשה. להסתכל להם בעיניים כשאת יוצאת. כל הנשמה שלי שם בפנים. זה חברים, זה בן זוג. אין לי משפחה בארץ, מתן היה המשפחה שלי. יש לי משפחה מאמצת מהממת מכפר רופין שהיו הראשונים ליצור קשר עם המשפחה שלי במקסיקו כשנחטפתי, אבל את יודעת, עם מתן התחלתי לבנות את החיים שלי, את המשפחה שלא הייתה לי במשך 14 השנים שאני בארץ. ואני יוצאת משם ולא יודעת אם אני הולכת לראות את מתן עוד פעם. כי אני יודעת מה זה שם. ומאז אני בחוץ, אבל לא בחוץ. בתכלס, אני עדיין בפנים״.
סיפור האהבה היפהפה של אילנה ומתן התחיל בחברת גידול הקנאביס “קנדוק” שבקיבוץ ניר עוז. היא מנהלת תחום הריבוי והגנטיקה, הוא מגדל. או כמו שהיא מסבירה בחיוך: ״אני במחלקת לידות, בלעדיי אין להם חיים, ואז אני מעבירה אליו את השתילים״. היא הייתה בת 29, הוא בן 22. שניהם נאלצו להתבגר מהר. היא כשעלתה לארץ לבד ממקסיקו בגיל 16 במסגרת פרויקט “נעל”ה”, הוא כמפרנס עיקרי למשפחתו קשת היום מאופקים. ״עברתי לקיבוץ כדי להיות קרובה לעבודה. כשקניתי רהיטים לבית, מתן עבד באחזקה של החברה וביקשתי ממנו לעזור לי להרכיב״.
מי התחיל עם מי?
״אני איתו. הוא הופתע לטובה, כי שקלתי את הנושא בגלל הפרשי הגילים, אבל יום אחד נתתי לקשר אוקיי. משם זה התחיל. היינו קמים בבוקר, שותים קפה במרפסת עם הציפורים, יוצאים לטיול עם הכלב, הולכים לעבודה ברגל. לפעמים היינו חוזרים הביתה לארוחת צהריים יחד, ולפעמים הוא חזר לבד כי הייתה לי מלא עבודה. בסוף היום היינו נפגשים בבית והולכים לישון מוקדם כי היינו קמים לעבודה בארבע וחצי בבוקר, כדי להספיק לשתות קפה לפני, ביחד, ברוגע. חוץ מהעבודה היה לי גם עסק של קונדיטוריה בבית. הייתי מכינה מארזי קינוחים ליום האהבה, עוגות יום הולדת, לחמניות, חלות, מאפי שמרים. ב-6 באוקטובר היינו אצל עינב בארוחת שישי. לפני כן חזרתי מביקור במקסיקו אחרי שדוד שלי נפטר, ועינב אמרה לי ׳על כל יום שהיית במקסיקו ‑ את חייבת לי עוגה׳. הכנתי לה עוגה, פחזניות, חלות, השלמתי את החוב״.
חזרת לאפות מאז?
"הפסקתי. כל ציוד האפייה שלי בניילון עדיין. הם גם ירו בחלק מהדברים. אני לא מצליחה לחזור״.
אני מניחה שזה דורש גם רגש מבחינתך.
״כן. אני לגמרי אישה של רגש. ועכשיו אני די מתה מבפנים. אני מתגעגעת למתן. מתגעגעת לטיולים שלנו, לשקט של סוף היום, כשהיינו יושבים בכיף שלנו עם ארוחה, יוצאים לטיול עם הכלב בשקיעה. הוא חזק, ואני יודעת שהוא חי. כל עוד אני ממשיכה לחלום עליו אני יודעת שהוא חי. זה תמיד אותו חלום. הוא אומר לי ׳אני פה, אני בסדר׳. מצד שני, בכל יום יש עוד בשורה על מישהו שנרצח בשבי. אז כן, הם חזקים, אבל כמה זמן הם יחזיקו?״
העובדה שאתם זוג צעיר, לפני חתונה וילדים, מוסיפה קושי למשוואה?
״כן, אני חושבת שזה אתגר נוסף. כי בסוף החלום שלי כאישה זה להתחתן ולהביא ילדים. עליתי לארץ בין היתר כדי למצוא בן זוג יהודי. תמיד אמרתי שהבית שלי יהיה עם ערכים יהודיים, להדליק נרות שבת, לעשות קידוש. במקסיקו את צריכה להתאמץ כדי להרגיש יהודייה. עם בן זוג יהודי את לא צריכה להסביר לכל העולם למה את חוגגת עכשיו חנוכה ולא כריסמס״.
ועכשיו עינב ואת שותפות גורל.
״כן. אני מעריכה אותה מאוד. מאוד אוהבת אותה, ואנחנו מאוד שם אחת בשביל השנייה. אני מעריצה אותה ואני יודעת שנצליח להחזיר את מתן״.
הבנת שאת חלק מהמשפחה שהופכת לסמל במאבק הזה?
״כן. וזה פחות באופי שלי להיות בפרונט, אבל באמת שאין לי אופציה אחרת. אנשים חושבים שבא לי להיות בהפגנות. אם לא הייתי חטופה ולא היה לי בן זוג חטוף, רוב הסיכויים שהיום הייתי במילואים, הייתי נכנסת בעצמי לעזה להרוג את המחבלים. אבל יש לנו חיים להציל, אם לא נעשה את זה - כשלנו כעם. אם לא נחזיר את האנשים בחיים ואת הנרצחים לקבורה, אנחנו פשוט מוותרים על מי שאנחנו. העם היהודי הוא עם שמקדש את החיים. אם לא נחזיר אותם, חמאס ניצח אותנו. תורם של האויבים יגיע. כרגע צריך להציל חיים. אני לפעמים תוהה אם אני באמת עושה הכל בשביל זה״.
5 צפייה בגלריה
"זה פחות באופי שלי להיות בפרונט, אבל באמת שאין לי אופציה אחרת". עם עינב צנגאוקר, בהפגנה למען עסקת חטופים
(צילום: AP)
מה זאת אומרת?
״אם זה מספיק, אם הייתי צריכה להתראיין לפני, אם הייתי צריכה לעשות יותר רעש. אני לא יודעת אם זה בכלל מזיז לממשלה משהו, כי בתכלס, אני יכולה ללכת לדבר עם ביידן ולהתראיין אבל בסוף-בסוף - ראש הממשלה מחליט. אז מה זה עוזר לי שאני מעוררת מודעות בחו״ל, אם מי שאמור לחתום ולהביא לי את החברים, את בן הזוג שלי, לא שומע? אף אחד מהממשלה לא שומע. אף אחד לא התקשר״.
אף אחד?
״מהקואליציה? אף אחד. כדי לאבטח את גנץ בצבא, כשהוא היה רמטכ״ל ומגיע לצפון במסוק ואני הייתי נהגת אמבולנס בתאג״ד ‑ הייתי מספיק טובה. חטפו אותי, שוחררתי, ואף אחד לא פנה אליי. לא ראש הממשלה, לא הרמטכ״ל, לא אף אחד. גם כשאני מגיעה אליהם, יש כאלה שלא מוכנים לפגוש אותי״.
מי לא היה מוכן לפגוש אותך?
״בן גביר. הוא החליף חדר כשידע שאני מחכה לו שם, כשרצה להצהיר שהוא נגד עסקה. לא באתי לעשות בעיות, אני רק רוצה שאנשים יסתכלו לי בעיניים ויגידו שהם נגד עסקה. אין לי שום אינטרס לעשות בעיות לממשלה או למשטרה, להפך, רציתי להתגייס לבילוש וליס״מ. אבל אני צריכה להחזיר את החטופים, אני צריכה להחזיר לעצמי את החיים, להחזיר את החיים לחברים, לקיבוץ, לאנשים שננטשו ב-7 באוקטובר. די, כמה חיילים אפשר לאבד? דרך אגב, אחד מהלוחמים זה אחי מהמשפחה המאמצת שלי בארץ שמשרת בנח"ל, בגדוד 50. שלושה מהחברים שלו נהרגו בעזה לפני חודשיים. אז איזה טלפון אני אקבל קודם? שאחי נפל בקרב? שבן זוגי נרצח בשבי? שחבר אחר נרצח לי בשבי? כרגע אנחנו לא מתקדמים לשום מקום״.
אז בן גביר לא מוכן לפגוש אותך, אבל כשהפגנת, פגשת במכת"זית של המשטרה.
״נכון. אני לא כועסת על המשטרה, אני כועסת על בן גביר. כן הייתי רוצה שהמשטרה תהיה טיפה יותר רגישה, אבל בואי, גם לי קשה עם ההפגנות האלה, שאני שורפת את הכבישים, אבל זו הדרך היחידה שהם יבינו. כי הם לא מקשיבים״.
מה היית אומרת למנהיגים, אם היו פוגשים בך?
״שיהיו אמיתיים. אני כבר רוצה את האמת. תגידו את האמת. חיסלנו את הנייה, מה עכשיו?״
מה הרגשת אחרי חיסול הנייה?
"דאגה, כי אלה דברים שיכולים להשפיע על המשא ומתן. זה יכול להשפיע על ההתנהגות כלפי החטופים. זה לשכוח את התמונה של ארבע החטופות עם התמונה של הנייה מאחוריהן. לכו תדעו מה עושים להן עכשיו עם התמונה שלו ברקע״.
אז את לא שותפה לשמחה שהייתה בשבוע שעבר, לחלוקת הבקלאוות.
״לא. ואני הראשונה שרוצה את מותם, אבל לא על חשבונם של אנשים שחיים בגיהינום״.
הטראומה של אילנה משקפת במידה רבה את הטראומה של קיבוץ ניר עוז, שנפגע אנושות. אחד מכל ארבעה חברים נחטף או נרצח. רק החודש נערכו במתחם הבניינים בשכונת כרמי גת שבקריית-גת, שם גרים כיום שורדי הטבח מהקהילה, שתי שבעות. זו של אלכס דנציג, שגופתו עדיין מוחזקת בעזה, וזו של מיה גורן, שגופתה חולצה מהשבי. באותו בניין מתגוררת גם אילנה. מעבירה את הימים בפגישות, הפגנות, טיפולים רפואיים. לא בדיוק החלום הציוני של הצעירה שנולדה במקסיקו-סיטי כשעלתה לפני 14 שנה למדינת היהודים.
״ברחתי ממקום לא בטוח למקום בטוח, למקום של העם שלנו, של ממשלה הוגנת, של צבא, של משטרה הוגנת, ומתברר שהכל קרס ביום אחד״, היא אומרת בעצב. ״כל החיים הייתי כל כך עסוקה בלשנות את העתיד שלי, כי הייתה לי ילדות לא קלה במקסיקו. עברנו לקנקון כשהייתי בת ארבע. בגיל חמש ההורים התגרשו. יש לי אח בן 36 שגר במקסיקו. בילדות היינו תמיד ביחד, כי אמא שלי עבדה הרבה. היא הייתה מורה לאנגלית ואבא שלי שומר ראש".
איך היה הקשר עם אבא שלך אחרי הגירושים?
"לא מאוד חזק, בילדות שלי. אמא שלי אמנם נתנה לנו הכל, אבל בכל זאת, מקסיקו היא מדינת עולם שלישי. לא תמיד היה לנו את מה שאנחנו רוצים לאכול, אי-אפשר היה ללכת לחוגים, הלכנו ברגל כי לא היה לנו רכב. כשעברנו לקנקון הייתי אוכלת מקרטון על הרצפה, עד שאמא התחילה לעבוד והצליחה לרהט את הבית. אבא שלי עזר קצת בהתחלה, אבל אז נעלם מהנסיבות שלו. אני לא שומרת טינה, אני אוהבת את אבא שלי, פוגשת אותו, הוא עשה עלייה והוא פעיל במאבק להחזרת החטופים. בכיתה י׳ עליתי לארץ, לפנימייה בכפר רופין, שם פגשתי את המשפחה המאמצת שלי. היה בינינו קליק מדהים, עד היום אני קוראת לעידית ונדב אמא ואבא״.
לא חששת לעשות עלייה לבד?
״לא, תמיד הייתי פייטרית, עם אופי חזק. תמיד הייתי עצמאית, לא רואה ממטר. למדתי מאמא שלי, שהיא לביאה. הכוחות שלי הם לגמרי ממנה. במובנים רבים זה גם עזר לי בשבי. את יודעת, זה לא חדש לי להיות לבד. גם אכלתי בעבר מהרצפה. אני יודעת לסגור את עצמי ולדעת מה טוב לי, כי הייתי שנים לבד בארץ. לאמא שלי יש חברה ממש קרובה שחטפו את הבן שלה כדי לדרוש כופר. ברגע שגילו שאני חטופה, החברה הזו לקחה את המטוס הראשון לבית של אמא שלי, והיא זו שתמכה בה. הייתה לה מישהי שידעה מה היא עוברת״.
שזה הזוי לחלוטין.
״כן. מהממשלה כאן אני מאוכזבת ברמות קשות, אבל כדרום אמריקאית זו הרגשה שמוכרת לי״.
לא מבשר טובות.
״זה אומר שהמדינה לא הולכת לכיוון הנכון ושאנחנו צריכים לעשות שינוי. לחשב מסלול מחדש, כי איבדנו בה את האמון״.
מה יחזיר לך אותו?
״שיהיה להם אומץ לעצור את המלחמה. שיעצרו אותה ויבנו תוכנית שתיתן לי את הביטחון ש-7 באוקטובר לא יקרה יותר. שיחזירו את החטופים ויפסיקו להפקיר את מי שהפקירו. כשהגיעו לניר עוז, כבר לא היה מה להציל. או שנרצחו, או שנחטפו, ומי שנשאר חי שם, איבד את הנשמה שלו״.
את איבדת את הנשמה שלך?
״אני איבדתי אותה. השכנים שלי, שהייתי אומרת להם שלום בכל בוקר, נרצחו. הבחור שהייתי רואה בטיול עם הכלב נרצח עם כל המשפחה שלו. אביב אצילי, שעבד איתי מדי יום, נרצח. כן, צריכים להחזיר את הנשמה של האנשים האלה, של כל האנשים שהופקרו, כדי שנוכל להמשיך הלאה. עסקה תחזיר את כולנו״.
בין הקעקועים שמעטרים את עורה, בולט לוכד החלומות שמקועקע על רגלה. הוא שם עוד לפני שהחלומות - וגם הסיוטים - הוגדרו מחדש. ״אין לי חלומות בלילה, ידוע שוויד מפחית אותם״, היא אומרת. ״בשבי היו לי מלא סיוטים. ליאת הייתה צריכה להעיר אותי כי הייתי צורחת. הרגע שבו תפסו אותי ודפקו לי מכות כל פעם חזר אליי״.
את מצליחה לחלום על איזשהו עתיד?
״לא ממש. כרגע אני רק רוצה שמתן והחברים שלי יחזרו מהשבי. כשהם ישתחררו, נוכל להמשיך בחיים. כאילו, בסופו של דבר החיים ממשיכים, כן? הזמן לא עוצר לי. החשבונות ממשיכים להגיע, הימים עוברים, ואני צריכה לשרוד. לא אאפשר לעצמי לטבוע״.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
