הזמן עובר כי זה מה שזמן עושה, אבל ההלם והאֵבל עוד מכסים את מג'דל שמס כמו שמיכה סמיכה גם יותר משבוע אחרי האסון. תמונות 12 הילדים שנרצחו בנפילת הרקטה תלויות בכל פינה ביישוב, ולצד כל דגל דרוזי באדום-ירוק-צהוב-כחול-לבן מתנופף דגל שחור. הניגוד בין הצבעים דוקר בעין ובלב. העסקים שהיו סגורים עד עכשיו מתחילים להיפתח מחדש ונהר החיים שב לזרום, לאט ובהיסוס, כאילו לא נעים לו. הטראומה עוד ניכרת על פני התושבים שמנסים איכשהו לחזור לשגרה, אבל מהי שגרה בישראל של היום? המילה איבדה את משמעותה וכבר עשרה חודשים שהיא עומדת ריקה וזנוחה לקראת קצה המילון, מחכה להתמלא.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מג'דל שמס עוברת את מה שעבר על כל ישראל בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר. אותו הלם, אותו אֵבל, אותו חוסר יכולת להאמין שמה שקרה אכן קרה ושהזמן לא עומד דום אלא ממשיך לחלוף. להגיע למג'דל שמס זה לחוות תחושת דז'ה-וו צורבת. בקצה מגרש הכדורגל, במקום שבו נפל הטיל, הקימו מחסום מסביב לאנדרטה המאולתרת. 12 תמונות, 12 כדורי רגל, 12 גביעים, 12 פרחי חרסינה אדומים, נרות נשמה שאין להם סיכוי מול הרוח הנושבת ביישוב הגבוה ביותר בישראל, והמון זרי זיכרון משלל יישובים וארגונים מכל רחבי המדינה. כמה זוגות אופניים חרוכים מוטלים על הקרקע בצמוד למיגונית המצולקת מרסיסים. מלאה הארץ אנדרטאות. הילדים לא חזרו לשחק. "המגרש מפחיד אותם", אומר לי אחד התושבים, "הם לא רוצים אפילו לראות כדור".
המוני ישראלים הגיעו למג'דל שמס, פחות מק"מ מהגבול עם לבנון, כדי להביע הזדהות ושותפות גורל, והמחווה מרגשת מאוד את אנשי היישוב שמודים מכל הלב לכל מבקרת ומבקר. כולם מתקבלים פה בברכה ובתודה. או יותר נכון, כמעט כולם. ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר סמוטריץ' התקבלו פה בקללות ובצעקות, והשרים לא הורשו להגיע לנחם את המשפחות שישבו אבלות בבית העם. הפער בין קבלות הפנים ממחיש את הקשר העמוק, החם ורב-השנים בין הציבור היהודי לציבור הדרוזי, אבל יותר מכך - הוא מדגיש את הנתק העמוק לא פחות ההולך ונפער בשנים האחרונות בין הציבור הדרוזי ומדינת ישראל הרשמית, האטומה וכפויית הטובה.
במהלך השבוע האחרון שוחחתי עם לא מעט צעירות וצעירים דרוזים בניסיון להבין את מהות הנתק הזה ולשרטט את פרופיל הדור הצעיר של העדה. התמונה, שלא במפתיע, מורכבת: מצד אחד ניתן לראות מגמות עומק של השתלבות והיטמעות. צעירות וצעירים דרוזים עובדים, לומדים ומשרתים יחד עם ישראלים ורואים בעצמם חלק בלתי נפרד מהחברה. אלא שהמגמה הזו הולכת ונבלמת אל מול תנועה מנוגדת של אכזבה, תסכול, ניכור וזעם כלפי המדינה, הנובעת משלושה גורמים עיקריים: חוק קמיניץ שחוקק ב-2017 (ונועד להסדיר את הבנייה הלא-חוקית, אבל בפועל הפך למנגנון אכיפה אכזרי המופנה כמעט בלעדית כלפי מיעוטים) הפך אותם לעבריינים; חוק הלאום שחוקק ב-2018 גרם לדרוזים להרגיש אזרחים סוג ב'; ההפקרות וחוסר המשילות של משטרת ישראל הגבירו את הפשיעה והאלימות במגזר ופגעו קשות בתחושת הביטחון (30 דרוזים נרצחו בשלוש השנים האחרונות. במונחים יחסיים זה שווה ל-2,260 מקרי רצח בחברה הישראלית בכלל. הרוב המכריע של המקרים לא פוענח). לאלה ניתן להוסיף מדיניות כלכלית מפלה ולא שוויונית.
כל יום הוא מבחן כפול, נאמנות וסיבולת. נסו לשים את עצמכם בנעליים של צעיר או צעירה דרוזים ותחשבו לאיזה כיוון אתם הייתם הולכים. נסו לדמיין את עצמכם מקבלים בדואר שני מכתבים רשמיים ממדינת ישראל: הראשון צו 8, והשני צו הריסה לבית שבניתם (גם אם ללא היתר, מחוסר ברירה) - איזו מעטפה הייתם פותחים קודם?
עבור הדרוזים במג'דל וברמת הגולן בכלל, כל יום הוא משבר זהות. כ-11,600 תושבים מתגוררים במג'דל שמס, כאלפיים מהם בעלי אזרחות ישראלית, השאר במעמד של תושבי קבע, כמו מרבית הדרוזים ברמת הגולן. הם מגדירים את עצמם קודם כל כדרוזים, ואז כסורים ואז כישראלים (או להפך, כל אחד והבחירה שלו). זו זהות מורכבת שלפעמים קשה להכיל - בטח אם אתה צעיר. מספר המבקשים אזרחות ישראלית אמנם מצוי בעלייה מתונה, אך מתמדת, כבר שנים - אבל לא מטעמים אידיאולוגיים אלא משיקולי נוחות.
עוד מוקדם לומר איך תשפיע הטרגדיה על הזהות המורכבת של הדרוזים במג'דל שמס ובגולן ועל מידת הישראליות שלהם. גם כאן, התמונה מורכבת. מחד, זהות היא דבר עמוק שלא משתנה במהירות (ישראלים מגדירים את עצמם ככאלה גם אחרי 40 שנה בחו"ל וזה נראה לנו הכי טבעי). מצד שני, המציאות נותנת תשובה משלה: אזרחות ישראלית או לא, מי שהרג את 12 הילדים היה חיזבאללה, ומי שטיפל בהם היו צוותי רפואה ישראליים בבתי חולים ישראליים. זו לא הפעם הראשונה: לפני 50 שנה, במלחמת יום הכיפורים, חיל האוויר הסורי הפציץ את מג'דל שמס (גם אז נהרגו 12 תושבים) כי ראה בהם אזרחי אויב, ומי שטיפל בהם היו ישראלים. החיים אומרים את דברם, גם אם יש כאלה שלא רוצים להקשיב.
7 צפייה בגלריה
האנדרטה במג'דל שמס. החיים אומרים את דברם, גם אם יש כאלה שלא רוצים להקשיב
(צילום: אפי שריר)
אזרחות ישראלית או לא, הצעירים הדרוזים בגולן אמנם לא משרתים בצה"ל ברובם הגדול, אבל לומדים במוסדות ישראליים, מדברים עברית, יש להם חברים ישראלים והם עובדים בישראל. הגדרה עצמית זה חשוב, אבל עם כל הכבוד לה, אין הרבה דרוזים שירצו לגור בלבנון או בסוריה, מסיבות מובנות. וממילא, גם לסוריה וללבנון אין להם נאמנות אמיתית - הם קודם כל דרוזים, ודרוזים נאמנים לקהילה שלהם, לאדמה שלהם ואחר כך למדינה שבה הם חיים. הדת הדרוזית מאמינה בגלגול נשמות - לפיה, מי שמת נולד מחדש כדרוזי; פעם בלבנון, פעם בסוריה, פעם בירדן ופעם בישראל: כל אחד הוא נשמה עתיקה והכל משתנה, חוץ מדבר אחד: דרוזי נשאר דרוזי.
"ברור שהאסון הזה ישפיע לטובה על היחס למדינה ועל השייכות שלנו לישראל", אומר לי וויסאם שופי, תושב מג'דל. "חיזבאללה עשה את זה ואין מי שלא מבין עכשיו שהם רוצחים ילדים". הוא מראה לי סרטוני טיקטוק של דרוזים מדביקים תמונות של הילדים המתים בניו-יורק עם הכיתוב: חיזבאללה עשה את זה. הנה, אפילו בהסברה הם לוקחים חלק. "בסוף אנחנו אוהבים את ישראל", הוא אומר, "חיים פה טוב". לעומתו, יסמין אבו-סאלח בת ה-22 אומרת, "אנחנו מסוריה. רמת הגולן היא הבית, לא ישראל. בלב, אנחנו לא שייכים לפה". היא לא הייתה בסוריה בחייה, גם לא הוריה, והיא יודעת טוב מאוד איפה עדיף לחיות, בטח כאישה, אבל כאמור - זהות היא עניין מורכב.
הדבר הבולט, והיפה ביותר, במג'דל הוא שכולם, או לפחות כמעט כולם, דורשים שלא לנקום את מות 12 הילדים, בטח לא בשמם. אחד האבות השכולים אף הביע את הדרישה הזו מנתניהו. "אנחנו רוצים שהם יהיו מלאכים של שלום", אמר, "לא תירוץ לעוד הרג". במג'דל רוצים שלום, ועדיין, צעירים הם צעירים: וויסאם שופי, כמו אחרים, אמנם מודה ש"הדם רותח. מבפנים אני נטרף, אני רוצה ללכת לשם ולהרוג את כולם, הרבה פה כמוני, כועסים. הצעירים לא רוצים לשתוק. הם רגועים רק כי מקשיבים לשייח'ים שאמרו לא לעשות כלום. אם לא השייח'ים, כבר היינו נכנסים בהם". הוא מספר על רתיחה אנטי-חיזבאללה בכפרים הדרוזיים בלבנון, ירדן וסוריה וגם מראה סרטוני טיקטוק של הפגנות זועמות. הטיקטוק, לא מפתיע, משחק פה תפקיד חשוב. עוד נחזור אליו.
ליד בית העם של מג'דל שמס, שם נערכה ישיבת האבלים, אני פוגש חבורה של צעירים כבני 20. הם לא מוכנים להצטלם, אבל לדבר, למה לא. מישהו מביא קנקן קפה, אחר מציע סיגריות (בביקור של כמה שעות במג'דל שמס אני שותה את כמות הקפה החצי-שנתית שלי וקופץ כל הדרך בחזרה לתל-אביב). באיאן אל-שאער, 21, הוא הדובר הראשי. הוא נראה בול כמו שאני נראיתי בגילו: צעיר. אל-שאער לומד ראיית חשבון בתל-חי, וגם גר בקריית-שמונה תקופה, עד הפינוי. "במלחמה כולם מפסידים", הוא אומר.
אתה לא מתפוצץ מזעם?
"אנחנו בני אדם. יש כעס ויש פחד, אבל בסוף האמונה יותר חזקה - מה שכתוב, זה מה שיקרה. אנחנו מאמינים בשלום. נולדנו בשביל לחיות, לא בשביל למות".
"כולם צריכים להתאחד ולחסל אותם", מתפרץ אחד מהחבורה, "כל העולם ביחד. צריך להרחיק אותו 50 ק"מ מהגבול". מישהו לוחש לי שהוא לא מהכפר. "למה?", עונה באיאן בסבלנות, "אלה יורים ואז אלה מחסלים, ואלה מחזירים, ואז שוב. די. צריך להפסיק את המלחמה ולהחזיר את החיים. להחזיר את התושבים לצפון. מי שאוכל אותה מכל המלחמות האלה, זה העם. להם, לפוליטיקאים, זה משחק, אבל מי שמקבל את המכות זה אנחנו, העם. מתחילת המלחמה נפסקו פה החיים. לא הייתה תיירות, לא הייתה עבודה".
אפרופו פוליטיקאים, ראיתי שהעפתם מפה את נתניהו בצעקות.
"אנחנו מקבלים כל אחד בברכה ובכבוד - אבל מי שבא בשביל פוליטיקה ולא לעשות כבוד - עד כאן. אותו דבר גם סמוטריץ' - כל הזמן אתה נלחם נגדנו, הורס לנו את הבתים, ועכשיו אתה בא? זה לא עובד ככה".
אני שואל את החבורה על היחס למדינה. "כל אחד פה ומה שהוא חושב", אומר אל-שאער, "אבל מבחינתי אנחנו בישראל. יש לנו חברים ישראלים. חווינו את הכאב של כולם ב-7 באוקטובר. וגם עכשיו. אתם איבדתם, אנחנו איבדנו. כולנו ביחד, אין הבדל".
הוא מספר, ואחרים מהנהנים בהסכמה, שהוא אפילו לא חושב להתחתן בזמן הקרוב. בגלל חוק קמיניץ אין לו יכולת לבנות בית, ובלי בית - אין אישה. התחושות האלה נתמכות במספרים של הלמ"ס: בשנים האחרונות הולך ועולה הגיל הממוצע בנישואים בקרב הדרוזים והוא עומד היום על 29.5 בקרב הגברים ו-25.4 בקרב הנשים. עלייה של יותר משנתיים בעשר השנים האחרונות. התוצאה: שיעור הגידול של האוכלוסייה הדרוזית יורד בהדרגה, ונכון לשנת 2022 עמד על 1.1%. כלומר, העדה לא גדלה, ובהתאמה גם מזדקנת. פחות מרבע (23.8%) מהאוכלוסייה הדרוזית הם ילדים בני 0-14 (לשם השוואה, באוכלוסייה היהודית 27.5% הם ילדים בגילים האלה ובאוכלוסייה המוסלמית, כשליש).
למשבר מול המדינה שיצרו חוק הלאום וחוק קמיניץ, שהוביל למשבר זהות אצל הצעירים - שכבר התחילו לחשוב על עצמם כישראלים או לפחות כלא-סורים, במקרה של תושבי הגולן, ואז ראו שישראל לא רוצה בהם ואם ככה, מי הם? ולאן הם שייכים? - יש עוד כמה השפעות (ואני נזהר מאוד שלא לומר תוצאות) מרעישות.
ד"ר עמיר ביראני, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט, מטפל וחוקר מהמכללה האקדמית גליל מערבי, יליד דליית אל-כרמל, חקר את נושא בריאות נפש בקרב צעירי העדה הדרוזית והגיע למסקנות מדאיגות מאוד. מחקרים שעשה על אובדנות בקרב צעירי העדה העלו שמשנת 2001 עד 2020 התאבדו 135 דרוזים. אחוז המתאבדים בקרב האוכלוסייה הדרוזית הוא הגבוה ביותר בהשוואה לקבוצות הערביות האחרות בישראל (אך נמוך ביחס ליהודים). שיעור ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות של דרוזים בקבוצת בני 15-24 היו גבוהים במיוחד. התאבדות היא כמובן טאבו בחברה הדרוזית, והמחקר לא זכה להדים שהיה ראוי להם.
7 צפייה בגלריה
ד"ר עמיר ביראני. במהלך חקיקת חוק הלאום נרשמה עלייה דרמטית בפגיעות עצמיות בקרב העדה הדרוזית
(צילום: עדן בידאני)
ביראני מספר שבתקופה שבה חוקק חוק הלאום (2018) נרשמה עלייה דרמטית בפגיעות עצמיות בקרב בני העדה, לפי משרד הבריאות. אני שואל אותו אם זה קשור ואם חוק הלאום היה עד כדי כך נורא עד שגרם לצעירים דרוזים לפגוע בעצמם. "אני לא יודע אם יש קשר", אומר ביראני, כראוי לחוקר זהיר, "אבל העלייה בולטת". כמי שעוסק בפוסט-טראומה, ביראני מספר שלפעמים דברים צפים הרבה אחרי האירוע הטראומתי. לדבריו, חייל דרוזי חשוף לטראומה ופוסט-טראומה ב-40 אחוז יותר מהחייל היהודי. היהודי מגן על מדינת היהודים, יש לו הצדקה חזקה. לעומתו, החייל הדרוזי יכול יותר לפקפק בעצמו, וגם התמיכה מהסביבה שלו פחותה מזו של החייל היהודי. "חייל דרוזי הולך לצבא, נלחם, וכשהוא חוזר הכל צף, לפעמים הרבה זמן אחרי האירועים עצמם. חייל דרוזי ששירת בתקופת חוק הלאום, זה יושב עליו". לחלופין, אפשר לחשוב על חייל ששירת שנים קודם והחוק הציף אצלו דברים. "אנחנו כקבוצת מיעוט סייענו בהקמת המדינה", אומר ביראני, "ואז קיבלנו חוק לאום. אדם יכול לחשוב שהמדינה ויתרה עליו, זה קשה מאוד. גורם לתחושות ניכור".
במקומון של חיפה והכרמל אני מוצא ידיעה מאוקטובר 2018, תקופת חקיקת חוק הלאום, המספרת על עלייה חדה במקרים ובתלונות על אלימות במשפחה בעדה הדרוזית. יכול להיות שזה אותו הדבר? מישהו בכלל חשב עד כמה החוק הזה פוגע בדרוזים? בידיעה, אגב, נכתב כי המקור לתלונות הוא "כלכלי-חברתי".
אני מבקש מד"ר ביראני לשרטט את המאפיינים הנפשיים של העדה הדרוזית בישראל. התמונה שמתקבלת מלאה דיסוננסים. דיסוננס ראשון: החברה הדרוזית סגורה ושמרנית, נטועה בתרבות הערבית ששמה את הקהילה או המשפחה במרכז, אבל חיה בחברה הישראלית-המערבית ששמה במרכז את הפרט. הדרוזים חיים בקהילות סגורות שנמצאות בחברות פתוחות. דיסוננס שני: החברה הדרוזית היא מיעוט בתוך מיעוט (ערבי), ואילו המדיניות של ישראל היא להפריד בין הדרוזים לערבים, מה שיכול לבלבל את הצעיר הדרוזי. "במזרח התיכון", מוסיף ביראני, "כל המיעוטים בסכנה - היזידים, לדוגמה - וזה מפחיד את הדרוזים. המנטליות בארץ ב-10-15 השנים האחרונות היא: אתם איתנו - או נגדנו. מצד אחד מכלילים את הדרוזים, ואז מדירים אותם, עם חוק הלאום וחוק קמיניץ. אלה תהליכים שגדולים על הפרט. בנוסף, הוא רואה את השוני הבולט בין הכפרים שלו ליישובים יהודיים, ומפתח תסכול".
7 צפייה בגלריה
דגלי אבל במג'דל שמס. "מצד אחד מכלילים את הדרוזים, ואז מדירים אותם עם חוק הלאום וחוק קמיניץ. אלה תהליכים שגדולים על הפרט"
(צילום: אפי שריר)
הוא מספר על שתי בנותיו. "כשהייתי בגילן הייתי נפגש יותר עם אוכלוסיות אחרות, יהודים, ערבים. היום הרבה פחות, זה לאו דווקא פוליטי. קשור יותר בהתפתחויות טכנולוגיות ותהליכים חברתיים, זה עניין עולמי וצירוף נסיבות הזה משפיע עלינו".
אתה פוגש הרבה צעירים דרוזים, מה התחושה שלך?
"יותר ויותר צעירים שואלים אותי, למה לי ללכת לצבא ולסכן את עצמי למען מדינה שמשאירה אותי מחוץ לגדר ומפלה אותי? זה לא קורה אצל המוסלמי. זה מייחד את הדרוזי. לדעתי השירות בצבא חשוב לצעיר הדרוזי, מהרבה בחינות. אבל יש גם מורכבות".
למרות הכל, מדגיש ביראני, "עם כל התסכול והביקורת, הרוב רואים את ישראל כמדינה שלהם. החברה הישראלית נקרעת לגזרים ואנחנו חלק מזה - מי שחושב שלהפגנות של החרדים בירושלים נגד הגיוס אין השפעה גם עלינו, טועה. זו לא בעיה פנים-יהודית. אנחנו חלק מהחברה וכל דבר שקורה משפיע עלינו".
עורכת הדין אלין חסון, 27, גם היא מדליית אל-כרמל, מאשררת את דברי ביראני: "מגיעים אליי הרבה מאוד מלש"בים בני העדה שלא רוצים להתגייס. אלה קולות שלא נשמעו קודם. פעם כולם רצו להתגייס. הם מרגישים מנוכרים למדינה, לא שייכים, פגועים. צעיר שרואה את משפחתו מקבלת קנסות של מאות אלפי שקלים - מה הוא אמור לחשוב? אפילו סבתא שלי, שיש לה ארבעה בנים שכולם קצינים ותמיד הייתה גאה במדינה, אמרה לי אחרי חוק הלאום, 'אני מרגישה שבגדו בי'. הצעירים שומעים ורואים הכל. המדינה הפרידה אותנו מהערבים, אבל לא קיבלה אותנו אליה.
7 צפייה בגלריה
עו"ד אלין חסון. "המדינה הפרידה אותנו מהערבים, אבל לא קיבלה אותנו אליה"
(צילום: נאדין קדור נסראלדין)
"אין מוטיבציה כמו שהייתה לפני חוק הלאום. לא רק הצעירים לא רוצים להתגייס, הרבה פעמים ההורים שלהם לא רוצים שהם יתגייסו. מרקם החיים הוא הזהות, וכשהוא נשבר - הקהילה נשברת. המלחמה חיזקה את הבעיה. מצד אחד אנחנו בני תרבות ערבית, מצד שני יש לנו שייכות למדינת ישראל. אנחנו כואבים את הנופלים ומרגישים שונים מהערבים - הכל מאוד מבלבל. בטח את הצעירים".
מה הם מרגישים כלפי האוכלוסייה היהודית?
"אין אף דרוזי שחולק על קיום ישראל כמדינת העם היהודי. הקשר בין הדרוזים והיהודים חזק מאוד. מרגישים שהישראלים איתנו, אבל זו המדינה, או הממשלה, שמפריעה. שם הניכור. מדינת ישראל נגדנו. חייל דרוזי נופל, ואז אנחנו צריכים להשתמש בדם ובמוות כדי לקבל זכויות. מה, אנחנו צריכים למות בשביל הזכויות שלנו?! הכל מחלחל לדור הצעיר. לא חלמתי שאייצג צעירים שלא רוצים להתגייס. המדינה לא סופרת אותנו. נתנו למדינה יותר ממה שהיא נתנה לנו. וזה אני שומעת מהצעירים, דברים כאלה רצים בטיקטוק.
"צעיר דרוזי מדליית אל-כרמל או מעספיא, שהם מקומות שרבים מתגייסים מהם, מבקר ביישובים יהודיים ורואה את ההבדל, ואז הוא גם רואה שכפרים ערביים שמהם יוצאים מחבלים, כמו אום אל-פחם לדוגמה, מקבלים את אותו היחס מהמדינה כמו הכפר שלו - אז מה אתה מצפה ממנו? למה דליית אל-כרמל נראית כמו אום אל-פחם, ולא כמו יקנעם? כך נוצרות תחושות אנטי אצל הצעירים. אנחנו מרגישים שייכים ורוצים להיות שייכים - אבל בסוף אנחנו לא. לא נותנים לנו. אנחנו חלק מהחברה רק במוות, כמו שאומרים, לא בחיים".
בחזרה לשיחה עם צעירי מג'דל מחוץ לבית העם. הם מראים לי סרטוני טיקטוק ובהם נראים צעירים ערבים לועגים לדרוזים: "יא פראיירים! אתם משרתים את המדינה הציונית, והיא בתורה דופקת אתכם! אל תשרתו בצבא הכיבוש". גם בסרטונים אחרים, מלבנון, לועגים לדרוזים תושבי ישראל: כופרים, בוגדים, משת"פים. הסרטונים האלה נופלים כמובן על קרקע פורייה של הכעס והאכזבה מישראל שפורטו לעיל. סרטונים אחרים טוענים שדרוזי הוא כמו יהודי - טוב להרוג אותו.
בנוסף, ככל שעובר הזמן והטרגדיה מתרחקת, הולכות וגוברות תיאוריות הקונספירציה שצפות בטוויטר ובטיקטוק: הטיל לא שוגר מלבנון, האזעקה לא פעלה בכוונה, האמבולנסים התעכבו שלא במקרה. אני מדבר עם צעירות וצעירים דרוזים ממג'דל, ירכא ועספיא, דליית אל-כרמל ועוד, ורבים מהם מעלים פתאום את אותן השאלות, שעליהן חשבו כמובן לגמרי בעצמם. הכל כל כך מוכר וכל כך מבאס - ובעיקר, כל כך משפיע: "אנחנו יהודים כשזה קשור לחובות, אבל ערבים כשזה מגיע לזכויות", אומר לי אחד מהצעירים. אין לי מה לענות לו.
לפני שאני עוזב את מג'דל אני חוזר למגרש. ליד האנדרטה יושבת קבוצה של ילדות, ולידן עומדת צעירה ומשגיחה עליהם. זוהי רזאן זאהווי, בת 22. "אני מתנדבת עם הילדים", היא מספרת. "ומנסה להחזיק את הנוער, הם צריכים אותנו עכשיו. הם בהלם. חלק מדחיקים, לא ישנים. חלק לא יוצאים. אני כל יום פה איתם".
"אנחנו לא רוצים נקמה", היא אומרת, "ולא רוצים מלחמה. הילדים לא אשמים. מה ההבדל בין הילדים האלה לילדים בסוריה, בלבנון, בישראל, בעזה או בכל מקום אחר? תגיד לי אתה. הם רק ילדים שרוצים לשחק. וזה הכי כואב, הם מתו כששיחקו כדורגל - הכי תמים שיש. יש טוב בילדים האלה. הלוואי שמהם ייצא מסר לשלום.
"אנחנו מאמינים בגלגול נשמות, וזה עוזר לנו. אצלנו מאמינים שאלוהים יודע כמה נשימות ינשום כל בן אדם. זה הגורל", אומרת זאהווי, "ומי שהגיע זמנו ללכת, הגיע זמנו - אז מה יעזור לנקום? למי זה טוב? אנחנו מאמינים שהם עכשיו אצל הורים אחרים שמטפלים בהם טוב, ואם רוצים לנקום זה מפריע להם. אפילו אם אנחנו בוכים או עצובים - זה אומר שגם הם בוכים עכשיו, אצל ההורים החדשים שלהם. הם לא מרגישים טוב כשאנחנו בוכים. כן, אי-אפשר שלא לבכות, אבל יש גם במה להתנחם.
"אני ילדה שחולמת", היא אומרת. "כל הזמן אני חולמת על עתיד יותר טוב, להיות משהו בחיים, להיות ספורטאית מקצועית". מסתבר שהיא רוכבת על אופניים בנבחרת ישראל, מקום רביעי בארץ. בעוד שלושה חודשים תעזוב את מג'דל ותלך ללמוד תואר במכון וינגייט, ולהתחרות. היא מספרת שרק לאחרונה הוציאה דרכון ישראלי, בשביל התחרויות. "מקווה שלהבא אוכל לטוס ולייצג גם את ישראל וגם את העדה.
"אחרי מה שקרה חשבתי, איך אפשר להמשיך לחלום? אבל מה שאני חושבת עליו באמת זה שאני חייבת להמשיך לחלום בשבילם, לכבודם. לעשות את המיטב שלנו כאן - למענם. בכל דקה שאנחנו בעולם הזה צריך לחלום, לשאוף ולהגשים חלומות, לא מגיע לנו מלחמה כל הזמן - וגם להם לא מגיע. גם לבן הדודה שלי שבבית החולים לא מגיע, אז אני כאן בשבילם, שיחזרו הפצועים ויחלמו על עולם יותר טוב, לא בשביל אף אחד אחר".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
