בבניין מספר 109 בשדרות לכיש, בשכונה חדשה בקריית-גת, עומדת הדירה החדשה של משפחת ביבס. השכנים מכירים אותם עוד לפני שהפכו לתמונות על שלטים שמונפים בצמתים, לאנשים מבוהלים בעיתון. הם שיחקו עם כפיר ואריאל על הדשא, ניהלו עם שירי שיחות במרפסת, חיבקו את ירדן על השביל. הם היו חלק מנוף חייהם בקיבוץ ניר עוז.
חברי הקהילה ששרדו את 7 באוקטובר, את הטבח ואת השבי, חיים מתחילת ינואר בבניין הזה ובבניינים הסמוכים. העבירו להנהלת הקיבוץ את צורכיהם הטכניים, וכך חולקו לדירות-דירות. זו של הביבסים עדיין עומדת ריקה למחצה. בובות קטנות מחכות לילדים שטרם שבו מהגיהנום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מי שחיבקה אותן לאחרונה היא טליה דנציג בת ה-18 מזכרון יעקב שישנה בדירתם במשך שבוע, בזמן שבדירה אחרת בבניין נערכה השבעה על סבא שלה, אלכס דנציג ז"ל. גופתו עדיין מוחזקת ברצועה, אבל משהודיעו שנרצח, הוחלט בקיבוץ לקיים את מנהגי האבלות, מינוס לוויה וקבר לבכות עליו. "אנחנו כל הזמן באנרגיה של להכניס חיים למקום הזה, כי תכף הביבסים באים", אומרת טליה, "אני מחבקת את הבובות שהשאירו לכפיר ומרגישה שאני מחבקת אותו".
הדירה שבה נערכת השבעה היא דירה קהילתית שמיועדת למפגשים יזומים שכבר לא יכולים להתקיים בחדר האוכל, כי חדר האוכל איננו. הפעילויות ברורות: יוגה, הרצאות, שבעות. צוות ייעודי בשם "צוות שבעות" הוקם כדי לנהל את האירוע שלפעמים מצריך אלתורים, כמו בשבוע שבו התנהלו שתי שבעות במקביל – זו של דנציג וזו של מיה גורן ז"ל. האחרונה, לפיכך, התקיימה בדירת קרקע של בניין אחר ובמדשאה הסמוכה. שבעות, כך סיפרו לי חברות הקיבוץ שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו, הפכו למקום הכמעט יחיד שבו נפגשים כולם. מפגשים ספונטניים על השבילים הומרו במפגשים על כיסאות פלסטיק מתקפלים, שבהם מבכה הקהילה אהוב או אהובה נוספת שכבר לא ישובו.
"בואי נגיד את זה ככה", אומרת הנכדה דנציג, ועיניה רושפות. "יש קהילה שיש לה דירה מאובזרת שמוקדשת לשבעות. יש קהילה שלמה שרגילה למוות שעוטף אותה. יש קהילה שלמה שרגילה לבשורות רעות, ורק מחכה בנרות לבשורות טובות. צריך להבין שזו קהילה שחיה בתוך סיוט, ואני מתפללת שייגמר כבר הסיוט הזה".
מפוני ניר עוז מפוזרים בין 12 בניינים בשדרות לכיש. על פניו, זו נראית כמו כל שדרת בניינים חדשה. יש גדר, יש מדשאה, יש לובי. מחוצה להם מדרכות, כבישים מסודרים, כיכר. אנשים נכנסים ויוצאים מדלתות הזכוכית, ילדה עם שתי צמות גוררת אופניים לצד אמה. אבל שום דבר בבניינים האלה לא רגיל, לא כשורה. מספיק להסתכל על הרכב שחונה מחוץ לאחד מהם. "אמא חטופה בעזה", כתוב על מדבקה בחזיתו, לצד תמונתה של מיה גורן היפה. היא כבר לא חטופה בעזה. גופתה חולצה משם על ידי כוחות הביטחון.
על הגדרות שחובקות את הבניין קשורים אינספור סרטים צהובים. בלובי לוח שעם שאליו הוצמד דף ובו כתוב "מתפללים על משפחותיכם ועליכם תמיד. הכנו לכם חלות לשבת. באהבה רבה קהילת כרמי ציון". לידו הודעה של זוג בן 75 שמציעים להקים בהתנדבות לדיירי הבניין ארכיון משפחתי דיגיטלי. להשאיר זיכרונות. בבניין הזה, בדירות האלה, החדשות, המסוידות, נאלצים חברי וחברות קהילת ניר עוז לייצר זיכרונות חדשים. לנסות, איכשהו, להרגיש בבית במקום שהוא רחוק מהבית – באופי ובמהות.
6 צפייה בגלריה
המגורים הזמניים של ניצולי ניר עוז בקריית גת. קשה לקיים ישיבות קיבוץ כשרבע ממנו נעלם
(צילום: גדי קבלו)
שום דבר בבניינים האלה לא רגיל, לא כשורה. תחת קורת גג שסיפקה המדינה, גרים אנשים שביתם חרב עליהם. לבבות שבורים, נשמות מרוסקות, קהילה שממשיכה לקבור את יקיריה ומחכה לחטופיה. הברק הכה וממשיך להכות בניר עוז, ואין מזור.
"אנחנו שואלים אחד את השנייה 'מה שלומך? מה העניינים?' ולכולם יש את המבט הזה, של 'חרא, כמו כולם'", אומרת ורד אדר, שאחיינה תמיר ז"ל נרצח וגופתו מוחזקת בעזה. אמה, יפה אדר, שנחטפה ושבה לישראל בעסקה לאחר 49 ימים, הפכה סמל לחוזק של נשות הקיבוצים.
יפה כבר לא גרה כאן. "היא בדיור מוגן", מספרת ורד, "לא היה לה מה לעשות כאן. בואי, לא כיף כאן. בניינים, מעליות. זה לא בשבילה. בקיבוץ היא התניידה בקלנועית, פה היא לא יכולה".
החיים בקריית-גת, מה לעשות, אינם קיבוץ. אנשי ניר עוז נאלצו להתאים את עצמם למרחב האורבני, והשינויים נמצאים לא רק בקירות. "מי שעבד בגידולי שדה חזר לעבוד בגידולי השדה בניר עוז. גם הלולים והרפת בקיבוץ חזרו לעבוד", מספרת עירית פאוקר, שאביה גדעון פאוקר ז"ל נרצח בממ"ד ומת בזרועות אמה. "ויש כאלה שהעבודה שלהם השתנתה. מי שעבדה במכבסה של הקיבוץ עובדת במכבסה פרטית בקריית-גת. מי שעבדה בכלבו ובמטבח של הקיבוץ מנהלת עכשיו את דירת הקהילה ואת הדואר, ועושה משמרות בסופר. נשים שהתאלמנו ב-7 באוקטובר לא חזרו לעבוד, וכמותן יש עוד חברי קהילה שלא חזרו לעבוד".
ומה במקום המדשאות הרחבות של הקיבוץ?
פאוקר: "דשא סינתטי ומרפסות. זה נוגד את הכל. בכלל, בקיבוץ המרחב פתוח, את כל הזמן רואה ופוגשת חברים, ופה צריך לאלתר כל הזמן פעילויות לילדים, לנסוע, לעומת קיבוץ שאת רק יוצאת מהבית ויש לך הכל. ללכת לשדות, לקטוף פירות מעצים, ללכת לאורווה. יש לך את כל הפעילויות שהעיר יכולה להציע לך בתשלום, בהישג יד. זה מדכא. לי זה גורם להישאר יותר בבית. זה בא לידי ביטוי גם בדברים הקטנים. איך עושים קניות? נכון שבעיר יש סופרים יותר גדולים, אבל בקיבוץ התרגלת לכלבו במרחק אופניים או ברגל, שתוך עשר דקות את בחזרה בבית, לעומת עכשיו, שאת צריכה לקחת אוטו, לסחוב. זה מסרבל. לפעמים את אשכרה נשארת עם פחות אוכל במקרר, לא כי חסר כסף אלא כי את לא מורגלת לצורת החיים הזו".
במה מתבטא כאן הקיום כקהילה?
"קבלת ההחלטות עדיין מתקיימת באופן קהילתי. עכשיו פותחים את המתחם הקהילתי שהקימו לניר עוז מול הבניינים שלנו, שם יהיו הגנים, אז אנשים נרתמים להעביר את הדברים. לאנשים בקהילה יש יכולת להחליט ולהשפיע. יש מזכירות שנמצאת בדירה באחד הבניינים. הקיבוץ ממשיך לממן טיפולי שיניים במרפאה חיצונית. מנסים לתת את השירותים שניתנו גם קודם".
אז הקהילה עדיין מתפקדת.
"כן. לקהילה יש הרבה כוח. אני רואה אנשים שיצאו מהקהילה כי לא התאים להם להיות במלון, או שעברו לחו"ל, ונראה לי שהמרחק מהקהילה מקשה עליהם. בסוף אף אחד לא מבין אותנו כמו עצמנו".
ומה עם הקלנועיות, אולי הסמל של הקיבוצים?
"מרבית הקלנועיות נגנבו ב-7 באוקטובר, וגם אלה שנותרו לא עברו עם האנשים לאילת (לשם פונתה הקהילה בשלב הראשון – ר"א) ולקריית-גת. מרבית המבוגרים שהשתמשו בקלנועיות עברו לדיור מוגן".
את העצרות הקוראות לעסקה להשבת החטופים מקיימת קהילת ניר עוז בקריית-גת. בכל מוצאי שבת הם מתאספים לטקס שמתוכנן ומנוהל על ידי חברות וחברי קהילה, בהובלת פאוקר ואילי מרקוביץ'. יושבים ויושבות בשקט חודר עצמות, כזה שמזכיר שמרבית הקהל והנואמים הם ניצולים.
בשבוע שעבר התקיימה העצרת ביום חמישי, ביום ה-300 לשבת הארורה. המסר של המארגנות ברור: את כולם, עכשיו. אבל הדילמות שעולות בשיחת הזום המקדימה לאירוע, שכלל גם מעגלי שיח, משקפות במידה רבה גם את המשבר החברתי בישראל 2024. האחת רוצה לדבר על ערכים שעומדים מאחורי המאבק, האחרת מציעה להביא סוגיה הלכתית כפדיון שבויים. יועצת חיצונית לקהילה שמשתתפת בשיחה טוענת כי פדיון שבויים היא עניין שנתון לפרשנות, כי "בתנ"ך לא דיברו על עסקאות, אלא על מלחמה. זה להיכנס לבור".
6 צפייה בגלריה
העצרת של ניר עוז בקריית גת. "הקהילה מרוסקת נפשית, היה קשה להביא אותה כל שבוע לכיכר החטופים בתל אביב"
(צילום: גדי קבלו)
"הקהילה מרוסקת נפשית, ולכן היה קשה להביא אותה כל שבוע לכיכר החטופים בתל-אביב", מודה מרקוביץ', שהגיעה לקיבוץ כסטודנטית, התאהבה בחבר קיבוץ ונשארה. "כשהתחלנו לעשות את העצרות פה, נאבקנו כמשפחה על האנשים שלנו והתחלנו להשמיע את הקול שלנו ספציפית. זה מאוד גיבש את הקהילה. אנחנו רוצים לעשות את זה בדרך שלנו".
פאוקר: "הופקרנו 20 שנה, הופקרנו ב-7 באוקטובר, ועכשיו אנחנו צריכים להגיע לתל-אביב בשביל להילחם על הבית? על המשפחה? זה לא שאני לא מבינה את הערך של להיות בכיכר בתל-אביב, אבל לקהילה שלנו קשה לצאת מקריית-גת".
איך היחס של תושבי העיר?
מרקוביץ': "היו חיבוקים, היו המון ששאלו אותנו כשנקלטנו פה מה אפשר לעשות, תמיד עם ה'איך אפשר לעזור?' אבל ברגע ש'איך אפשר לעזור' זה לדרוש עסקה, אז זה מגיע לזה שמורידים לנו פוסטרים של חטופים. ברגע שהחטופים הם הפנים של העסקה שאנחנו רוצים, מורידים אותם".
פאוקר: "כשהיה חיפוי על המעלית באחד הבניינים, והיו עליו מלא מדבקות, הדבקתי פעם אחת מדבקה של 'תביאו אותם הביתה' וקרעו לי אותה. שמתי עוד כמה, וגם אותן קרעו. חשוב לציין שזה מיעוט, התושבים קיבלו אותנו מאוד יפה. לעצרת 300 הימים בשבוע שעבר הגיעו יותר תושבים מקריית-גת, יותר קהל דתי".
פאוקר: "אני מפרידה לגמרי בין אזרחי המדינה לבין הממשלה. אבל גם בתוך האזרחים, בסוף יש אנשים שלהם, ויכול להיות שזה מיעוט קטן, אבל זה המיעוט שאת שומעת – אלה שאומרים 'שמאלנים תמותו', 'חבל שלא רצחו אתכם במנהרות'. לקיבוץ ארז (שגם חבריו נמצאים בכרמי גת – ר"א) תלו על הבניין שלט 'שמאלנים בוגדים'. זה ילד בן 16, אבל מאיפה הוא הביא את זה? או כשעמדנו קהילת ניר עוז על הגשר פה וצעקו לנו 'רק ביבי'. למה רק ביבי? כי זה ימין ושמאל".
ראש העירייה כפיר סויסה גינה בחריפות את התופעות הללו. "ראיתי את הכתובות המזעזעות והבעתי שאט נפש", כתב בהודעה ששלח למפונים. "הנחיתי את גורמי הפיקוח והמשטרה לבדוק עד תום ולמצות את הדין עם מי שעומד מאחורי הדבר הנורא הזה".
דנציג: "אני מאמינה שהתגובות הרעות והריחוק הזה והעיוורון הזה מגיע מתוך כאב שהם לא מסוגלים לגעת בו. את יודעת, אפשר לחזור לעבוד, אפשר לנהל חיים, חייבים לנהל חיים, אנשים צריכים לדאוג לילדים שלהם, לחזור לשגרה. ויש הרבה אנשים שמנהלים חיים ושחזרו לשגרה, אבל במוצאי שבת הם לא פותחים 'האח הגדול' אלא יוצאים להפגין, כי הם מבינים שהחטופים צריכים לחזור הביתה, הם מבינים שחייבים שיהיה כאן עתיד טוב יותר".
ואת לא מרגישה שזה כולם.
"בכלל לא, במיוחד לא הממשלה. ומי שאומר שזה פוליטי, אז הוא עדיין עיוור והוא עדיין לא התעורר. מי שאומר שזה פוליטי פשוט מנסה לשנות את הנרטיב, מנסה להתעלם ממה שאנחנו אומרים. אף אחד לא מדבר על מדיניות של ימין או על מדיניות של שמאל. אנחנו מדברים על הערכים הכי בסיסיים שכולנו גדלנו עליהם. מי שאומר שהשיח שלי פוליטי מתעלם מזה שהאנשים מהעם שלו חוו טבח".
6 צפייה בגלריה
טליה דנציג ב"דירת השבעות", מביטה בתמונת סבה. "מי שאומר שהשיח שלי פוליטי מתעלם מזה שהאנשים מהעם שלו חוו טבח"
(צילום: גדי קבלו)
כמעט שוכחים שאת בת 18, כי את מדברת כמו פעילה חברתית שמאחוריה שלושה עשורים של אקטיביזם.
דנציג: "יש מאחוריי 1,600 נרצחים והרוגים".
ראש הממשלה הודיע לפני כמה שבועות שהוא מתכוון לבקר בניר עוז.
שני גורן, שחזרה מהשבי אחרי 55 ימים, מגחכת: "אני ארוץ לתת חיבוק לשרה ולהגיד לה תודה רבה שהוציאה אותי".
פאוקר: "אז הוא אמר, אבל הוא לא הגיע".
מי כן הגיע?
פאוקר: "יעקב מרגי, בני גנץ, יואב קיש, חיים כץ, אבי דיכטר ואורית סטרוק, שאותה העיפו".
שני, ראש הממשלה לא התקשר לשאול לשלומך אחרי שיצאת מהשבי?
גורן: "אף אחד לא התקשר".
את נועה ארגמני הוא ביקר.
גורן: "טוב, את נועה ארגמני הוא חילץ. תראי איזה יופי. אבל אני לא צריכה את זה. אני צריכה את החטופים פה. לא שום דבר אחר".
לפני כשבועיים חילץ צה"ל מתוך מנהרה בחאן-יונס את גופותיהם של חמישה חטופים, בהם מיה גורן ורביד כץ מניר עוז. "את נורא שמחה בשמחת אותה משפחה", אומרת ורד, "ופתאום זה מתחדד שפאק, אני רוצה שתמיר יהיה פה. זו אחת הכאפות הכי חזקות שקיבלתי בחודשים האחרונים. לא הצלחתי להרים את עצמי יום שלם. זה מרסק, תזכורת מצלצלת לכך שאת לא תוכלי באמת להשתקם ולחזור לחיים שפויים. שזה כל כך רחוק מלהיגמר. זו הדוגמה לכמה החיים עכשיו בלתי נסבלים".
שמחת בשמחת המשפחה שהחזירו גופה?
ורד: "בוודאי. יש להם קבר לבכות לידו".
"הם לא יהיו משפחת רון ארד", מוסיפה פאוקר. "כבר ב-8 באוקטובר ידעתי להגיד שאני מוכת גורל ובת מזל. אבא שלי נרצח, אבל אחותי שגרה בקיבוץ ואמא שלי לא נפגעו".
את מצליחה להתאבל על אבא?
פאוקר: "איזה מצליחה? אף אחד לא מצליח. הייתי כל כולי על דולב" (יהוד, אחד מחבריה הטובים, שגופתו אותרה וזוהתה בקיבוץ כשמונה חודשים אחרי הטבח).
אדר: "את שמה על עצמך מיליוני מסכות והגנות כי אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים כולנו להתאשפז, יש לנו ילדים לגדל והורים לטפל בהם, אז אנחנו עדיין פועלים באוטומט של ההישרדות. אין באמת להתפרק. תשאלי את שני אם היא יכולה להתפרק".
ורד אדר: "את שמה על עצמך מיליוני מסכות והגנות, כי אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים כולנו להתאשפז. אין באמת להתפרק"
"איזו זכות יש לי להתפרק?" עונה שני גורן, שיושבת לצידנו. היא שוחררה בפעימה השביעית והאחרונה של העסקה, ומאז היא כאן. נלחמת על אלה שנותרו מאחור. לא מצליחה בכלל לטפל בגיהנום הפרטי שלה. "בכל מה שקשור לשבי, הפסיכולוגית שלי ואני לא יכולות בכלל להתחיל לגעת בפצע", היא מודה, "אני לא אצליח לעכל ולהבין מה עברתי כל עוד הם שם. בכל יום כשאני קמה, אני עדיין שם".
פאוקר: "אני לא חושבת שהעברתי כאן ערב אחד לבד. יש לי חרדות שמעלות לי בחילה כל הזמן, אם אני לא עושה משהו, אני עם בחילה. אני לא מצליחה לשבת על המחשב, להקטין קובץ ולשלוח תביעה לביטוח לאומי לקבל את הכסף שמגיע לי על אבטלה, כי אני לא יכולה לעבוד מאז 7 באוקטובר. אני הולכת לישון וכל יום אומרת, 'לא בא לי על מחר'".
אדר: "צריך להבין שגדלנו כמשפחה אחת מאוד גדולה. כולם מכירים את כולם, ההורים שלנו הקימו את הקיבוץ ואחר כך אנחנו גדלנו והילדים, והנכדים. משהו בביחד הזה הוא עוצמתי מאוד, והיחד הזה קיבל כאן מכה כל כך גדולה".
"הקהילה מרוסקת נפשית", אומרת דלית רם-אהרון, שמשפחתה שרדה את הטבח, אך אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן, תופעה שעדיין אינה מדוברת, אך הנשים שיושבות איתי אומרות בגלוי שהמצב הנפשי של ותיקי הקיבוץ ששרדו לא טוב. "מעבר לזה שיש פה באמת אבל ושכול שכולם מרגישים אותו, יש את החטופים. זה תוקע אותך במקום. אנחנו מבינים שכל מי שהיה באותה שבת בקיבוץ יכול היה להיות עכשיו בעזה או בקבר. זה היה רק עניין של מזל".
דלית רם-אהרון: "מעבר לשכול, שכולם מרגישים, יש את החטופים. זה תוקע אותך במקום. אנחנו מבינים שכל מי שהיה באותה שבת בקיבוץ יכול היה להיות עכשיו בעזה או בקבר. זה היה רק עניין של מזל"
אדר: "בשבוע שעבר דנה, אחות של שירי ביבס, הייתה פה. התחלנו לדבר ופתאום אני אומרת לה, 'סלחי לי, דנה, אני לא מסוגלת' והתפרקתי".
פאוקר: "כי היא נשארה לבד. שני ההורים שלה נרצחו (יוסי ומרגיט סילברמן ז"ל – ר"א), ויש לה רק אחות אחת".
"יש המון פצעים פתוחים", אומרת דנציג, "אפשר להתחבק רגע, אפשר להרכין את הראש ולהיזכר בסבא שלי, אבל אי-אפשר לנשום. אנחנו לא נושמים. אחרי 7 באוקטובר המשפחה שלי התפרקה. אבא שלי עזב אותנו, עזב את הארץ, עזב גם את עצמו. אחותי, ילדה בת 15, לא יכולה ללחוץ על המתג של האור לבד. היא צריכה שמישהו ישב איתה עד שתירדם".
אדר: "עד היום הולכת לטיפולים בגין אמא שלי, שנחטפה. כלומר, לי לא מגיעים טיפולים, אני לא עברתי כלום. עכשיו, בשביל שאמשיך לקבל טיפולים אני צריכה להוכיח שיש לי אחוזי נכות, לכי תוכיחי. את עובדת, את ישנה, את מתפקדת, על מה אני אקבל אחוזי נכות? שהייתי ב-7 באוקטובר?"
6 צפייה בגלריה
ניר עוז לפני הטבח. "בכל פעם שאני באה לקיבוץ משהו מתחיל להירגע לי בגוף"
(צילום: מתוך האתר של ניר עוז)
מי מכן מתכוונת לחזור לניר עוז?
אדר: "אני".
גורן: "אוי ואבוי לי. את תרגישי בטוחה שם?"
אדר: "אני הכי רוצה בעולם. בכל פעם שאני באה לשם, למרות שאני מגיעה רק ללוויות, משהו מתחיל להירגע לי בגוף. זה הבית. אם המצב הביטחוני יהיה כמו עכשיו אז ברור שלא. מבחינת הרצון, חד-משמעית כן, עם שלושה סימני קריאה".
גורן: "אני לא יודעת כמה ארגיש מוגנת שם יותר. באושוויץ אף אחד לא גר, ובקיבוץ בכל מקום שאת הולכת מישהו נרצח, מישהו נחטף. את חווה את הזוועות מחדש".
אדר: "אני ההפך, רוצה להיות קרובה לתמיר ז"ל. אני לא רואה את זה כמו לגור באושוויץ. חייבת להיות תקומה".
דנציג: "כשאני חושבת על ניר עוז אני נזכרת בעצים, בעלים מרשרשים, נזכרת בי נוסעת באופניים ובתחושת החופש המוחלטת שיש שם. אני שואלת את עצמי מה יעלה בגורל הבית שלנו? איזה ילדים ירוצו שם בשבילים?"
פאוקר: "זו השאלה של כולנו. יש איזושהי חוויה הזויה מאוד בלהסתובב בניר עוז. זה הבית, זה המקום הכי מוכר בעולם, גדלנו שם, על כל אבן ועץ יש לי סיפור. פה שגיא נפל מהאופניים, פה דולב נשרט, כל אחד מהם מופיע לי שם בשבילים. ועכשיו זה פה הוא נרצח, פה הוא נחטף… איך את אוחזת בשני הדברים האלה במקביל? אין לי תשובה".
אף אחד לא באמת יודע איפה הקהילה תשתקע סופית. האם המגורים האלה בקהילת גת יהפכו למשכן קבוע, האם לנקודת המתנה עד לשיקום קיבוץ ניר עוז, האם בדרך היא תתפרק מבפנים, וחבריה יתפזרו, כל אחד למקום שבו הוא יכול להשתקם. לקיים בית, משפחה, עתיד. קשה לקיים ישיבות קיבוץ כשרבע ממנו פשוט נעלם. כבר עכשיו יש חברים שעזבו ליישובים אחרים. חלקם מבוגרים שעברו לדיור מוגן. חלקם משפחות עם ילדים. התחקירים על המחדל בניר עוז לא מעניינים אותם, לנוכח התוצאה העגומה. לנוכח ההפקרות, שלתחושתם ממשיכה גם היום.
"לפני כמה חודשים, כשכבר היינו פה בקריית-גת, הגיע לפה קצין במילואים שהיה בעברו מפקד אוגדת עזה", חושפת פאוקר, "הוא דיבר מאוד יפה, לקח אחריות כצבא בצורה מאוד ברורה, ענה לנו מאוד יפה, אבל התשובות שלו היו: 'בגדול, שכחו את ניר עוז'".
תשובה קשה מאוד.
"אני לא מקבלת את הטענה הזו. זה קצת יותר מורכב מרק 'שכחנו', כי אני הייתי בתל-אביב ב-7 באוקטובר וידעתי מה קורה, אוקיי? מי זה 'שכחנו'? כשראיתי בחדשות את המחבלים בתוך הקיבוץ שלי? אם אני יודעת שיש מחבלים בתוך ניר עוז, אז צה"ל לא יודע? זה לא שכחנו, זה הפקרנו, זה לא התמודדנו עם הדבר הזה".
עירית פאוקר: "אני הייתי בתל אביב ב-7 באוקטובר וידעתי מה קורה, מי זה 'שכחנו'? אם אני יודעת שיש מחבלים בתוך ניר עוז, אז צה"ל לא יודע? זה לא שכחנו, זה הפקרנו"
גורן: "ברבע ל-12, כשאני נחטפתי, עלה מעלינו מסוק של צה"ל, ומה שהם אמרו זה שהם לא ידעו שיש חטופים, ובגלל זה הוא ירה לנו על הרכב. כתוצאה מכך אפרת כץ נרצחה וכולנו נחטפנו פצועים לרצועה. החמאסניק ששמר עלינו אמר שאת ביבי מעניינת רק הרפורמה. הוא קיווה שיום למחרת כבר נצא, הם לא האמינו שישאירו שם ילדים בני שנתיים".
דנציג: "אני שואלת את עצמי מה סבא היה אומר היום, כי הייתה לו יכולת נדירה לספר על העבר, לחבר את זה להווה ולשאול על העתיד. אני באמת חושבת שהיו נגמרות לו המילים, במיוחד כשזו הדרך שהוא מצא את הסוף שלו אחרי שנתן את כל-כולו למקום הזה. במסגרת העבודה והידע שלו כהיסטוריון וכאחד ממייסדי המסעות לפולין היה לו נורא חשוב להזכיר שלא כל הפולנים רצו להרוג יהודים בשואה; שגם בהם היו הרבה מאוד אנשים שהיו בני אדם. זו הייתה המהות שלו, לראות את הטוב בבני אדם וליצור מפגש אנושי שמעודד לראות את הטוב בבני אדם".
במה אתן נאחזות כיום?
מרקוביץ': "ברור לי שהעסקה זו רק ההתחלה. אחרי העסקה עדיין יהיה מאוד קשה לשמור פה על התקווה ויהיה עוד המון מה לתקן".
גורן: "אני מפחדת שפתאום תיפול ההבנה של מה שבאמת קרה. כי להתאבל כרגע אני עוד לא מסוגלת. אני נורא מפחדת שפתאום הקהילה תקרוס, שאני אקרוס, שהכל יצוף לי עוד פעם".
שני גורן: "אני מפחדת שפתאום תיפול ההבנה של מה שבאמת קרה. אני נוראה מפחדת שפתאום הקהילה תקרוס, שאני אקרוס, שהכל יצוף לי עוד פעם"
אדר: "חייבים למצוא את המשמעות, אחרת אנחנו באמת נהיה באבדון ולא נראה לי שמישהו מאיתנו היה רוצה שכל העם יהיה בבית משוגעים. אנחנו חייבים לקום ולצמוח, אין לנו ברירה". פאוקר: "כל מה שאני יכולה לעשות זה להמשיך לנסות. אין לי את הפריבילגיה להפסיק. אני מנסה להתרכז בלהתפתח, לא בלנבול. אני חושבת כל הזמן על חיים פרי, על איך הוא מת ככה, איש השלום. הוא ועודדי ליפשיץ".
פאוקר: "חיים נלחם בכל מלחמות ישראל. יש את הסיפור שיצא לו רסיס מהבטן באמצע חדר האוכל בארוחת שישי. פשוט נפלט לו".
גורן: "מעניין מתי לי יצאו הרסיסים. יש לי עוד שניים".
מרקוביץ': "אני חושבת שהגבולות של המדינה הזאת הם הגבולות הרוחניים-ערכיים שלה. אם החטופים לא חוזרים ואנחנו מאבדים את דמותנו הערכית כמדינה, אז אנחנו גם מאבדים את הגבולות, ואין מה לחזור וליישב את המקום הזה. חייבים להחזיר את כולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
