את הנאום שנשא תא״ל ברק חירם השבוע, עם כניסתו לתפקיד מפקד אוגדת עזה, מעניין להשוות להספד המפורסם שנשא משה דיין כשהיה רמטכ״ל, לאחר שעזתים רצחו את בן קיבוץ נחל עוז, רועי רוטברג, ב-1956.
כמו לגבי דיין, שלא ידע פחד עד כדי מה שנראה לעיתים כמשאלת מוות, גם לזכותו של חירם ייאמר שהוא קצין אמיץ שנכנס לשטח האש בקיבוץ בארי וניהל משם את הלחימה, כשהיו כאלו שחששו להיכנס לקיבוץ אפוף האש והדם. החלטתו לירות פגז על הבית שבו התבצרו מחבלים עם בני ערובה מאוד שנויה במחלוקת ומעוררת תהיות, אך לזכותו ייאמר גם שהוא הלך להיפגש עם התושבים והסביר להם את שיקוליו. חלקם הבינו, חלקם פחות. כולם, מן הסתם, צודקים.
כמו ההספד שנשא דיין, גם נאומו של חירם נמסר בחדות ובקצרה. על פניו, גם תוכן הדברים דומה. גם חירם וגם דיין ביקשו מהציבור הישראלי, כל אחד בזמנו, סבלנות ואורך רוח הדרושים למאבק ממושך. חירם יצא נגד ״תרבות האקזיט״ שמבקשת לממש רווחים מידיים ולחיות את הרגע, ואילו דיין אמר: ״דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית״. אבל יש גם הבדל יסודי בתפיסותיהם של דיין וחירם, שמעיד על השינוי שעברו ישראל ומנהיגיה.
דיין חשב שאף שהציונות צודקת, ושליהודים אין ברירה אלא לשוב לארצם ולהילחם עליה, עלינו גם להכיר בכך שהפלסטינים נפגעים מהציונות שלנו: ״מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואדמותיהם״.
דיין, חשוב להדגיש, לא אמר זאת מתוך תמיכה בנרטיב הפלסטיני. להפך, הוא היה אקטיביסט ביטחוני, שהאמין בפעולות תגמול קשות מצד ישראל. אבל הוא היה כן, ופתוח מחשבתית, כדי להבין את מורכבות הסכסוך. הוא חשב שגם אם יש לנו זכות על הארץ – עלינו להפנים את השלכות מימוש הציונות על הפלסטינים. חירם, לעומת זאת, אמר כי ״המלחמה הסירה בבת אחת את מרבית המסכות בעולם בו אנו חיים״ וכיום ברור שאנו נלחמים נגד ״מי ששקוע בשנאת ישראל עתיקת יומין״. כלומר, חירם אינו רואה קונטקסט לסכסוך – מבחינתו הם פשוט שונאים אותנו כפי ששנאו יהודים לאורך ההיסטוריה. הוא לא טועה בכך שחלק מאויבנו אכן אפופי שנאה, שחלקה לוקה בעוינות עתיקה ליהודים. אך הוא מחמיץ את העובדה שיש גם סיבות קונקרטיות והיסטוריות למאבק עם הפלסטינים.
דיין חשב שאף שהציונות צודקת, עלינו גם להכיר בכך שהפלסטינים נפגעים מהציונות שלנו
הבדל נוסף הוא שדיין התייחס בחיוב לתרבות הישראלית, שבזמנו הביאה את רוטברג לעזוב את תל-אביב ולחלום על חיי קיבוץ. דיין הבין שהתרבות הישראלית המתפתחת - שבצדק אפשר לבקר רבדים בה, אולם במידה רבה יותר היא הטעם והערך של חיינו פה – טומנת גם תקווה לחיים נורמליים, והרי הרצל ביקש שנהיה ״עם ככל העמים״. לכן דיין ציין באמפתיה את ״הערגה לשלום״ שאפיינה את רוטברג, אף שהיא ״החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב״. חירם, לעומת זאת, התבטא כאילו התרבות הישראלית היא שמפריעה לנו לשרוד באזור.
ד"ר אבי שילוןשני הנאומים אמיצים בכך שהם מבטאים את תפיסת העולם הכנה של דובריהם, ומטיחים בציבור אמת קשה: אנחנו במקום שמצריך סבלנות ונכונות להילחם. אבל דיין - שבערוב ימיו הסיק כי רק פשרה, ולא עוד מבצעים ומלחמות, יבטיחו ביטחון, ואף פרש ממשלת בגין כשחשב שאינה פועלת לקידום אוטונומיה לפלסטינים - הציע עמדה מורכבת. כזו שמכירה בכך שגם אם הציונות מוצדקת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו רק סיפור של שחור ולבן. זו בדיוק המורכבות המחשבתית שחסרה כיום בדרגי ההנהגה של ישראל.
בלי להבין זאת נאלץ להמשיך ולהילחם בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום, כפי שנאמר בשורה מטקסט אחר, שגם הוא חלק מהתרבות הישראלית היפה שנוצרה כאן.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.08.24
